״מופע טוטאל״: המשחק הוא גשר לחיים

בשנים האחרונות, עם התפתחותה המואצת של הטכנולוגיה החדשה (ולא רק), מוצא את עצמו התיאטרון נלחם על מהותו. בעל כורחו כמעט, הוא נכנע לכוחות השוק והופך למסחרי יותר. בדו קרב בינו לבין המסך (הגדול, הבינוני, הקטן, הפצפון), נראה שהוא נותר הרחק מאחור.

הקהל איבד את סבלנותו, הוואקום החי שנחלק עם הקהל בחשיכה מופר שוב ושוב עם כל הדלקת מסך אור זעיר, ומאבד מקסמו. התחום הנחשק של לימודי משחק איבד גם הוא מקסמו. איך מתפרנסים מזה? בין כה ילהקו מפורסמים יוצאי ריאליטי או משפיעני רשת, לא חבל על הזמן? זו המציאות שצריך להילחם בה כדי להגיע להחלטה הגורלית שמשחק זה החיים.

אבל עם כמה שנדמה שהעידן החדש מציב לתיאטרון אתגרים (ותנאים) חדשים, הזלזול בתיאטרון לא חדש והתחיל כבר ביוון העתיקה, כשאפלטון זלזל בפרקטיקות התיאטרליות. מזל שהיה בכל זאת את אריסטו שהתנגד לגישה הזאת וקבע ב״פואטיקה״ שלתיאטרון יכול להיות ערך מרפא. למה התכוון אריסטו? האם לצד הפולמוסי שמתעורר לנו במוח ומשליך על חיינו במרחב התיאטרוני, או לצד הפסיכולוגי הרגשי, שמעורר בנו פורקן ושחרור?

אין לדעת, אבל זו בהחלט הדרך להבחין בין שני מונחים מרתקים בתיאטרון: ״קתרזיס״ ומימזיס״. קתרזיס מתקשר לפורקן ומימזיס מתייחס לאפשרות של חיקוי המציאות כדי להעביר מסר או ביקורת או מה שלא נרצה. עוד הבט חשוב שקשור לתיאטרון אי שם ביוון העתיקה, הוא ההבט הפוליטי: ביוון למחזאי הייתה אחריות להעביר את הפוליס – הערכים שיש לחיות על פיהם – לקהל.

על אף היותו של הסרט יצירה מקומית וקומפקטית, הוא מצליח לשמור על איכויות וליצור אזור בטוח לבחינת הגבולות בין הריאליזם לתיאטרון ובין התיאטרון לקולנוע; בין האני האקזיסטנציאליסטי לאני הפוליטי

הרעיונות האלו ועוד רבים נוספים, משקפים את מהותו ואת הרלוונטיות של התיאטרון גם בימינו והם מקבלים משנה תוקף ב״מופע טוטאל״ – סרטו החדש של רועי אסף, במאי הסרט (שכתב את התסריט ביחד עם עמרי ון אסן) שגם מככב בו בתפקיד ראשי. הסרט הקברטי פורץ הדרך יוקרן בהקרנת בכורה במסגרת תחרות הקולנוע הישראלי בפסטיבל הסרטים ה־40 בחיפה ביום שני הקרוב (6.1).

סרטו של אסף הוא יצירה ייחודית בנוף הקולנוע המקומי. על אף היותו יצירה מקומית וקומפקטית, הוא מצליח לשמור על איכויות וליצור אזור בטוח לבחינת הגבולות בין הריאליזם לתיאטרון ובין התיאטרון לקולנוע; בין האני האקזיסטנציאליסטי לאני הפוליטי. זה סרט מקורי בהצהרה האמנותית שלו, והוא מצליח להפתיע במקומות שבהם ניסיונות דומים בעבר צלחו פחות.

