הנכס: דרמה קומית נהדרת, מחממת לב ואינטליגנטית, שעשויה בחוכמה ואהבה

כשרגינה (רבקה מיכאלי) מגיעה יחד עם מיקה הנכדה שלה (שרון סטרימבן), לבית המלון בוורשה, הדבר הכי חשוב מבחינתה זה להפטר מהנכדה. כלומר לא להפטר לגמרי, אלא לתת לה משימות הסחה ולהרוויח כמה שיותר זמן של פרטיות בלעדיה. היא שולחת את הנכדה להתקלח ראשונה כדי להרוויח זמן ״לבד בחדר״, היא קובעת לעצמה תור למספרה (או ככה לפחות היא מספרת) ומסרבת שילוו אותה לשם, וברגע השיא היא מסתגרת בשירותים עם ספר טלפונים שהקריאה בו מסיבה לה התרגשות כמעט מסוכנת.

למה היא בכלל הביאה את הנכדה איתה לשם? קשה לדעת. בתוך המניפולציות והסודות שכולם במשפחה הזו עושים או יודעים אחד על השני קשה לעקוב מי גרם למי לנסוע עם מי, ומי מנסה להשיג מה מהנסיעה הזו. מה שברור שלא משנה מה כולם תכננו מאחורי או לפני גבה של רגינה, אף אחד לא יוכל להתחרות ביכולת שלה לסובב את העניינים בדיוק כמו שהיא רוצה, וכמובן לעשות את כל זה מבלי לחשוף את הקלפים.

הסרט ״הנכס״ שביימה דנה מודן הוא עיבוד לרומן הגרפי זוכה הפרסים של אחותה רותו מודן. הסיפור לכאורה פשוט: משפחתה של רגינה, כך הסיפור המשפחתי גורס, היתה משפחה אמידה מאד לפני המלחמה. כמה אמידה? הסיפורים המשפחתיים רומזים על דירה או בניין ואולי אפילו בכלל פירמה שלמה בוורשה. בקיצור, יש מה לתבוע, ויש סיכוי לא רע להתארגן סוף סוף על הון משפחתי יציב ומרווח.

אבל רגינה לא בעניין. היא מסרבת לאורך שנים לחזור לפולין ולתבוע את הרכוש. זה לא רק הזיכרונות והסירוב לחזור אליהם, המחשבה שהפולנים יחשבו שהיא סלחה להם היא בלתי נסבלת ולא שווה את הכסף! כסף לא יכול לכפר והיא בכלל לא רוצה אותו!

אבל באיזה אופן מפתיע, כמעט קפריזי, כשהיא כבר בשנות ה־80 לחייה, היא מחליטה פתאום לנסוע לוורשה, להפגש עם עורך דין ולטפל בזכויות שלה על ״הנכס״. בני המשפחה מתייצבים כמובן מייד ומיקה נכדתה נחלצת לסוע איתה. היא כנראה נשלחת על ידי המשפחה לתמוך ולהשגיח, אבל אשה כמו רגינה היא לא אשה מושגחת ונתמכת. ולא רק בגלל זה העניינים הולכים מסתבכים.

דווקא מתוך ההכרות עם הכובד ועם המחויבות הגדולה, רותו ודנה מודן מרשות לדמויות ולעצמן ״להשתולל״, לשחק בכובד הראש הזה, ולא להסס להקים אף קלישאה על יוצרה

הביקור הזה הולך ולובש איזה אופי פרוע, כשהסרט, ובעיקר הדמויות, משוחררות לגמרי מהמחויבות לכובד הראש שכרוך בנסיעה כזו. לא מדריכי תיירים לגטו שנחרב, לא אנדרטאות, ולא מחנות השמדה. טוב, זה לא מדויק. כמעט להפך. דווקא מתוך ההכרות עם הכובד ועם המחויבות הגדולה, רותו ודנה מודן מרשות לדמויות ולעצמן ״להשתולל״, לשחק בכובד הראש הזה עצמו, ולא להסס להקים אף קלישאה על יוצרה.

