בר קירשנר: נוצר אפקט מדהים שאפשר להשיג רק בהדפסה בתלת־ממד

יובל: הי בר, בוקר טוב, מה שלומך בתוך כל הכאוס שמסביב?

בר: הי, אני בסדר, עושה ג׳אגלינג בין כמה עולמות במקביל: אני עוד במילואים, בדיוק חציתי את ה־400 יום. במקביל – בסטודיו/חווה בדיוק עברנו למתחם חדש, אירוע מרגש

יובל: 400 יום מילואים. וואו. איך אתה מצליח בכלל לעשות את הג׳אגלינג הזה?

בר: זוכר שפעם, בשנות ה־90, הייתה לרובנו מערכת סטריאו כזו עם מגש שהיה בו מקום ל־3 דיסקים שמסתובב ומחליף? ככה אני מדמיין את המציאות ומנסה לתפקד לפי זה: במילואים שם את הדיסק הרלוונטי, מגיע לעבודה ומחליף את הדיסק לזה של היצירתיות, ובדרך הביתה לובש את החיוך הכי גדול שמצליח ועובר לדיסק של איש משפחה, אבא טרי.

זה נשמע נחמד אבל זה לא תמיד עובד ויש אזור אפור רחב בין העולמות. אבל בסופו של דבר, לא מתלונן – אני מצליח לעשות הכל ומרגיש גאה (מאוד) על כך

יובל: יפה. אז אנחנו פה בשביל העבודה והיצירה. ספר קצת איך התגלגלת למה שאתה עושה היום

בר: תמיד היה לי מין גירוד כזה לבנות, לעשות דברים עם הידיים, ככה הגעתי ללמוד עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון. תוך כדי התואר נחשפתי למדפסת תלת־ממד וזה הדהים אותי, האפשרות לקחת רעיון, מהר למדל אותו במחשב, ולהדפיס אותו כמעט מיד במכונה. כבר בשנה ב׳ של התואר הקמתי חווה בדירה הקטנה שהייתה בצמוד למכללה בחולון (מדפסות תלת־ממד ברבים = חווה) והדפסתי לכולם באזור: מרצים, סטודנטים, חברות…

אחרי התואר התגלגלתי בין עבודות סטודיו קלאסיות של מעצבים תעשייתים, לבין משרה בטחונית יותר באופי – עד שפנה אלי ערן, מנכ״ל ניסקו תאורה, עם הודעה קצרה באימייל בסגנון ״אני רוצה להקים מפעל שכולו מדפסות תלת־ממד, הבנתי שאתה מהתחום. בוא נדבר״.

בגדול עזבתי מיד את מקום העבודה שהייתי בו – ועברתי להקים את החזון הזה בתוך המפעל של ניסקו תאורה

יובל: מה ידעת על תאורה? יצא לך להתעסק עם זה בלימודים? זה משך אותך קודם? ועל איזה שנים אנחנו מדברים?

בר: התחלתי ללמוד בחולון ב־2016. במהלך הלימודים, הצומת הזו של תאורה והדפסת תלת־ממד הגיע בקורס שנדלירים של ירון אליאסי (מרצה מדהים, שלימים הפך למנטור וחבר שתמיד יודע ״להאיר״ את הדרך הנכונה). שם עיצבתי גוף תאורה – שה־diffuser שמפזר את האור ומעמעם אותו מודפס בתלת־ממד. נוצר שם אפקט מדהים שאפשר להשיג רק בטכנולוגיה של הדפסה בתלת־ממד

קיבלתי הודעה קצרה באימייל ״אני רוצה להקים מפעל שכולו מדפסות תלת־ממד, הבנתי שאתה מהתחום. בוא נדבר״. עזבתי מיד את מקום העבודה ועברתי להקים את החזון הזה בתוך המפעל של ניסקו תאורה

יובל: ומתי הגעת לניסקו?

בר: דצמבר 2021

יובל: אז הגעת לניסקו ואז מה? מאיפה מתחילים?

