רוטשילד 104 // רועי בן יהודה

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד

---

מי?

רועי בן יהודה, בן 30, רמת גן.
אתר /אינסטגרם

התערוכה

התערוכה ״רק המופלא הוא יפה״ (אוצרת: קרן זלץ) חוגגת 100 שנים לכתיבתו של המניפסט הראשון של תנועת הסוריאליזם. טקסט מכונן זה, שנכתב על ידי הסופר והמשורר הצרפתי אנדרה ברטון, סימן את תחילתה של מהפכה תרבותית ואמנותית שהלכה והתרחבה הרבה מעבר לגבולותיה של אירופה, והשפעותיה ניכרו גם בתחומים אחרים דוגמת קולנוע, אופנה ופרסום.

הסוריאליסטים התבוננו על מה שנמצא מעבר למציאות, ויצרו בהשראת החלום והתת מודע. ברטון כתב במניפסט: ״המופלא תמיד יפה, כל שהוא מופלא הוא יפה, רק המופלא הוא יפה״. במשפט זה הוא מזקק את מהות הרעיון המרכזי של התנועה הסוריאליסטית, והוא הוקעת שלטון ההיגיון והצבת הרוח והדמיון במרכז היצירה.

העבודה

בתערוכה אני מציג את ״כיסא־מגירה״ – יצירה שנולדה מתוך רצון לחקור את היחסים בין אוביקטים של אחסון ובני אדם. בשנים האחרונות מהדהד אצלי הרעיון של ״לכתוב למגירה״ – הרצון התמים לשמור מחשבות, רגשות ויצירות במקום נסתר, מוגן ואישי. הרגשתי שלמגירות יש מטען רגשי מיוחד יותר מלשאר הרהיטים.

בהתחלה התמקדתי במגירה עצמה – אוביקט צנוע שמכיל בתוכו גם מידה של מסתורין. המגירה היא חלל סמוי, אוספת לתוכה את הדברים שרק אנחנו יודעים שהם שם, כשהם שמורים נסתרים מהעולם. חיפשתי איך לאתגר את הדימוי הזה, והתחלתי ליצור מגירות מקרמיקה, לטעון אותן בחומריות שברירית, במעין משחק על המשמעות של התוכן שלהן.

הכיסא נכנס לתמונה לאחר מכן, כפרק חדש של אותו הסיפור. הכיסא, אוביקט שממסגר לנו חלל אישי, אימץ לחיקו את המגירות, שבוקעות ממנו באופן שנראה כמעט רנדומלי, בלי ניסיון לרכך את המפגש ביניהם. הן משמשות כפורטלים אל העולם הפנימי שלנו, ומזמינות להציץ קצת פנימה, להחביא בתוכן רגעים פרטיים ומחשבות קטנות. אני אוהב ליצור ״מכונות ישיבה״, שיש להן אלמנטים נוספים שיוצרים אינטראקציה עם המשתמש.

בשנים האחרונות מהדהד אצלי הרעיון של ״לכתוב למגירה״ – הרצון התמים לשמור מחשבות, רגשות ויצירות במקום נסתר, מוגן ואישי. הרגשתי שלמגירות יש מטען רגשי מיוחד יותר מלשאר הרהיטים.

יש בעבודה הזו גם משהו משחקי. הגישה של העיצוב היא אינטואיטיבית, כמו ילד שמנסה ומזיז דברים עד שזה ״מרגיש נכון״. זה התחבר לרוח של הסוריאליזם, שהתעסקה המון בחופש מחשבתי.

בהתחלה עבדתי עם AI כדי לייצר המון סקיצות מהירות, ובהמשך עם ליהיא דונסקי, נגרית מוכשרת וחברה טובה, כדי להעביר את הרעיון למציאות. הניגוד הזה – בין הקלילות הרעיונית בבסיס העבודה לבין הזמן, הדיוק והמאמץ שהשקענו בייצור שלה – הוא מרתק.

הלימודים

התחלתי ללמוד קרמיקה בסטודיו של ג׳קרנדה קורי, ובעקבות זה החלטתי ללמוד עיצוב תעשייתי בשנקר. הגעתי לתואר אחרי שירות צבאי בתור מעצב גרפי בעיתון ״במחנה״ והמטען של העיצוב הגרפי הולך איתי עד היום ומשפיע על הצורה שבה אני יוצר בתלת־ממד.

בזמן הלימודים יצאתי לחילופי סטודנטים באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, לקורס העמקה בקרמיקה. אני מרגיש שהחילופים הטעינו בי המון השראה ואומץ לנסות לסלול את הדרך שלי. לפעמים יש מהמורות בדרך אבל הכל זו חוויה של למידה, והעיקר להצליח להנות ולהתרגש כל פעם מיצירה של עבודות חדשות.

קילומטראז׳

הצגתי בשבוע העיצוב ההולנדי, במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים בתערוכה ״קפה: מזרח ומערב״ באוצרות של אליזבטה פיסו, ובבית בנימיני בתערוכה ״עתיד עכשווי״ באוצרות של גלינה ארבלי – תערוכה שנדדה לאחר מכן לשבוע העיצוב בפריז.

בשנה שעברה שכרתי סטודיו קטן בגג של בית בנימיני, כדי לפתח עבודות קרמיקה שחלקן יצאו לאור ממש בקרוב. באותו זמן לקחתי חלק בתכניות שהות אמן בבורגונדי שבצרפת (Campus Mana), ובאוגוסט האחרון בתוכנית ״סטודיו קיץ״ בהנחיית אבי בן שושן ושירה שובל הנהדרים, שנתנו לנו פלטפורמה לשיתוף פעולה עם בעלי מלאכה מקריית המלאכה. התכנית הזו התאפשרה בין היתר הודות למרכז אדמונד דה רוטשילד, שבו גם השתתפתי בתכנית לפיתוח מקצועי למעצבים.

עתידות

אני מושקע מאוד בעיצוב ריהוט, ועובד כעת על סדרת רהיטים ברוח הכיסא שבתערוכה. במקביל אני מעצב פרויקטים בקרמיקה בשילוב עם חומרים שונים, גם לתחום האוכל וגם לדקורציה.

מעניין אותי להמשיך לעצב אוביקטים עם סיפור, שהולכים על הקו בין עיצוב לאמנות, ומתעסקים בחומר, בקראפט ובהומור. שיתנו לי להישאר ילד. אבל המשאלה הכי גדולה שלי הייתה ונשארה לשלב את יפן בעשייה שלי, בין אם זה בתערוכה או בשיתוף פעולה כלשהו. אני יודע שאחזור לשם שוב בקרוב.

---

רק המופלא הוא יפה
אוצרת: קרן זלץ
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב
נעילה: 20.12