בחזרה לעתיד // ליאורה גרוסמן

מה קורה כשבאיור בספר ילדים ישראלי מופיע פתאום שלט בערבית? מה יותר חשוב – לתת ייצוג למגוון של ילדים או להישמר מפני תקינות פוליטית? אלה רק כמה מהשאלות שעמן התמודדה לפני עשר שנים המאיירת ליאורה גרוסמן, תוך כדי שאצרה את התערוכה ״אני מכאן״, שעסקה בייצוג חזותי של מקומיות בספרי ילדים ופעוטות מ־1948 ועד היום.

גרוסמן חקרה את הנושא דרך הפריזמה של ילד ישראלי, עיר ישראלית, כפר ישראלי ומרחב ישראלי – טבע, רחוב, דירה, בית, בניין, שיכון ושכונה. בתערוכה הוצגו כ־100 איורים מכ־90 ספרים, של 70 מאיירים.

״במשך העבודה על התערוכה גיליתי אוצר בלום״, סיפרה גרוסמן לפני עשור, ״והתחלתי לשים לב לדברים שאני מציירת. במקביל התחלתי לבדוק איך פתרו את הבעיה מאיירים אחרים. הבנתי שעליתי על משהו: יש דברים שאנחנו לא מציירים, שאנחנו כן מציירים, שכולנו מציירים אותו דבר״. 

עשור לאחר מכו היא אומרת: ״ב־2014 הייתי כבר אחרי קריירה ענפה באיור ספרי ילדים, ועשיתי כמעט כל דבר שקשור לפרינט: איור טור קבוע בידיעות אחרונות, כתבות ושערים בכל המגזינים, איור לפרסום, איור מסחרי, והמון ספרים – לילדים ולמבוגרים. במקביל, לימדתי בכמה אקדמיות ואצרתי תערוכות של איור ישראלי בשיתוף משרד החוץ. 

״באותה שנה סיימתי לאייר את הספר ׳ביום שמש בהיר׳ מאת טלי עמית־כוכבי ז״ל, שהוציא אותי למסע חקר שבחן את נושא תיאור המקום באיור ישראלי מאז קום המדינה. את תוצאות המחקר העליתי בתערוכה ׳אני מכאן׳, שזכתה להצלחה רבה והוצגה בתל אביב, בערבה ובכמה ארצות באירופה״.

פאסט פורוורד

אחרי התערוכה ״אני מכאן״, התקשר אל גרוסמן עלא חליחל ממרכז הספר והספריות, שביקש מנה לפתוח קורס איור במסגרת ״חממת חקאייה״ שהקים כדי ללמד כתיבה ואיור ספרי ילדים בחברה הערבית. ״התחלתי במסע המרתק לתרבות אחרת לגמרי: פיתחתי שיטות חדשות ללמד מאיירים שלא ראו כמעט ספרי ילדים ולא ידעו לאייר מקצועית״.

היו בכלל איור ספרי ילדים מקומי בחברה הערבית־ישראלית?

״כשהתחלנו, היו מעט מאוד ספרי ילדים אותנטיים של החברה הערבית־ישראלית. רוב ספרי הילדים בערבית הגיעו מלבנון או מצרים ויצגו תרבויות אחרות.

״כעבור שנתיים נפרדו דרכינו ואני התחלתי ללמד בבית אריאלה. הגיעו לשם מאיירים צעירים שרצו להבין מה זה איור לפני שהם בוחרים ללמוד אותו באקדמיה, וחובבים מוכשרים שרצו להפוך למקצוענים. כעבור שנתיים נוספות פרצה הקורונה ונשלחנו לחל״ת. הצעתי לתלמידים שלי להמשיך וללמוד איתי עיצוב־דמות, ובתמורה הם ילמדו אותי איך ללמד בזום, וכך היה״.

כעבור שנתיים נוספות פרצה הקורונה ונשלחנו לחל״ת. הצעתי לתלמידים שלי להמשיך וללמוד איתי עיצוב־דמות, ובתמורה הם ילמדו אותי איך ללמד בזום, וכך היה

מאוחר יותר הקימה גרוסמן עם חברתה אפרת לוין־יפה את ״מאיירימים״, בית ספר מקוון לאיור מקצועי. בית הספר מכשיר מאיירים מכל העולם ביצירה לספרי ילדים ונוער וגם מעניק שירותי מו״מ, ליווי לספרים ראשונים של בוגרי הקורסים, משתף פעולה עם הוצאות לאור, מגזינים ובתי ספר אחרים, ובוגרים רבים שלו כבר השתלבו בעולם המקצועי הממוסד של ספרות הילדים בארץ. במקביל התפתחה סביבו קהילת מאיירים שחבריה תומכים זו בזה בזמן המסע הקשוח שלהם בעולם האיור המקצועי.

