גם למעריצים המושבעים של Wicked מגיע יותר

עם עובדות קשה להתווכח. המחזמר ״מרשעת״, שעלה לראשונה לבמות בשנת 2003, צבר מאז ועד היום עדת מעריצים ענקית, פאנדום של ממש, שקרוב בגודלו כך נראה, לאלו של מארוול או מלחמת הכוכבים. בעיקרון, מדובר בהקדמון תיאטרלי לסיפור האיקוני והחקוק בסלע התרבות הפופולרית לעולמי עד.

לא, זה לא התנ״ך, זה ״הקוסם מארץ עוץ״, פרי עטו של פרנק ל. באום. המחזמר, שנכתב על ידי וויני הולצמן ואת שיריו כתב סטיבן שוורץ, מבוסס באופן רופף למדי על הספר ״מרשעת: תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה מהמערב״, שכתב גרגורי מגווייר.

מדובר במחזמר מפוצץ קופות, להיט היסטרי ועובדתית – מהמצליחים והמוצלחים ביותר בעשרים השנה האחרונות. הוא מספר את סיפור הידידות של גלינדה, המכשפה הטובה מצפון ארץ עוץ ושל אלפבה, המכשפה הרעה מהמערב, ונותן עומק ורקע לכל מה שיקרה אחר כך, כשדורותי גייל תגיע בקול תרועה וטורנדו אל עוץ ותלך בדרך האבנים הצהובות כדי לפגוש את הקוסם הגדול.

עם הצלחה כזו בומבסטית, הפקת עיבוד קולנועי הייתה רק עניין של זמן. ועכשיו לשמחתם של המעריצים הנלהבים הוא סוף סוף הגיע. אז עם עובדות אי אפשר באמת להתווכח – אבל על טיבם של סרטים ועיבודים קולנועיים – אפשר בהחלט.

״מרשעת״ שעלה לאקרנים בישראל (ואפילו דובב לעברית), לא מנסה באמת לעבד מחדש את המחזמר הבימתי. לפני שמפרטים על מה ולמה ומדוע מישהו בכלל היה צריך עיבוד כזה – יש מקום להתלונן על האורך. אורך? יותר כמו פיצול שלא לצורך. גרסת הפילם מחולקת, השד יודע למה, לשני חלקים. כל חלק אורך כשעתיים ו־40 דקות לערך. אז לפני שתקפצו לאולם האיימקס (כי אם כבר אז כבר), כדאי לקחת זאת בחשבון.

מחזמר שאפשר בכיף ודי בקלות לתייג ולתייק כטלנובלת תיכוניסטים גנרית, עם דמויות פלקטיות משעממות וחיוורות, פינת ״הייסקול מיוזיקל״, פוגשים את GLEE בסיבוב מוצא

ובכל זאת, העלילה. למושל ארץ המנצ׳קינים בארץ עוץ נולדת ילדה ירוקה ומוזרה למראה. בנוסף למוזרות הירקרקה שלה, היא גם בעלת יכולות כישוף, רק שאינה יודעת לשלוט בהם.

קוראים לה אלפבה (סינתיה אריבו, ״זמנים קשים באל רויאל״) ובעתיד היא תקרא המכשפה הרעה מהמערב. עד אז, היא תעבור דרך שערי אוניברסיטת ״שיז״, מעין גרסה מוארת יותר של הוגוורטס, שם היא תהיה אחראית על אחותה הנכה נסרוז ותצטרף לסגל הסטודנטים במקרה (או שלא).

ובין כל הסטודנטים המעיקים ונועצי המבטים בעורה הירוק, אלפבה פוגשת את גאלינדה (שמה ישתנה אחר כך בנסיבות דביליות לגמרי). לעומת אלפבה הדחויה חברתית, גאלינדה (אריאנה גרנדה) היא מהמקובלים אבל גם די טיפשה ומפונקת.

שתי היריבות הופכות לחברות טובות, ובמקביל למעשייה התיכוניסטית הזו, מתרחשים דברים נוראיים בארץ עוץ. ועד שהכל כבר הסתדר לאלפבה בחיים, או סוג של, הוא משתבש בחזרה כשהיא פוגשת לראשונה את הקוסם מארץ עוץ (ג׳ף גולדבלום).

כמו הפח החלוד של איש הפח

רגע לפני ביצוע ניתוח לב פתוח לסרט הנ״ל, חובה לציין שעם כל הכבוד לגרסה הבימתית והסופר מצליחה של ״מרשעת״, ועל אף חסרונו של הקונטקסט המובנה במוחו של כותב ביקורת זו – ״מרשעת״ הקולנועי נשפט בכלים קולנועיים בלבד.