בר: זו שאלה שממש שאלתי את עצמי תקופה ארוכה. הייתי לבד עם מדפסת, במין עליית גג מעל המפעל – הם לא כל כך הבינו מה אני עושה שם ואני גם לא הייתי בטוח במה להתחיל. אבל מהר מאוד הבנתי כמה יש לעשות.

בהתחלה פיתחתי גופי תאורה מודפסים והתחלתי לשלב אותם כקולקציה בפני עצמה, כחלק ממנעד המוצרים שניסקו תאורה מוכרים. הקולקציה הראשונה נקראת KOZO והיא של גופי תאורה ברוח אלמנטים טכניים, רדיאטורים, heatsinks וכו׳, מאופיינים בצלעות וזויות ישרות.

הגעתי לזה מתוך סך מגבלות הטכנולוגיה והרעיון לתת אפקט ברגע שהאור נדלק, הצלעות של גופי התאורה ״שוברות״ את האור ומפזרות אותו ברחבי החדר

יובל: לאן זה המשיך מפה?

בר: התחיל ביקוש והתעניינות, גופי התאורה היו חריגים בנראות שלהם (טקסטורה, צבעוניות עזה) והתחלתי להגדיל עוד ועוד את החווה, כלומר במקביל לעיצוב – צריך גם להוסיף מכונות שיבצעו את הייצור עצמו.

תוך כמה חודשים כבר עליית הגג התמלאה לחלוטין ב־12 מדפסות, והחלטנו להגדיל, הקמנו חלל שתוך רגע התמלא במדפסות נוספות, וגם גייסתי מעצבים נוספים וכך נולד סטודיו לעיצוב מנורות שחי במקביל לפס הייצור החריג הזה

בר: החיים במקביל לפס ייצור הם נהדרים למעצב. החדר שסמוך עלי הוא מחלקת הייצור, בהמשך ממנו, עמדות ההרכבה. ככה נוצר מצב שנורא קל וכיף לעצב כי אתה מוקף בכל מה שאתה צריך, והקצב – עיצוב במהירות האור.

הבסיס של קולקציות המנורות לאחר מכן היה להעצים את יכולות הטכנולוגיה, לנסות לתת משהו חדש שאי אפשר בדרך אחרת. כך נולדה סדרת אוריגמי, גופי תאורה מודולריים, שהלקוח יכול לבחור בעצמו צבעי החלקים (הרי אנחנו מייצרים את זה במקום) וכולה מאופיינת בצורות שונות של קיפולי נייר

יובל: אז יש לי שאלה על הטכנולוגיה הזו של תלת־ממד: בהתחלה זה היה נורא ברור שהטכנולוגיה מכתיבה לוק ספציפי, ברמת הטקסטורות ובכלל. מאז היא התפתחה ואני תוהה איך אתה רואה אותה עכשיו, מעבר ליתרון שהזכרת לדוגמה, של בחירת צבע עכי מייצרים במקום

בר: אכן, הטכנולוגיה מכתיבה תנאים מסויימים שצריך לעמוד בהם, בעיקר הבנה של הגיאומטריה האפשרית, המגבלות, והטקסטורה של השכבות על גבי שכבות. אני מאמין שצריך לחגוג את זה, להעצים. את המכונות שלנו התאמנו כך שהדיזה, כלומר קצה המדפסת, יהיה רחב ככל הניתן, כך שנוכל להדפיס שכבות עבות במיוחד ובכך טקסטורה חריגה מאוד בנוף – שאין דרך אחרת לקבל בשום טכנולוגיה אחרת.