בעצת חברה נוספת, מירי לשם־פלאי, שפרסמה ספרים רבים בארצות הברית, החליטה גרוסמן לקחת הפסקה מאיור ספרי־ילדים עבור סופרים אחרים ולנסות לכתוב את הספרים שלה. התוצאה: הספר הראשון שלה, ״החוקים״, שראה אור השנה בהוצאת כנרת ובעריכת נעה מנהיים וזכה לביקורות אוהדת. כעת היא עובדת על סיפרה השני (הפעם פיקצ׳רבוק), שיקרא כנראה ״אנשים כמונו״.

10 שנים אחרי

״מאז שדיברנו עברתי שינוי פוזיציה: מחוקרת ואוצרת איור ישראלי הפכתי למעין יוצרת של איור ישראלי; לא היצירה הפרטית שלי כמאיירת אלא יצירת איור ישראלי כמורה לאיור. לקחתי את כ־ל המסקנות שהגעתי אליהן במחקר שלי והעליתי בתערוכת ׳אני מכאן׳ ויצאתי לדרך של עשייה״.

למה הכוונה?

״אם עלה אז שאין יצוג מספיק לקהילות שונות בארץ, הרי שצריך לעזור קודם כל לאמנים שבאים מהן ליצור אמנות אותנטית, שמשקפת את החיים שלהם והתפיסה שלהן. את האוצרות השארתי לאחרים ויצאתי לדרך. לא תיארתי לעצמי כמה קשה ונפלאה היא תהיה, וכמה רחוק היא תביא אותי.

״כשבניתי את תכנית הלימוד עבור חממת חקאיה, יצרתי במכוון תרגילים הדורשים אמירה תרבותית. ביקשתי מהתלמידים שלי שיאיירו לי מושגים כמו ׳אמא׳ או ׳סבתא׳. אחר־כך חיפשנו את הסביבה המוכרת: החדר, הבית, הרחוב הספציפי שבו הם גרים. הראיתי להם איך נהגו לתאר את הערבי באמנות האוריינטליזם (הם לא הכירו את הז׳אנר) ושאלתי אותם איך הם רוצים להראות ׳ועכשיו תאיירו את זה׳, אמרתי להם אז. המאיירים שבקעו מהחממה הזו, אגב, כבר מוכרים מאד בסצנה שלהם, ומאיירים ספרים בשפתם״.

ואיך זה המשיך למאיירימים? 

״כשהקמנו את ׳מאיירימים׳ המשכתי לבדוק עם תלמידי את המקומיות הישראלית. מאחר והזום מאפשר למאיירים מכל הארץ ללמוד אצלנו בלי לצאת מהבית – יש לנו נציגות מכל מגזר באוכלוסיה הישראלית. מדי שנה אני בוחרת כמה טקסטים של סופר ילדים ישראלי מעולה ועובדת על הפענוח החזותי שלהם עם המאיירימים שלי״.

איך זה בא לידי ביטוי?

״אנחנו מנסים לא לאייר שום דבר ׳כללי׳ מדי ואנחנו בודקים איך נראה הגן המקומי, בית־הספר המקומי, הרחוב, הבית וכמובן הדמויות שאנחנו מאיירים. אם מאייר מגיע מאזור או חברה שעוד לא אויירה בספרות הילדים הישראלית, אני מעודדת אותו או אותה, להביא את המקום הזה לתוך האיור. החיבור של קהל הצופים ליצירות האלה – מיידי.

ככל שבית הספר הצליח, הבנתי שאני צריכה לעשות יותר. מאחר והפסקתי לאייר ספרים לאחרים כדי שאוכל לכתוב ולאייר את הספרים שלי, ביקשתי מהוצאות שהציעו לי ספרים לאיור, לשקול במקום זה לעבוד עם המאיירימים שלי

״ככל שבית הספר הצליח, הבנתי שאני צריכה לעשות יותר. מאחר והפסקתי לאייר ספרים לאחרים כדי שאוכל לכתוב ולאייר את הספרים שלי, ביקשתי מהוצאות שהציעו לי ספרים לאיור, לשקול במקום זה לעבוד עם המאיירימים שלי.