ערימות על ערימות של קלישאות קולנועיות וסטריאוטיפיים מטרחנים ומיושנים. זו בגדול חוויית הצפייה של ״מרשעת״, או לפחות של החלק הראשון שלו. זה מחזמר שאפשר בכיף ודי בקלות לתייג ולתייק כטלנובלת תיכוניסטים גנרית, עם דמויות פלקטיות משעממות וחיוורות, פינת ״הייסקול מיוזיקל״, פוגשים את GLEE בסיבוב מוצא. כאילו, באמת? עם כל חומר המקור המשובח שעליו מבוסס הספר שעליו מבוסס המחזמר – זה כל מה שיוצרי הסרט הצליחו להפיק?

רגע לפני שתפנו לסקציית הטוקבקים, יש כאן הסבר הגיוני. מבט מהיר במסד הנתונים של IMDB (או גלילה לילית באינסטגרם) חושף כי את הסרט ביים ג׳ון מ. צ׳ו. ובואו, במטותא, האיש אחראי על כמה ״יצירות מופת״ סטייל ״שכונה על הגובה״ או הסרט שובר המוסכמות (לא באמת) ״עשיר בהפתעה״.

אין כאן כוונת זלזול חלילה, רק הרמת דגלים אדומים. מה העיד ברזומה של צ׳ו על כך שהוא האיש הנכון שצריך לגייס כדי לביים את הדבר הזה? שמישהו יעשה בדק בית באולפני יוניברסל, תודה.

והבימוי האיום כאן לא עושה שום חסד עם השחקנים והשחקניות. ג׳ף גולדבלום כבר ידע ימים יפים יותר (לא בטוח ששירה היא הצד החזק שלו), מישל יאו לא עוברת כאן בשום צורה – שירה או משחק. אריאנה גרנדה בעלת יכולות ווקאליות מרהיבות ומרשימות באמת, אבל חיוורת כגאלינדה בעלת העור החיוור.

ראוי לציין לטובה את סינתיה אריבו, שמצליחה לתת איזושהי זווית מעניינת וצורה עגלגלה לאלפבה ומציגה דמות בעלת מאפיינים שניתן להזדהות איתם בקלות ולפתח כלפיה מעט אמפתיה. אבל העולם הרחב והעשיר של הקוסם, גאלינדה, אלפבה ומה שנראה כחבורה של אנשים שמנסים לשחק ולשיר ולא ממש הולך להם – עטוף בגנריות משמימה וחסרת מעוף כמו קוף מחוסר כנפיים.

ויש כאן כל קמצוץ של סטריאוטיפ או קלישאה אפשרית: הבלונדינית הטיפשה, המיוחסת והאנוכית אך פופולרית, הפריקית המוזרה, המרוחקת והדחויה אך החכמה והמוכשרת, דמויות משנה שלמי אכפת מהן בכלל, ומעל כל זה דינמיקות חברתיות תיכוניסטיות מיושנות שלא נראו עידנים מאז סדרות כמו ״דגראסי״ או ״תיכון הלבבות השבורים״, ומרגישות חורקות כמו הפח החלוד של איש הפח.

והמוזיקה מה איתה? גיבוב של תופים, פסנתרים וגיטרות צ׳יזיות למכביר, מה שיוצר פסקול הדור בשירים קיטשיים, נמרחים, מעייפים ובעיקר – בלתי זכירים בעליל. קשה להתייחס למוזיקה הזו ברצינות כשבאולם ליד מתנגנים הצלילים אפופי התשוקה והלהט של ״אמיליה פרז״. אפילו ״ג׳וקר: טירוף בשניים״ עולה באיכותו ובמקוריותו על המחזמר הנ״ל. כן, עד כדי כך.

״מרשעת״ נוצר אך ורק עבור מעריצי המחזמר הבימתי. זה בא לידי ביטוי בעיבוד פחדני משהו, שלא מנסה להביא משהו חדש ומרענן לשולחן, אלא לוקח את המחזמר AS IS, אחד לפאקינג אחד, ופשוט מניח אותו על מעטה משודרג של אפקטים מושקעים והפקה גרנדיוזית באמת מרשימה. דולרים לא נחסכו כאן (הסרט הופק בתקציב מכובד של 145 מיליון) וסביר שההשקעה תוחזר פלוס דיבינדים פלוס רווחים נאים די במהרה.

אבל צריך גם לומר את האמת – כמחזמר בפני עצמו ובמנותק מגרסת הבמה, ״מרשעת״ (החלק הראשון לפחות) עושה עבודה נוראה בהנגשת הסיפור. הוא משעמם, בקושי מניח את הדעת, מעייף ומשמש כאקספוזיציה מפוהקת באורך הקטסטרופלי של דרך האבנים הצהובות. נצטרך להמתין לחלק השני שיגיע בעוד שנה כדי להבין האם השלם באמת גדול מסך חלקיו, או שכל הדבר הזה אפוף בשרלטנות יצירתית כמו הקוסם השרלטן מארץ עוץ.

---

מרשעת
במאי: ג׳ון מ. צ׳ו
ארצות הברית, 2024, 160 דקות
2 כוכבים