הטכנולוגיה מכתיבה תנאים שצריך לעמוד בהם, בעיקר הבנה של הגיאומטריה האפשרית, המגבלות, והטקסטורה של השכבות. אני מאמין שצריך לחגוג את זה, להעצים. היום אנחנו יודעים לקבל טקסטורות וחומרים שונים, עץ, בטון מוחלק, מתכות שונות

היום אנחנו יודעים לקבל טקסטורות וחומרים שונים, עץ, בטון מוחלק, מתכות שונות – זה פוגש אותנו בכל מוצר שסביבנו. מהר מאוד גם הטקסטורה הזו של ההדפסה בתלת־ממד תתחיל להצטרף לאלו שאנו מכבר מכירים. אני רגיש לכך ויכול לספר שכל יש לא מעט מוצרים שגרתיים סביבך שהם מודפסים, זה תהליך איטי, אבל זה קורה לאט לאט.

מעבר לכך שיש פה הזדמנות לגמישות ויתרון אקולוגי ברור שאין בשום טכנולוגיה אחרת: אני מייצר רק מה שאני צריך, אין לי מלאי, אין לי פחת – טביעת הפחמן שלי היא המינימום האפשרי. כמעצב אני חושב שזו האחראיות שלנו גם לחשוב על תהליך הייצור שלנו וההשפעות שלו ועד לכיצד המוצר שלנו ״מסיים״ את חיו ומה משאיר מאחוריו. ופה היתרון העצום של הטכנולוגיה

יובל: אתה חושב שנראה כניסה רחבה יותר של תלת־ממד לתחומים של יצור מסורתי? או אולי השאלה היא לא האם, אלא מתי, כי ניצנים יש כל הזמן

בר: חד משמעית כן! כמי שחווה את זה ממקור ראשון, הקורונה ששיבשה את כלל קווי הייצור והאספקה נתנה בוסט רציני לרעיון. כלומר, האפשרות לייצר בגמישות גדולה – on site ללא תלות בשילוח – זה העתיד. יש פה חזית נוספת של התקדמות טכנולוגית אדירה, הן בתחום חומרי הגלם שניתן להדפיס בהם והן בשיטות ההדפסה האפשריות.

אבל בסוף המשמעות האמיתית היא לא במקרי קיצון לכל מיני שימושים חריגים, אלא דווקא איפה שקרוב אלי ואליך, מוצרי מדף רגילים: הידית של המיקרוגל שתקנה, המשענת של הכסא, הסוליה של הנעליים שלך (שזה אגב כבר ממש קורה) – יהיו מודפסות בתלת־ממד. הקסם האמיתי דווקא קורה שמשלבים יצור מסורתי עם הדפסה בתלת־ממד – השילוב בין השניים הוא הדרך הנכונה.

אגב, גם לשם אנחנו לוקחים את גופי התאורה שלנו בקולקציות האחרונות, אנחנו מתרחקים קצת מ״גושי הפלסטיק״ שהם רק על טהרת ההדפסה בתלת־ממד ומשלבים בפנים רכיבי פליז, עץ, מתכת – זה מוביל לגופי תאורה בוגרים ומעניינים יותר

יובל: אבל מתי זה יקרה? אני מספיק קשיש כדי לזכור שהבטיחו שלי שאני אדפיס כוס או ידית לפני 10 או 15 שנה…

בר: בעבר דיברנו על זה שלכל אחד מאיתנו תהיה מדפסת תלת בבית, אתה תקנה את העיצוב ותיצור בעצמך, אני לא חושב שזה הכיוון אלא לכיוון דימוי הסנדלר השכונתי. כנראה שאם תצטרך להדפיס משהו, תפנה ללשכת הדפסה שקרובה אליך, והם יבצעו את היצור עבורך – ובקבועי זמנים של מהיום למחר.

תתפלא לגלות כבר כמה כאלו קיימות סביבך, פה בארץ

יובל: אה, את זה אני יודע, אבל יש לי סבלנות…

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

בר: אני סבלני כמוך, חי את התהליך הזה ומצפה בקוצר רוח לראות מה יהיה בהמשך. אסיים לאור התקופה במסר של תקווה, כמו שפתחתי אני חי את שני העולמות האלו במקביל, מלחמה במקביל למציאות. מקווה שהאור יתחזק והחשכה של התקופה האחרונה, תחלוף