אמיליה פרז: הווירטואוזיות לא מסיחה את דעתנו מעבודת הלב

לשבור קונבנציות קולנועיות זה אף פעם לא קל. לשבור אותן ולעשות את זה טוב – זה כבר השג. התרכובת של ״אמיליה פרז״ היא תרכובת חסרת תקדים בהיבט הז׳אנריסטי, משום שהיא מצליחה לשלב מחזמר עם מותחן, עם טרגדיה, עם קומדיה, עם אימה, עם מלודרמה, עם הרפתקה; עם מבנה של אופרה; עם מקסיקו, ישראל ולונדון; בצרפתית, בספרדית; עם נשים וגברים וטראנס ולסביות; ואג׳נדה חברתית ופוליטיקת זהויות והעצמה נשית.

זהו אחד הסרטים הכי בינתחומיים שנעשו בעשור האחרון, מהיותו כזה שמשלב כוריאוגרפיה (בעבודה יוצאת דופן של דמיאן ג׳לט), מוזיקה (שהלחין קלמנט דוקול ושירים שכתבה קמיל דלמאיס), ליריקה פואטית, תיאטרליות, אופנה (שעיצב אנתוני ואקרלו מבית האופנה של איב סן לורן), עיצוב פנים ותאורה לצד עבודת ארט משובחת, שמתלכדים תחת עבודת בימוי אמנותי ומבריק, לפריימים מקוריים במיוחד בעדשתו של פול גילהאום.

״אמיליה פרז״, סרטו של הבמאי והתסריטאי הצרפתי הקוויר ז׳אק אודיאר ונציגה של צרפת לאוסקר, הוא הרבה מעבר לקומדיית פשע מוזיקלית צרפתית. הסרט דובר הספרדית, שפתח את פסטיבל הקולנוע הגאה ורץ כעת ברחבי הארץ, זכה בפרס חבר השופטים ובפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן ה־77. הוא נכתב במקור כאופרה בארבע מערכות שהתבססה על פרק מהרומן של בוריס רזון (Ecoute), ולבסוף הפך לתסריט (ששותף לו תומאס בידגין) שמציע לצופיו טעם קולנועי חדש.

הסרט נפתח עם ריטה מורה קסטרו (זואי סלדנה), עורכת דין שכותבת את נימוקי ההגנה לתיק רצח מורכב שבו מעורבת דמות תקשורתית ידועה החשוד ברצח אשתו. מורה קסטרו מגבשת כתב הגנה חריף, כשהיא טוענת בניגוד למצפונה שמדובר היה בהתאבדות. עבודתה כפויית טובה ותובענית ואת כתב ההגנה היא כותבת על שולחנות של מסעדות לאוכל מהיר.

על אף הריבוי שלפעמים מרגיש מוגזם, ואורך הריקודים שלפעמים נמתחים לרגעים מתים (הכל יחסי) – ישנם רגעים של חסד קולנועי נדיר באמיליה פרז, אנושיות שכמו מבליחה לה בין העולמות 

מהר מאוד אנחנו מבינים שמדובר באישה קשת יום, חדורת מטרה ויסודית, כשאת הסיטואציה הטעונה שבונה את ההיכרות שלנו איתה כדמות, יוצרים המוזיקה והשירים, לצד התאורה הדינמית ועבודת הכוריאוגרפיה המפתיעה למדי, שהופכת את הדמויות הניצבות לרקדנים. בהתחלה זה קצת מפתיע: דמיינו דרמה רצינית ואפלולית כמקובל בז׳אנר סרטי המאפיה והמותחן, שלפתע נשברת בקצב אופרטי ראוותני והופכת למעין קונבנציה תיאטרונית משוכללת.

אחרי הניצחון בתיק, היא מקבלת שיחת טלפון אנונימית שמציעה לה את עסקת חייה. היא מעט מהססת אבל קובעת עם המטלפן ליד דוכן עיתונים, שם היא נחטפת ומגלה שהדובר אינו אלא מאניטס – ראש קרטל סמים במקסיקו. להפתעתה, אחרי מו״מ קצר ביניהם, הוא חושף בפניה את רצונו להפוך לאישה.