הסרט מתחיל בשובו של אסי, מורה לתיאטרון, מהמילואים, לביתו בדרום. אסי הוא הנווד הישראלי החדש, היהודי הנודד של ימינו, זמנים שבהם התנועה בין מילואים לחיים עצמם, לחלומות ולשאיפות – היא תנועה משובשת. ספק אם הבחירה הזאת קשורה באופן כלשהו למלחמה הנוכחית וסביר שלהניח שלא נעשתה בהשראתה, אבל היא רלוונטית כעת יותר מתמיד.

זו השגרה של הישראליות. אישה וילדים שגרים כרגע אצל ההורים וחוסכים לבית משלהם, עבודה בהוראה, שירות מילואים, חלום שהפך לתחביב במתנ״ס השכונתי השומם. בחלק הזה של האקספוזיציה אנחנו עדים לריטואל שגרתי אבל גם לפרדוקס שבו – מי סוגר עלינו? המציאות או אנחנו? מי עומד בדרכנו? האחרים או אנחנו?

השאלות של אסף בתזרים העלילתי הולכות ומפתיעות יותר ויותר בעומק ובבגרות שלהן, כשהוא בונה בהדרגה עומק אמיתי מחומרי היומיום לצד חומרי התיאטרון, ושואל שאלות נוקבות על החיים ועל מיהו גיבור (או אנטי גיבור). המבנה הדרמטי, למרבה הפלא, לא קורס לרגע ועומד איתן עד לסופו של הסרט, ורק על זה מגיעות לו מחיאות כפיים.

על זה ועל ההצלחה שבשימוש ברפרנסים לג׳וקר, ולאופן שבו הוא שוב ושוב מישיר מבטו למצלמה בלי למצמץ. עבודת המשחק של רועי אסף בסרטו הראשון היא וירטואוזית. ואם דיברנו על לימודי משחק, הרי שהמשחק עצמו הוא גשר לחיים, ומומלץ להתחיל מצפייה בסרט הזה.

מה שקורה לאסי הוא הסיפור הנדוש של מה שקרה בישראל (ולא רק) להרבה מורים לפניו, שהביעו עמדה פוליטית ולו אגבית ביותר – וחטפו מהמערכת. אבל אסי הוא לא עוד מורה מרדן. אסי הוא שחקן בנשמתו והוא הולך לנצח במערכת בחירות ״מטאפורית״, כשבחוץ מתנהלת מערכת בחירות למועצה המקומית שלאשתו נטלי (בגילומה המקסים של אורנלה בס) נועד בהם תפקיד מפתח.

אסף מכין מרק מכל הדרמות והתוצאה התיאטרלית־קולנועית הזאת יוצאת עסיסית במיוחד, כשאסי רוצה להגשים חלום וכשההצגה (תרתי משמע) חייבת להימשך; כשלמרבה הפרדוקס דווקא הוא שוכח את מה שהמציאות תזכיר לו: אי אפשר להילחם בגורל.

הסרט מפתיע גם באופן שבו הוא מנצל את תחום הבמה כדי לבצע מונולוגים, שלמרבה הפלא עובדים קולנועית ובגדול; וגם בצילום של סער מזרחי שמצליח ליצר עולם אסתטי פלאי ועושה שימוש נפלא באור וצל. כך גם המוזיקה שמבשרת רעות, או גורמת לחלקים מסוימים בדמות לשקוע. הליהוק מדויק וכך גם הבימוי.

ניכר שהחשיבה על המפרט עמוקה ומחושבת באופן שחלק מההתרחשויות הם רפלקסיות להתגוששות וההכנעה הפוליטית שנמצאת בכל מערכת, שלרוב דורשת נאמנות טוטאלית – לא להגדיל ראש ולדרוש את האמת (הרפלקסיה אגב, היא בין השאר גם להפגנות המחאה).

מכיוון שמדובר ביצירה קומפקטית, אמנע מספויילרים. מה שבטוח הוא שכל ביטוי או מטאפורה מוצאים בה את מקומם (הלא שחוק), המפתיע והלעיתים סרקסטי – החל מטמינת הראש בחול ועד למחול דמויות צבעוניות בלב המדבר השומם.

---

מופע טוטאל
בימוי: רועי אסף
90 דקות; ישראל, 2024
5 כוכבים