״הבטחתי להדריך, ללוות ולתווך בינם לבין ההוצאה בתהליך המקצועי שלהם. בצורה כזו, יכולתי להבטיח שכל מה שאני מלמדת, אכן מיושם בספרים ׳אמיתיים׳. לאט־לאט התרחב ׳הלייבל׳ של מאיירימים, וניתן לראות היום ספרים של בוגרי בית הספר שממקמים את האיורים שלהם בסביבה מקומית, שילדים בארץ מזהים בקלות״.

מה את יכולה להגיד על ספרות הילדים המקומית היום?

״בראיון הקודם שלנו, עשור אחורה, ספרות הילדים בהוצאה עצמית היתה בחיתוליה. היום היא מאסה קריטית: כשאצרתי ב־2016 את הביתן הישראלי ביריד ספרי־הילדים בבולוניה השארתי מקום לכמה ספרי הוצאה עצמית, כדי לתת מקום ליוצרים שמחוץ לזרם המרכזי. אז לא היו אלפי ספרי הוצאה עצמית כמו שיש היום.

״בזכות המהפכה הדיגיטלית ניתן להוציא לאור ספרים בקלות, בלי קשר להוצאות הספרים הממוסדות. למרבה הצער, חלק מתוצרי הסוגה הזו לא עומד בסטנדרטים מקצועיים, והפצתם מביאה, לדעתי, ליצירת חוסר־אמון בקרב קהל הקונים והם בורחים לקלאסיקות של שנות ה־50 וה־60 (אותן אצרתי בתערוכת ׳אני מכאן׳). הבאג המובנה בספרות ילדים עצמאית: הסופר והסופרת שוכרים את שירותי העורכת והמאיירת, ובכך הופכים ל׳בוס׳ שלהם״.

ואז מה קורה?

״לאחרונה הוצאתי ספר נוער. נעה מנהיים, עורכת ׳החוקים׳, קיצצה לי את הטקסט, אירגנה אותו מחדש ושלחה אותי לשכתב אותו שוב ושוב. היא ראתה מול עיניה את טובת הספר, ולא את התסכול שלי. כמה חופש יש לעורך מקצועי, שעובד עבור סופר לא מקצועי? כמה חופש יש למאייר העובד עבור סופר שמשוכנע שהאיור נועד להיות (במקרה הטוב) לא יותר מכינור שני?

״זו גם הסיבה שהם דורשים ממאיירים לוותר על זכויות היוצרים שלהם, המוקנות להם אוטומטית בחוק. בספרות ילדים מעולה וקאנונית, הסופר והמאייר הם שותפים. בחו״ל, אגב, הסופר הוא לא חלק מתהליך האיור. לא מראים לה, לא מתייעצים איתו – כלום. שלחת טקסט והוא התקבל? יופי. תפקידך הסתיים, הספר יגיע אליך בדואר״.

״הירידה באמון בין הסבתא לבין הספר שמציעים לה לקנות לנכד מתבטאת ברכישות. עורכות של ספרי־ילדים בהוצאות הממוסדות מספרות לי שהן מוציאות פחות ופחות ספרי ילדים מקוריים, כי אין טעם. ההורים רוצים את מיץ פטל ואת איה פלוטו הישנים והטובים.

״כתוצאה מזה, נוצרה תעשיה שלמה של חצי־קלאץ׳: הסופרים משלמים סכום נכבד להוצאה ממוסדת, כנגד השירותים שהיא נותנת (עריכה, עריכה לשונית, הגהה, הפקה, הדפסה ובעיקר – הפצה). ובאשר למקומיות באיור הישראלי? רוב הסופרים רוצים ״רחוב כללי כזה״, ו״ילדה רגילה כזו״ (הם חולמים לתרגם את זה לאנגלית, ופוחדים מספציפיקציה)״.

נוצרה תעשיה שלמה של חצי־קלאץ׳: הסופרים משלמים סכום נכבד להוצאה ממוסדת, כנגד השירותים שהיא נותנת. ובאשר למקומיות באיור הישראלי? רוב הסופרים רוצים ״רחוב כללי כזה״, ו״ילדה רגילה כזו״

ואיפה מה שמעסיק אותך באופן אישי עשור לאחר מכן?

״כשקראתי את הראיון שלנו מלפני עשר שנים, גיליתי פתאום תגלית אישית: כבר אז דיברתי על חווית ההגירה לכאן, והאופן שבו התקבלתי כאן כילדה. לא זכרתי שדיברנו על זה אז, וכשכתבתי את שני הספרים שלי, חשבתי שאני נוגעת בנושא הזה לראשונה.

