חלומה של סולטנה: בין מדע, עתיד, מגדר וחלום

״חלומה של סולטנה״ (ספרד, גרמניה, הודו), שיוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים, הוא
סרט האנימציה הארוך הראשון והמדובר של איזבל הרגוארה (Isabel Herguera), שקדמו לו סרטים קצרים שזכו לביקורת משבחות ופרסים. הסרט הוקרן בתהליך עבודה בפסטיבל האנימציה של אנסי בשנת 2023 ובבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסן סבסטיאן, שם הוענק לו פרס הסרט הבאסקי והפרס לתסריט הטוב ביותר.

הוא מבוסס על סיפור אוטופי שנחשב לדוגמה מוקדמת למדע בדיוני, בעל אותו שם, שכתבה הפמיניסטית האקטיביסטית הבנגלית (מוסלמית) בגום רוקייה חוסיין (Begum Rokeya Hossain) בשנת 1905. חוסיין הייתה בין הפמיניסטיות המוסלמיות הבנגליות הבולטות של המאה ה־20. בגיל 16 היא נישאה לגבר מבוגר ממנה בהרבה, ששימש כסגן השופט של בגלפור.

כאישה מוסלמית בנגלית, היא לא הלכה לבית הספר וחייתה בהפרדה דתית קפדנית מגברים זרים. בתמיכת אחיה שקיבל חינוך בריטי, היא טיפחה את השכלתה בביתה. אחרי מות בעלה ובכסף שירשה, היא פתחה את בית הספר הראשון לבנות בכלכולתה, שקיים עד היום.

רוקייה חוסיין כתבה בבנגלית ובאנגלית סיפורים שמטרתם הייתה לעורר את הנשים המוסלמיות. היא גינתה בחריפות את הפרדתן של נשים, כמו גם את הטענות על נחיתותן הרוחנית והביולוגית. סרטה של הרגוארה החל כשבאחד מביקוריה בהודו היא מצאה בחנות ספרים את ״חלומה של סולטנה״. כך גם נפתח הסרט, במפגש בין הגיבורה לספר.

אינס, אמנית שמגיעה להודו אחרי שכבר ביקרה בה מספר פעמים, נשאבת באמצעות דמויות נשיות מיתיות בתרבות ההודית כמו סולטנה ל״ליידילנד״, מדינה אוטופית שבה נעשה היפוך תפקידים בין גברים שמנהלים את משק הבית לנשים ששולטות בהכל. בליידילנד, נשים מתפתחות ומגיעות לעתיד, בעוד הגברים נשארים בעבר. הן משתמשות בטכנולוגיה המאפשרת חקלאות ללא עבודה ומכוניות מעופפות. בנוסף, הן גילו איך ללכוד כוח סולארי ולשלוט במזג האוויר (הסיפור המקורי בשפה האנגלית זמין אונליין).

סגנון האנימציה של הסרט יוצא דופן: כבר מההתחלה הוא ממזג קווי מתאר חופשיים, לצד שימוש בצבעי מים על עור ותנועה לינארית. בהמשך, וכנראה באופן מוצהר, משנה האנמטורית את הטכניקה

הסרט מצליח לשמר את הנרטיב שבו נשים הן המין השולט, מבעד למבטה של אינס הגיבורה על המתרחש בהודו כיום, בפרפרזה לסיפורה של סולטנה. הפסקול שלו נהדר והוא מצליח לשלב חומרים ווקאלים אמיתיים לתוך אלמנטים של בדיה.

סגנון האנימציה של הסרט יוצא דופן: כבר מההתחלה הוא ממזג קווי מתאר חופשיים, לצד שימוש בצבעי מים על עור ותנועה לינארית. בהמשך, וכנראה באופן מוצהר, משנה האנימטורית את הטכניקה. רק בסופו אפשר להבחין שבסרט שלוש טכניקות שונות (דיו, צבעי מים, בובות צל).

אפשר להגיד שחווית הסרט מצליחה ללכוד מבנים נשיים של תפיסה ולתת להם ביטוי אמנותי ושיקוף. הסרט הוא גם אחת הדרכים הנדירות להיחשף לעולמה של אישה בנגלית, ומעורר לחשוב על הקשר בין מדע, עתיד, מגדר וחלום. זה הופך את הסרט למעניין ולשונה מהרבה בחינות: זו לא אנימציה של וולט דיסני, אלא אנימציה שצריך להתרגל אליה.

מבעד לעדשה

פעם הייתה במאית מפורסמת שאמרה ״אני לא רוצה שאנשים יחשבו על נשים כעל תוספת לסיפור. אני רוצה שהן יהיו הגיבורות של הסיפור״, ומאז נדמה שהדרישה להיות חלק מהסיפור והשינוי – הולכת וגדלה. פסטיבלי נשים לקולנוע קיימים ברחבי העולם כשבמהלכם מוקדשים אירועים מיוחדים לקידום והצגת יצירות קולנועיות שנוצרו על ידי נשים או עוסקות בנושאים הקשורים לנשים. הם מספקים פלטפורמה לנשים יוצרות ומעודדים נראות והכרה.

בישראל פועלים שני פסטיבלי קולנוע כאלו: לסבית קטלנית ופסטיבל נשים שהחל את דרכו כמיזם של עמותת ״נשים בתמונה״ (שייסדו נעמה פריזנט וענת שפרלינג) ופעל ברחובות. בשנת 2014 הפסטיבל ברחובות נסגר וחמש שנים לאחר מכן, ב־2019, הוא הוקם לתחייה על ידי שירה מישר וליהי סבג שמשמשות כמנהלותיו האמנותיות, ומתקיים בירושלים.

השנה יתפרש הפסטיבל על פני ארבעה ימים (9-13.12), כשהוא מקפל בתוכו מגוון קולות ייחודי של נשים, ואת הבמאית המוערכת ג׳ולי שלז שנבחרה ליקירת הפסטיבל. בנוסף, הקרנות של עשרות סרטים מהארץ והעולם ואירועים יתקיימו בסינמטק ירושלים ובמקומות נוספים ברחבי העיר, חלקם יהיו פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום (מכון ואן ליר, המזקקה, המפעל ועוד). סרטים נוספים יהיו זמינים לצפייה דרך אתר הפסטיבל.

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא סרטה של אלן קוראס ״מבעד לעדשה: סיפורה של לי מילר״. קייט ווינסלט מגלמת בו צלמת עיתונות בזמן מלחמת העולם השנייה, שצילומיה מציגים את השבריריות האנושית כמו גם את העוצמות להמשיך להילחם ולהגן. בנוסף יקדיש הפסטיבל פוקוס מיוחד לישראל בזמן מלחמה דרך נקודת מבטן של במאיות.

---

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים בירושלים
9-13.12
סינמטק ירושלים וברחבי העיר