דוד סטרז׳מייסטר: עשינו סרט על אדם שבורח ולא מצליח אף פעם

יובל: בוקר טוב דוד, מה שלומך בתקופה הכאוטית הזו?

דוד: בסך הכל בסדר, אנחנו בטיול עם המשפחה שתוכנן כבר זמן מה. היינו תקופה באיטליה ועכשיו ביוון. אבל בהקשר הרחב יותר ממש עצוב על מה שקורה בישראל. למעשה לא היינו תקופה בישראל. נסענו לפני שהתחילה המלחמה בלבנון

יובל: כן, לא פשוט פה באנדרסטייטמנט, אבל הנה משהו משמח: סוף כל סוף ״החייל הנעלם״, סרטו של דני רוזנברג שזיכה אותך בפרס אופיר האחרון על הצילום, יוצא לאקרנים. ומה אני אגיד לך, וואו. איזו חוויה אינטנסיבית זה היה לצפות בו, וכמה לא ייאמן שהוא נהגה וצולם לפני ה־7.10, למרות שבמחשבה שנייה ייאמן גם ייאמן. מתי קרו הצילומים?

דוד: זה באמת מדהים כי כשצילמנו המציאות בתסריט לפעמים נראתה לי בדיונית מדי. והקנה מידה של כל מה שקרה אחרי פשוט גימד את זה. בעיקר המוות וקנה המידה של המלחמה באותה תקופה נראו לי ״קולנועיים״ מדי ואז עברו כמה חודשים וזה היה דבר יומיומי

יובל: מתי הסרט נכתב / צולם?

דוד: צילמנו באוגוסט/ספטמבר 22 נדמה לי. סיימנו את העבודה על הצבע והיה עותק סופי בספטמבר שנה שעברה, וזו הסיבה שהסרט לא יצא עד עכשיו בישראל

יובל: ברור, אז קודם כל נגיד שהסרט מגולל את סיפורו של שלומי, חייל עריק שנמלט משדה הקרב ברצועת עזה לתל אביב (מסיבות רומנטיות), וכולם משוכנעים שהוא חטוף בידי חמאס. יש בו טריגרים למכביר של אזעקות ורפלקציות על השנה החולפת, ובעיקר משחק מסחרר של עידו טאקו שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, ואני מרשה לעצמי להגיד שזה קורה כמובן בזכות המשחק והתסריט והבימוי אבל גם ובעיקר המצלמה. 

זה נראה כאילו לא היה לך שם רגע אחד של מנוחה לעמוד במקום

הכל בסיפור של שלומי קורה ב־200 קמ״ש. וזה מה שניסינו לעשות: חיברנו את המצלמה לכל מיני דברים עם גלגלים ובעיקר ניסינו לא לעצור יותר מדי

דוד: עשינו סרט על אדם שבורח ולא מצליח אף פעם, לכן הוא בורח כל הזמן. וגם נדמה שהכל בסיפור של שלומי קורה ב־200 קמ״ש. וזה מה שניסינו לעשות: חיברנו את המצלמה לכל מיני דברים עם גלגלים ובעיקר ניסינו לא לעצור יותר מדי.

אני אומר אנחנו כמובן כי היה צוות מדהים שעשה את זה בתקציב לא גדול ובתשוקה אדירה. כולם היו ממש בעניין. זו הייתה הפקת גרילה במובן הכי טוב ומרגש של זה

יובל: בוא תכניס אותנו עוד לאחורי הקלעים: איך מתכוננים לצילומים של סרט כזה? אתה קורא את התסריט ואז מה?

דוד: יש את ההכנות הרגילות, לוקיישנים שוטינג וכו׳, אבל בעיקר אני חושב שלדני רוזנברג הייתה תחושה שהיא מצד אחד מאוד חדה ומצד שני מאוד אמורפית לגבי מה שהסרט הזה צריך להיות. החלק של התחושה החדה הוא זה שסחף את כולם אחריו והחלק האמורפי הוא זה שאיפשר לסרט להשתנות כל הזמן עם המציאות של הצילומים.

זו מתנה גדולה לעבוד עם במאי כמו דני בשבילי, כי אני חש שהדברים הכי מעניינים שעשינו הם דברים שעשינו בו הרגע. דני הוא במאי שיודע לקחת את התקלות הכי גדולות שקורות בסט ולחבר אותן עם האנרגיה של הסרט וליצור מזה משהו חדש. זה דבר שאני מתחבר אליו מאוד ובאזורים האלה נוצרו הדברים שהיו הכי מעניינים בעייני

יובל: מה למשל? יכול לתת דוגמאות?

