רגל על הגז: סיפורה של המכונית המיתולוגית סוסיתא במוזיאון העיר חיפה

למבוגרים שבחבורה מזמנת התערוכה ״סוסיתא״, שמוצגת במוזיאון העיר חיפה, טיול נוסטלגי מחויך במנהרת הזמן. הצעירים, בני ״הדור שלא ידע את יוסף״, מן הסתם מרימים גבה בתמיהה – תעשיית רכב בישראל? ועוד בחיפה?

התשובה לתמיהה היא כן וכן. הייתה גם הייתה כאן בארץ, בחיפה, תעשייה כזאת, והתערוכה היא הזדמנות להיחשף לסיפורה ולימים אחרים שהיו פה, ושהיום יותר מתמיד, מעוררים געגועים.

״סוסיתא״, באוצרות משותפת של יפעת אשכנזי, אוצרת מוזיאון העיר ואבי וייסבלאי, קולנוען ובמאי סרטי דוקו, מספרת את סיפורה של המכונית הישראלית שהפכה לסמל, ובתוך כך פורשת יריעה היסטורית מרתקת – פרק משמעותי בתולדות המדינה ובתולדות חיפה בפרט.

היוזמה להקדיש תערוכה לסוסיתא נולדה בעקבות סרט תיעודי שיצר וייסבלאי, שבו הוא מתחקה אחר גלגולי עלייתה ונפילתה. כשהציע את הרעיון לאשכנזי היא חיבקה אותו בחום בשל העניין ההיסטורי־נוסטלגי שנכרך בו והקשר האמיץ שלו לחיפה, העיר שבה הכל התחיל.

״מכונית הסוסיתא הפכה עם השנים לסמל ישראלי מובהק, הממשיך לפעום בזיכרון גם שנים רבות לאחר ש׳יצאה לגמלאות׳״, נכתב בטקסט האוצרות. ״עד היום זהו סמל מעורר חיוך, המייצג את הישראליוּת של פעם״.

בבסיס סיפור תעשיית הרכב המקומית עומדים חזון של אנשים בעלי מעוף ותעוזה, ומנהיגי מדינה צעירה שביקשו להצעיד אותה קדימה. שאיפתם, כפי שנכתב בטקסט האוצרות, הייתה ״להפוך את ישראל לחלק ממועדון כלי הרכב העולמי״

ואכן, סוסיתא נושאת איתה שובל ארוך של זיכרונות, בדיחות וסיפורים שסופרו עליה, ושהמוכר שבהם הוא על הגמל שאכל אותה בבאר שבע. הסיפור אמנם מעולם לא הוכח, ואף נעשה ניסיון להפריכו על ידי קירוב בעל דבשת למכונית, אך זו, מסתבר, לא עוררה את תאבונו והוא נותר אדיש לפיברגלס שממנו הייתה עשויה. לעצם העניין – היה או לא היה? אין תשובה חד משמעית, כך שמקומו של הסיפור נותר שמור באוסף המקומי של אגדות אורבניות.

לצד התכנים ההיסטוריים שמספרים את סיפור המכונית המיתולוגית ומובאים באמצעות טקסטים נרחבים, תמונות, כרזות פרסום, קטעי עיתונות וסרטי ארכיון, שילבו וייסבלאי ואשכנזי בתערוכה תכנים המעשירים אותה ברבדים נוספים. כך לדוגמה סרטון המתעד ראיונות עם אספני סוסיתות משוגעים לדבר, שיתופי פעולה מעניינים עם מוסדות לימוד עיצוב בעיר שמעניקים להיסטוריה פרשנויות עכשוויות, סיפורי מסעות של סוסיתא בעולם, או סיפורים של דמויות שחייהן נקשרו בה.

הגיבורה הראשית בסיפור מוצגת במרכז הקומה הראשונה, כסוג של טייק־אוף למכונית שהורכבה מחלקי חילוף שונים, וכן בחצר המוזיאון, שבה ניצבות שתי מכוניות מהאוסף של איתן ורטהיימר (באדיבות טכנודע חדרה).

