״שר הטבעות: מלחמת הרוהירים״: טעם דהוי ורמז למה שהיה

לצד יצירות מקוריות שעטופות בקמצוץ של מעוף ודמיון, ברחבי העולם הקולנועי רחב הידיים שתולים עצי לימון עם תוצרת משובחת. אבל מה קורה כשהלימונים הללו כבר נסחטו עד תום ובמקום לימונדה מתקתקה חמצמצה, הצופים נותרים עם טעם דהוי ורמז למה שהיה פעם לימון משובח ומובחר?

זה קורה עם זיכיון ״מלחמת הכוכבים״, שלמעט הבלחות מעטות, שנים שהוא לא מצליח להתרומם לרמת האפיות שהיה אפוף בה בעבר. ועכשיו הטיפות האחרונות מהלימון שנקרא ״שר הטבעות״ נסחטות גם הן עם צאת הסרט ״שר הטבעות: מלחמת הרוהירים״.

אין צורך להסביר את חשיבותה של הטרילוגיה שיצר פיטר ג׳קסון בתחילת שנות האלפיים לתרבות הפופולרית כי כל סופרלטיב אפשרי (ולא רק) כבר נכתב מעל טקסט כזה או אחר. העשייה הקולנועית שנעשתה שם מוערכת עד אין קץ (גם מצד מי שאינם חובבי סיפורי טולקין) ומוטב היה להשאיר את זה כך. אבל לא, לג׳קסון זה לא הספיק והוא יצר את טרילוגיית ״ההוביט״, שהתקבלה באופן פושר למדי בקרב המעריצים והמבקרים כאחד; ועכשיו – ״הרוהירים״.

סרט האנימה החדש מתבסס על נספחי ״שר הטבעות״. כלומר, כתבים דלילים למדי, שעליהם מתבססת גם סדרת הטלוויזיה ״שר הטבעות: טבעות הכוח״. ״מלחמת הרוהירים״ מתרחש 200 שנה לפני הטרילוגיה של טולקין והוא מספר את סיפורו של הלם האמרהנד, מלך רוהן, וכיצד נבנתה נקרת הלם (Helm’s Deep) המוכרת מהסיפורים. הסרט מנסה לתת רקע לאירועים שיגיעו אחר כך, כשפרודו, גנדלף ושאר חברי אחוות הטבעת ינסו למנוע מסאורון לחזור לגדולתו.

״מלחמת הרוהירים״ נופל למחוזות הגנריות. הוא מורכב מאוסף של קלישאות ז׳אנריות לעוסות, סיפורי נקמה מוכרים, מלחמת חורמה בין גברים מזוקנים עם כבוד עצמי מוגזם ועל הדרך גם העצמה נשית עם משפטים מהגיהנום

על האנימציה אחראי סטודיו Sola Digital Arts והיא בסדר, אבל יש איתה בעיה מאוד בולטת: היא מיותרת. ואין הכוונה שלא צריך להפיק סרט אנימציה בעולם הרחב והעמוס בפרטים של שר הטבעות; ההיפך הוא הנכון.

אבל לכל אורך 130 הדקות (הבאמת מוגזמות) של ״מלחמת הרוהירים״, קשה להבין מה הערך המוסף שעיבוד אנימטיבי שכזה מביא לעולם של טולקין. אנימציה־ווייז, העיבוד הזה לא סוחף, לא מרתק, עמוס בצבעים דהויים ומרגיש בעיקר מיושן. דמיינו עיבוד אנימטיבי לשר הטבעות בסגנון של ״ממד העכביש״ – זה מפוצץ מוחות פוטנציאלי!

בכל הנוגע לסיפור והעלילה – גם כאן ״מלחמת הרוהירים״ נופל למחוזות הגנריות. כשמפרקים אותו ליחידות נפרדות – הוא מורכב מאוסף של קלישאות ז׳אנריות לעוסות מסיפורי נקמה מוכרים, מלחמת חורמה בין גברים מזוקנים עם כבוד עצמי מוגזם ועל הדרך גם העצמה נשית עם משפטים מהגיהנום סטייל ״אני בוחרת שלא לפחד״. אוקיי, מה? אנחנו באייטיז ואף אחד לא סיפר לנו?

בנוסף לזה, אין כאן שום דמות שעוברת פיתוח משמעותי וככל שהסיפור מתקדם (בצעדי צב אבל בכל זאת) קשה לפתח רגש כלפי אף אחת מהן – מה שקשה לומר על גלריית הדמויות הרחבה כל כך בטרילוגיה של ג׳קסון. ב״מלחמת הרוהירים״ אין הרבה דמויות, אבל אלו שכן בולטות כאן לא מייצרות בכלל אמפתיה או סימפטיה. וכשזה לא קורה, שום דבר אחר כבר לא יעבוד.

גם על עבודת הדיבוב קשה למצוא מילים טובות להגיד כי היא בסדר ולא יותר מזה. אף אחד כאן לא יוצא מגדרו ואפילו בריאן קוקס, השם הכי גדול שנכח באולפן ההקלטות, לא מרשים במיוחד. חדי האוזן יבחינו בקולה של מירנדה אוטו, שמספרת את הסיפור בתור אאווין משושלת רוהן, שאותה פגשנו בטרילוגיה של ג׳קסון. מעבר לכך, הסרט מנוקד במחוות לטרילוגיה ולעתים אף משתמש באותם הטקסטים.

טרם יציאת הסרט, נוצר באז ענק לקראת הופעתו החוזרת של סארומן הלבן, הקוסם שפנה לצד האפל, בקולו של כריסטופר לי המנוח (שגילם את הדמות בטרילוגיה של ג׳קסון). כצפוי, הבילד־אפ היה מוגזם וגם בקטגוריה הזו נרשמה אכזבה גדולה. נחסוך מכם את הפרטים הקשים.

״מלחמת הרוהירים״ הוא סרט אנימציה מאוד מאוד סביר בניחוחות של סטרימינג ולאו דווקא של פופקורן חמים וטעים באולם קולנוע גדול וממוזג. הוא ארוך בצורה מוגזמת ולא מוצדקת בעליל ומספר סיפור רגיל ביותר בעולם פנטסטי עמוס בכל טוב.

וזה מאכזב ברמות קשות, ובפרט כי אף אלמנט אנימטיבי לא נוצל בו עד תום כדי לפתוח את האופקים ולהרחיב עוד יותר את היריעה הרחבה ממילא על עולמו הקסום והנפלא של טולקין. איפה גולום כשצריך אותו???

---

שר הטבעות: מלחמת הרוהירים
בימוי: קנג׳י קמייאמה
ארצות הברית, 2024; 134 דקות
1.5 כוכבים