דוד: ‏כל מיני דברים. לדוגמה, היה שוט שצילמנו את שלומי נוסע באופניים בתל אביב אחרי שהוא גנב את הבגדים לתיירים מצרפת. צילמנו מתוך רכב חשמלי שנסע מלפניו ואז השרשרת של האופניים נקרעה. 

במקום לנסות לתקן אותה קשרנו את האופניים לרכב החשמלי כך שרק גלגל אחד הוא על הקרקע. מזה נוצר שוט שאנחנו קרובים מאוד לשלומי ועיר חולפת מאחוריו. כל הסרט היה מורכב מדברים כאלה.

הדברים שהשתבשו, שחקן שמחליק, נחבל בטעות, תנועת מצלמה שמשתבשת וכולי. אלה הדברים האהובים עלי, כי אם כל התנועה המהירה הזאת הייתה מהונדסת לא היה בזה כלום חי. הכאוס באמת היה המנוע של הסרט הרבה פעמים

וגם הרבה פעמים הבחירות בעריכה של נילי פלר הם של הדברים שהשתבשו, שחקן שמחליק, נחבל בטעות, תנועת מצלמה שמשתבשת וכולי. אלה הדברים האהובים עלי, כי אם כל התנועה המהירה הזאת הייתה מהונדסת לא היה בזה כלום חי. הכאוס באמת היה המנוע של הסרט הרבה פעמים

יובל: לגמרי. היה נדמה לי שזיהיתי כזה רגע, אבל אני לא בטוח, אם אני זוכר נכון זה היה ששלומי הולך במטבח ונתקע במשהו וממשיך. זה היה נראה כאילו הוא מופתע באמת, ותהיתי אם זה היה מכוון, אבל תוך שנייה כבר נשאבתי בחזרה לאינטנסיביות הזו

דוד: לגמרי! או שהוא מפיל את הסולם תוך כדי שהוא מדבר עם מיקה ומובך באמת. זה הדברים שאני הכי אוהב. זה גם הדבר שאני הכי מתחבר אליו בעבודה עם דני רוזנברג. הדברים קורים באמת וקורים עכשיו

יובל: איך היה לעבוד עם טאקו? בכל זאת שחקן צעיר שפחות או יותר צריך לשאת על גב שלו את הסרט הזה

דוד: טאקו מדהים. וגאון. אני זוכר את השוט הראשון שצילמנו איתו. זה היה שוט שלו פשוט חוצה את הכביש ליד בית חולים איכילוב. ואז טאקו הגיע ופתאום הוא רץ והתגלגל על מכונית וזיגזג ופתאום הייתה כל כך הרבה דרמה ועניין וגם קומיות בשוט פשוט כל כך, שמיד הבנתי שהוא הולך להפוך את הסרט הזה למדהים

יובל: מה הייתה הסצינה שהכי נהנית לצלם? שאתה הכי זוכר?

דוד: הסצינה שבה מפשיטים את שלומי בכיכר דיזנגוף. זה היה פרוע באמת. והרגשתי שזה שלם. גם מצחיק ופרוע וגם משוגע ומזעזע.

זה גם היה די מאולתר. היה משהו כל כך אמיתי בזה אני חושב שהאנשים שרדפו אחריו ממש נכנסו לתפקיד. בסוף הוא ברח בתחתונים לרכב ונתליתי על הצד של האוטו שלו ונסענו משם

יובל: טוב הוא באמת כל הסרט זז: רץ, זוחל, רוכב, קופץ, נתלה, מסתתר, ממש כמו חתול

דוד: טאקו הוא בהחלט חתול שמיצה את כל הנשמות שלו. למעשה שרף את כל הנשמות שלו בלי לספור

יובל: בסרט הזה לגמרי. ובוא נחזור לסרט: הזכרנו את הנבואיות שלו, ואני מבין לגמרי את ההחלטה לחכות עם ההפצה שלו, ושמח מאוד על היציאה שלו לאקרנים, ואני תוהה מה הפרספקטיבה שלך למה שקורה בו, למה שקרה פה מאז, אם אתה/ם חושש לתגובות של הקהל? מה היו התגובות בהקרנות עד עכשיו? אני ממש סקרן וממש הייתי שמח לראות את הסרט שוב עם קהל בקולנוע

דוד: אני חושב שהסרט הזה קשור לדינמיקה של המציאות שקוראת עכשיו וממש שמח וחושב שהוא רלוונטי וצריך לצאת. בהקרנות שבהן הייתי הרגשתי שזה נוגע באנשים בצורה מיידית בכל במיני קצוות של החוויה שלהם את המציאות הזו

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דוד: לא באמת. מרגיש שהצלחנו לדבר על הדברים המהותיים. אני מאוד אוהב את הסרט הזה מקווה שהוא יגיע לקהל גדול למרות התקופה