בבסיס סיפור תעשיית הרכב המקומית עומדים חזון של אנשים בעלי מעוף ותעוזה, ומנהיגי מדינה צעירה שביקשו להצעיד אותה קדימה. שאיפתם, כפי שנכתב בטקסט האוצרות, הייתה ״להפוך את ישראל לחלק ממועדון כלי הרכב העולמי״. בתוך כך הם תמכו ביוזמות מסוג זה והעניקו הקלות למימושן.

על התעשייה שנבטה בחיפה של שנות ה־50, על רקע מציאות שכללה איסור על ייבוא מכוניות פרטיות, חרם של הליגה הערבית על קשרי מסחר עם ישראל, דלות משאבים וריבוי עולים חדשים שנדרשו לתעסוקה – ניצחו שניים מתושבי העיר – אפרים אילין ויצחק שובינסקי. השניים קראו את תמונת המצב וכל אחד מהם בדרכו תרם להגשמת החזון השאפתני: אילין נכנס לשותפות עם חברת קייזר פרייזר האמריקנית (קפרי״ש כפי שנקראה כאן) ושובינסקי הקים את חברת אוטוקרס.

בעוד קפרי״ש של אילין התמקדה בהרכבת חלקי מכוניות של חברות בינלאומיות ושינוען לרחבי העולם, שובינסקי, ביקש לספק מענה לחרם הערבי שהערים קשיים, וכיוון לפתרון של ייצור מקומי. על מידת כוונתו זו מעידים גם דברים שאמר באחד הראיונות שהתקיימו עמו, שבו ניסח את שאיפתו לפיה ״חיפה תהיה דטרויט הקטנה״. הוא נכנס לשותפות עם חברת פורד ועם חיפאי נוסף, לדיסלב שנלר, שהיה איש טכני מוכשר ובעליה של חברה שעסקה בהרכבת כלי רכב תלת גלגליים מבוססי פיברגלס, וקיימה קשר עם החברה הבריטית ריאליינט.

לפתוח דלת לפרשנויות עכשוויות

סוסיתא נולדה באוטוקרס, כמכונית קופסתית למראה מבוססת פיברגלס. תחילה התבצע הייצור כחיבור חלקיה בהדבקה ושילוב של רצפת עץ, אך כשאלה לא העניקו לה עמידות ראויה, הוא פותח ושודרג על ידי שנלר לכדי מרכב שיוצר כמקשה אחת על טהרת הפיברגלס, ללא כל שילוב עץ.

שמה של המכונית, שתחילה נקראה ״סברה״, הוענק לה אחרי תחרות ארצית שהתקיימה למטרה זו – למצוא לה שם הולם. הבחירה בין ההצעות שהוגשו נפלה על השם סוסיתא, בשל היותו מכיל שני הקשרים רלוונטיים: עיר עתיקה בשם זה השוכנת מזרחית לכנרת וככזו מדגישה שורשיות ושייכות מקומית; ורפרור של המצלול לכוחות סוס המתייחסים ליכולות תאוצת מנוע.

במהלך שנות ייצורה הפכה סוסיתא לשם כולל של משפחת דגמים, וביניהם סטיישן, טנדר, כרמל 1000, כרמל דוכס ששימש קציני צה״ל, וכן דגם ספורט. דגם זה נקרא ״סברה״, ולדברי וייסבלאי הוא מצוי היום ברשות מספר מצומצם של אספנים ברחבי העולם.

במהלך השנים חוו שתי חברות הרכב גלגולים כאלה ואחרים, ובכלל זה שותפויות עם חברות מקומיות ובינלאומיות, אך כל יוזמה לאחד אותן כשלה. קפרי״ש, שבשנות ה־50 חוותה שגשוג, נקלעה בהמשך לקשיים ובסוף שנות ה־60 נמכרה לאוטוקרס, שהפכה ליצרנית היחידה בארץ.