ריטה נרתמת לסייע לו תמורת שכר נאה. המשימה הדחופה שלה היא מציאת המנתח, כשלבסוף נבחר ד״ר וסרמן (בגילומו של מארק איווניר) מישראל ומאניטס מנותח בתל אביב. בהמשך היא אחראית על פיברוק מותו ומציאת מקום מגורים בטוח לאשתו ג׳סי (סלינה גומז) ולשני בניו בלוזאן שבשוייץ. כשמסתיימת המשימה הם נפרדים.

בין מגדרים וזהויות

ארבע שנים לאחר מכן, במסיבת חברים במסעדה בלונדון, פוגשת ריטה אישה ספרדייה בשם אמיליה פרז, הלא היא מאניטס (בגילומה המרהיב של השחקנית הטרנס׳נדרית קרלה סופיה גסקון). אז מתחיל סיפור המבטא רגשות עזים מסוגים שונים, כשבעקבות געגועיה לבניה, פרז מגייסת את ריטה למשימת ההמשך – החזרת משפחתה משוויץ למקסיקו. פרז מוצגת כדודנית של מאניטס שהתבקשה על פי צוואתו לדאוג להם.

מיותר לציין שהעניינים מסתבכים ופוערים מערכות יחסים חדשות וישנות, שמתפתחות לאהבה של ג׳סי לגבר חדש ושל אמיליה לאישה חדשה, כשבמרכז יושב הסוד של אמיליה. מרבית העלילה מתקדמת תוך כדי ביצועים מוזיקליים, ריקודים מפתיעים ווידויים שנעים בין מגדרים וזהויות. על אף הריבוי שלפעמים מרגיש מוגזם, ואורך הריקודים שלפעמים נמתחים לרגעים מתים (הכל יחסי) – ישנם רגעים של חסד קולנועי נדיר באמיליה פרז, אנושיות שכמו מבליחה לה בין העולמות והופכת את הנשי והאישי לשירה.

מעניין במיוחד הכאוס המאורגן לכדי יחידה שמצליח לעבוד ולעורר רגשות, וכן הבחירה להפוך אמיליה פרז ללוחמת לתיקון עולם ושינוי, כשהיא מחליטה להקים מרכז שיסייע למשפחות לאתר את יקיריהם הנעדרים. מראש קרטל סמים מחוספס ומכוער, היא הופכת לאישה יפה ועוצמתית שנותנת לעושר הפנימי שלה דרור ומצליחה לרתום את העושר החומרי שלה לטובת רעיון נעלה.

בהמשך היא מתגלה גם כדמות אותנטית במיוחד מהיותה עבור ילדיה חצי אב וחצי דמות אם. החלק הזה מזמין עבודת מחקר חדשה על דמות קולנועית שהיא גם האישה החדשה של המאה ה־21 – האישה שאוחזת בקריירה כפולה ולעיתים נאלצת לאמץ תכונות גבריות לצד תכונותיה הנשיות, וגם הגבר החדש שנדרש לאמץ תכונות נשיות.

דמותה של אמיליה מצליחה ללכוד את השבר שהוא גם חיבור, ולייצר קווץ׳ רגשי שפורט על מיתרי המוכר לנו. עבודת השחקנים מצליחה ליצר קוהרנטיות משחקית נדירה, כאנסמבל ובסולו שניתן לכל אחת מהן, בביצועים שמזמינים ג׳סטות שיש בהן אסתטיקה מינית שמצליחה להתריס לא בוולגריות, כאילו משהו במינונים נשמר ויש לו קצב.

הווירטואזיות לא מסיחה את דעתנו מעבודת הלב של השחקנים, ובמיוחד מזו של השחקנית הראשית, שגורמת לנו להתאהב בה ובעולמן החצוי של הטרנסג׳נדריות.

---

אמיליה פרז
בימוי: ז׳אק אודיאר
130 דקות; צרפת, 2024
4 כוכבים