הכשרון יוצא הדופן של שתיהן לספר סיפור, להמציא ולהפוך כיוונים של דמויות ועלילות, להתפרע עם דיאלוגים חדים ונהדרים, ובצד זה הלב הגדול והנדיבות שניכרים בעבודות של שתיהן (ברומנים של רותו, בסדרות של דנה), כל אלו ממציאים את עצמם מחדש באיזה אופן מקסים גם בסרט הזה.

הנה למשל רגינה, במשחק הנהדר של רבקה מיכאלי. היא לכאורה אשה שלא מוחלת על כלום, עשויה משכבות על שכבות של איך ומה ראוי, וגינונים על גינונים. אבל בו זמנית היא ממציאה מחדש את המושג נדיבות, והסודות שהיא מקפידה להסתיר מתגלים בעיקר כמחוות של מחויבות לאינטימיות נאמנות ואהבה.

כל הסרט חשבתי לעצמי, איזו קלאסה; איזו אשה! ככה צריך להתנהל בעולם. כשאהוב נעוריה אומר לה בסרט ״תמיד היית קשה, אבל אהבתי את זה מאוד״, ככה בדיוק הרגשתי. כמה קשה ועקשת, ככה מלאת חיים, וסטייל, ובעיקר נדיבות, כזו שמוסתרת בבגדים עשויים היטב. איזו אשה!

או מיקה (שרון סטרימבן במשחק מקסים, מלא חיוניות, וכמעט אגבי) שעוברת תוך דקות בין תפקיד הנכדה הצייתנית, למי שכמעט כמו סבתה מנהלת את מי שהיא רוצה, בדיוק כמו שהיא רוצה. כשהיא מחייכת בתמימות לגבר שחושק בה, ברור שהיא יודעת להשתמש היטב בשיעורים שקבלה מסבתה.

זה סרט שמתענג על הקצוות ומשחק בהם: הנסיעה של ישראלים לפולין, הפנטזיות על נכסים אבודים, הפולנים עצמם והיחסים בינם לבין הישראלים, את כל אלו הוא מנפח כמו בלון זכוכית, ולוקח לקצוות

או לדוגמה קרוב המשפחה הבלתי נלאה (אורי הוכמן במשחק נהדר) שצץ כמעט בכל מקום, ונעלם תמיד בטיימינג שחוזר על עצמו שוב ושוב. יש לו שלל עצות ואנשי מקצוע מוכנים מראש לכל מצב, ונדמה לכאורה שידו בכל.

עד איפה ידו מגעת? בליל כל הקדושים, באמצע בית הקברות העירוני בוורשה, שהומה באותו לילה כמו כיכר עירונית במסיבת סילבסטר המונית, הוא לובש דמות של חזן ונושא תפילה חצי אמיתית חצי מומצאת שאף פולני נושא רגשות אשם לא יכול להישאר אדיש אליה.

יש בסרט הזה משהו בלתי מתאמץ לכאורה, ובו זמנית עשוי בקפידה אין סופית. המשחק, הדיאלוגים החדים, ההומור הנהדר (צחקתי בקול רם), אפילו ההפקה המורכבת של שיתוף פעולה בין שחקנים ישראלים ופולנים, מדלגת בין שפות וסגנונות כאילו זה לא עניין גדול.

זו דרמה קומית נהדרת, מחממת לב ואינטליגנטית, ועשויה בחוכמה ואהבה. זה סרט שמתענג על הקצוות ומשחק בהם: הנסיעה של ישראלים לפולין, הפנטזיות על נכסים אבודים, הפולנים עצמם והיחסים בינם לבין הישראלים, את כל אלו הוא מנפח כמו בלון זכוכית, ולוקח לקצוות.

אבל הוא עושה את כל זה כאמור באופן כמעט אגבי, אפילו לא כדי להתעכב שם. לרגע נדמה שהוא עושה את כל זה אולי פשוט כדי להנות, להרגיש לרגע כמה אבסורדית תאוות הקצוות הזו יכולה להיות.

---

הנכס
דנה מודן (בימוי) רותו מודן (תסריט)
ישראל 2024, 108 דקות
ארבעה כוכבים