קשיים כלכליים שחוותה אוטוקרס בתחילת שנות ה־70 הובילו לחקירת חשדות לאי סדרים בפעילותה. אלה אמנם הופרכו במשפט שבו זוכה שובינסקי מהחשדות, אבל בכל זאת פרש, והחברה שעברה בעלות נקראה בהמשך רום הכרמל. ב־1981, אחרי גלגולים נוספים, נסתם הגולל על הייצור במפעל, ובתזמון ציני מהסוג שרק החיים יודעים לייצר – באותה השנה נהרג שובינסקי בתאונה בעת שהיה בדרכו הביתה.

אחת הדמויות שחייהן נקשרו במכונית הוא ניסים תמיר, שלו ולבתו האמנית רותם תמיר מוקדש בתערוכה חדר. ניסים, בן למשפחה טריפוליטאית, היה תושב טירת הכרמל, שכבר כנער החל לעבוד באוטוקרס. כשהמפעל נסגר הוא פתח מוסך שהתמחה בטיפול ברכבי סוסיתא וברכבים ישנים נוספים, שפועל עד היום. בסרטון שמוצג בחדר הוא מגולל את סיפור הרומן שלו עם סוסיתא, את הליכי הייצור ואת האופן שבו התנהלו.

רותם, בתו, בוגרת בצלאל ואמנית רב תחומית המתגוררת היום במינסוטה, גדלה על ברכי עולם הסוסיתות, שמוצא ביטוי חזק ביצירתה, שבה בולט מוטיב בן דורי חזק שמגולם בקשר אמיץ עם הוריה ועם מוצאם העיראקי והטריפוליטאי. בעשייתה האמנותית, החוקרת את מוצאם של הוריה, היא מרבה לעסוק בפטרנים ולטובת התערוכה יצרה אוסף סטיקרים מבוססי רישומים הנקשרים למכונית. הדבקתם על קירות החדר מתכתבת עם הנוהג שהיה נפוץ בחדרי ילדים בשנות ה־80, וככזו מביאה עמה את תחושת העבר של העולם שהיה עולמה אז, ואת חוויית ילדותה במציאות שדיברה סוסיתא.

לצד הסטיקרים משולבים בחדר טקסטים עם סיפורים אישיים שלה מאותה תקופה, הומוריסטיים לכאורה, אך בה בעת מכילים סאבטקסט פחות מחויך, על ילדות בשכונת יוקרה שבה לנסוע בסוסיתא לא בדיוק הוסיף כבוד. לאחרונה הציגה תמיר תערוכת יחיד במינסוטה שאצר שרון תובל, שכללה דגמים של המכונית שפיסלה מפיברגלס, בנאמנות לחומריות המקור.

פרק ההווה בתערוכה מוצג דרך שיתופי פעולה עם מוסדות עיצוב בעיר. ״במסגרת התערוכה רצינו להציע הסתכלות עכשווית על הסיפור של הסוסיתא, ולא רק לחזור אחורה בזמן״, אומרת אשכנזי. ״היות שהיא הפכה לכזה סמל, עניין אותנו גם לפתוח דלת לפרשנויות עכשוויות״.

כך, תחת השאלה ״מה היה אילו?״, מציגים סטודנטים משנה ג׳ במחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה (לשעבר ויצו חיפה) הצעות למיתוג מחודש של המכונית, וסטודנטים מבית הספר לעיצוב ולפיתוח משחקים בתילתן – המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית – יצרו עבורה משחקי מחשב ומשחק מובייל המזמינים את המבקרים להתנסות.

האוצרים לא זנחו גם את הילדים המתלווים להוריהם ומציעים להם פעילויות מגוונות הסובבות סביב תמת התערוכה החווייתית בעליל, בין אם במובן נוסטלגי של החייאת זיכרון רחוק, ובין אם במובן של היכרות עם פרק היסטורי מרתק בתולדות המדינה והעיר.

---

סוסיתא
אוצרים: יפעת אשכנזי, אבי וייסבלאי
מוזיאון העיר חיפה, שדרות בן גוריון 11
נעילה: 25.5