כשקראתי את הראיון הבנתי שאני עוסקת בזה כבר מזמן. הספר שלי, ׳החוקים׳, מציג שני ילדים רוסים שנראים ונשמעים כמו שאר הילדים בכיתה. זה עדיין לא הופך אותם לישראלים טהורי יחס. הם צריכים לנסח לעצמם חוקים כדי לשרוד.

״ביקום האכזרי שהוא בית־הספר של שנות ה־90, שולטת חבורת הזאבים שרודה בכולם. המורים שלהם לא שומעים, לא רואים, ובעיקר לא עושים כלום – עד שהכל מתפוצץ. אני ממשיכה לעסוק בנושא גם בספר החדש, ״אנשים כמוני״, שיספר על ילדות במקום שבו אסור לדבר כי מישהו מקשיב, אסור לצייר בניגוד לכללים, וחייבים תמיד להעריץ את המנהיג. כתבתי אותו עוד לפני ״החוקים״ ולא ידעתי שיום אחד הוא עשוי פתאום להיות רלוונטי לחיים המקומיים שלנו כאן ועכשיו…״.

בעוד 10 שנים

״בוא נתחיל בזה שאני רוצה להיות בחיים. זה מוזר, אבל זה פתאום לא מובן מאליו.

״אני צופה שנדבר אז על ספרות ילדים שמרנית יותר, שיהיה בה הרבה יצוג לתכנים דתיים (מכל הסוגים) ומנגד, דווקא בגלל הניסיון להשתמש בבינה־מלאכותית יוצרת כדי לחסוך את שירותי המאיירים האנושיים – אני צופה הרבה ספרי ילדים ונוער שיכתבו על ידי המאיירים שלהם. מאיירים יודעים לספר סיפור בתמונות, והמעבר לסיפור במילים קל לרבים מהם. 

״ברמה האישית אני מקווה שבעוד עשר שנים אני אגשים את חלומי להוציא לאור פרויקטים נוספים שלי. כרגע, בתכנון: ״ציפורקטן״, ספר האמן שיצרתי עם דיתי רונן; ו״נערת האווזים פגשה את המוות״ קובץ שמכיל בינתיים שלושה סיפורים מוזרים שכתבתי״.

אולי יעניין אותנו גם

״אני מודה שאני לא כל כך עוקבת אחרי אנשים או מוסדות שעוסקים בנושא המגוון החברתי, כי אני מתעבת ספרי פוליטיקלי־קורקט. אני מאוד מסכימה עם התפיסה שאומרת שחשוב לחשוף ילדים ליצירה תרבותית אותנטית, שנוצרה על ידי אנשים מתוך אותה חברה, אלא שהתפיסה הזו הולידה אנומליות בלתי נסבלות.

״לדוגמה: הוצאה בחו״ל ביקשה ממני לעזור במציאת מאייר מתאים לספר ילדים המתרחש בירושלים של המאה ה־19. מאחר והגיבור הוא ממוצא ׳ספרדי׳, התבקשתי למצוא מאייר ממוצא ספרדי־ירושלמי. לשווא הסברתי שמאז המאה ה־19, המאיירים כבר התערבבו עם כל מיני עדות, ממילא אף אחד מאיתנו לא נולד אז ושכל מאייר טוב יודע לעשות תחקיר חזותי ולאייר באופן אותנטי סיפור שקורה בעבר הרחוק.

״לא עזר לי, העורכת בהוצאה האמריקאית היתה נחושה. התחלתי לברר למה הכוונה במונח האמריקאי Sephardi Jew ומהשיחה עלה שהכוונה למאייר מעדות המזרח. שאלתי אותם אם יש להם העדפה: מאייר תימני, עירקי, מרוקאי, תוניסאי? לאט־לאט התחוור לי שזה לא כל־כך משנה מי המאייר, יותר חשוב השם המופיע על העטיפה.

״הם היו פוסלים מאיירת ממוצא מזרחי, שהתחתנה עם שם המשפחה ׳גולדברג׳ אבל היו מאשרים בכיף את החברה הרוסיה שלי, שהתחתנה במקרה עם ׳אזולאי׳. כשמגיעים לרמות כאלה של נוקדנות, קשה ליצור אמנות אותנטית. 

״אני עוקבת אחר המאייר והסופר בריאן סלזניק, שכל ספר שלו ממוקם במקום ספציפי ומדויק; ג׳יימס ג׳ין, שהאמנות שלו מכילה את ההכלאה המרתקת ביותר בין מזרח ומערב; ולורנזו מאטוטי, אמן קומיקס איטלקי שצועד לצליל התוף של עצמו״.