״בייביגירל״: כשניקול קידמן עושה לנו טיזינג וזה לא ממש עובד

מותחנים אירוטיים הם סוג של מלכודת ליוצרים. מצד אחד, הקהל גברי נתפס לרוב (ולא בצדק כמובן) כמחורמן בילט־אין מבית ״פורנהאב״ ובעל ליבידו בלתי ניתן לשליטה, שיראה בסרט עם ציצים יצירה סמי־פורנוגרפית לוהטת שבו הכוכבת האהובה עליו תחשוף את גופה – וכמה שיותר הרי זה משובח.

מצד שני נמצא הקהל הנשי, שנתפס כבוגר וביקורתי יותר כלפי סרטים כאלו. עבורו מותחנים שכאלה, בהכללה גסה וסליחה מראש, הם או מימוש פנטזיות מיניות או יצירה סקסיסטית שגורמת לאי נוחות. רובם של המותחנים הללו (ובפרט אלו של שנות ה־80 וה־90) נולדו מתוך ראיית עולם גברית־מציצנית ונחשדו במימושן של פנטזיות גבריות בלבד.

״אינסטינקט בסיסי״ של פול ורהובן או ״תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים״ של אדריאן לין הם בין ה־נציגים של הז׳אנר (הסליחה עם ״עמנואל״), שאולי בצפייה עכשווית יעוררו אי נוחות, אבל מקומם בתרבות הפופולרית חשוב והם מהווים נקודת ציון ואבן דרך קולנועית מהותית.

לפני קצת יותר מעשור הייתה זו סדרת ספרי וסרטי ״חמישים גוונים של אפור״, שנולדה מנקודת מבט נשית והציגה פנטזיות נשיות במלוא הדרן. בתחילת החודש עלה בבתי הקולנוע ״בייביגירל״, המותחן האירוטי של הלינה ריין (שגם כתבה את התסריט), שכבר הספיק לעורר את החושים של הקהל תרתי משמע. השאלה היא על מה ולמה?

התמה שהסרט מנסה להעביר דרך דמותה של רומי, על מיניות משוחררת של נשים בעידן המודרני הרעיל, השובינסטי והמיזוגני – לא חודרת לנפש פנימה. אין פה נועזות ואומץ אמיתי מעבר להתפשטויות זולות

בעלילת הסרט ניקול קידמן מגלמת את רומי, מנכ״לית של חברת שינוע משלוחים ענקית ואשת משפחה. לכאורה, רומי מנהלת חיים מאושרים עם בעלה (אנטוניו בנדרס) ושתי בנותיה, אבל מתחת לפני השטח היא לא באמת מסופקת – בעיקר מבחינה מינית. בעלה לא מספק אותה והיא מגיעה לפורקן אמיתי רק דרך צפייה בסרטי פורנו.

הכל משתנה כשסמואל (האריס דיקינסון, ״משולש העצבות״), מתמחה צעיר בחברה, פותח לרומי את הצ׳אקרות וגם דלת לעולם אפלולי ונוטף אפרודיזיאק של שליטה, שמוביל אותה לחוסר שליטה על חייה. הוא ערמומי ומזהה בקלות יתר את החסכים המיניים שלה, ומפתה אותה לתוך עולם שכולו טוב ואורגזמות למכביר, תוך השפלות מוסכמות שלוקחות השראה מעולם אילוף הכלבים.

היחסים ביניהם מתלהטים ומגיעים לנקודות רתיחה שונות, ומבוסית ועובד זוטר הם הופכים לזוג מאהבים עם מערכת יחסים של שולט ונשלטת, במעשייה אירוטית המדמה אילוף של כלבה סוררת, רק עם גופות חשופים ושיר אייקוני של ג׳ורג׳ מייקל.

אם הלינה ריין רצתה ללכת כאן על כל הקופה עם הסקס והשקרים (מינוס הווידאוטייפ) – אז היא קצת לא מצליחה בואכה כושלת. ״בייביגירל״ הוא מותחן אירוטי, אבל כזה שרק נוגע בכמעט ולא באמת *באמת* אירוטי / סקסי / מחרמן. אם להשאיל לרגע מושג בוטה במיוחד – אז התוצאה שמתקבלת כאן היא ״רק הקצה״ ולא האלמנט כולו. ואם כוונתה של ריין הייתה רק להתגרות ולגרות (וזו כנראה כוונתה) אז יש עוד בעיה, כי ברמה הדרמטית הסרט שלה פשוט לא עובד. רגע, הולד יור סוסים.

הקדימון לדבר האמיתי

״בייביגירל״ הוא לא סרט גרוע, אלא יותר לא כזה שמצליח להחזיק עניין. יש בו רגעים מסקרנים שמפתחים ציפיות, אבל ריין לא מותחת בהם מספיק את החבל והתוצאה שמתקבלת היא יצירה מינית פחדנית ובעיקר הססנית. הייתה כאן הזדמנות פז לתת ביטוי והמון מקום לתשוקות מיניות בוטות וקינקיות במיוחד, של אישה שמאבדת שליטה במגרש משחקים זר לה – אבל זה לא קורה. ״בייביגירל״ הוא כמו הקדימון לדבר האמיתי שלא מגיע. או בקיצור, סתם טיזינג.

אפשר להודות, לפאר, לרומם, לברך, לשבח ולהלל את ניקול קידמן על משחק אמיץ ונועז, אבל הוא לא מרשים במיוחד. התמה שהסרט מנסה להעביר דרך דמותה של רומי, על מיניות משוחררת של נשים בעידן המודרני הרעיל, השובינסטי והמיזוגני – לא חודרת לנפש פנימה. אין פה נועזות ואומץ אמיתי מעבר להתפשטויות זולות.

אין אתגר מחשבתי וקשה להאמין שרומי לוקחת כאן סיכון ממשי וריאלי שיכול לפרק את המשפחה שלה, או לסכן את כל מה שהשיגה בחייה עד לאותה הנקודה. זה לא מורגש, זה אפילו לא באוויר וזה לא נוכח בשום שלב במותחן שלא באמת מותח, גם כשהבוגדת נבגדת על ידי בנות מינה.

גם ה״עונש״, לכאורה, של רומי על מעשיה, הוא לא באמת עונש (גם לא צריך כזה באמת) והסרט מסתיים במעין מוסר השכל (או צל חיוור של אחד) מאולץ ולא ממש משכנע (או וואו, אישה אומרת לגבר ללכת להז***ן כי הוא הציע לה דרינק בדירה שלו כמו סוטה) שהלינה ריין מטיפה כלפיו. נו בחייאת.

תכלס, ״בייביגירל״ הוא התשובה המושלמת ל״מהו סרט פרווה – נמקו ותנו דוגמאות״. הטלטלה הפסיכולוגית הפשטנית שהוא מעביר את הגיבורה שלו, שהקרקע עלולה עוד רגע להישמט מתחת לרגליה בעקבות חטאיה – לא משכנעת בעליל; מה שמונע מהצופה להשקיע מחשבה יתרה או קמצוץ של רגש בדבר הזה שהוא רואה.

אין כאן סיכונים ושום דבר לא על כף המאזניים, אבל יש כאן המון גבולות דמיוניים שריין מציבה לאורך הדרך ומרסנת באמצעותם את הסרט שיכול להיות פרוע הרבה יותר, מבחינה תמטית, פסיכולוגית, מינית ובעיקר דרמטית. אם היא הייתה מחוייבת והולכת עד הסוף – עם כל הטראש, עם כל הסטייה, עם כל הכאילו דומינטריקס הזה – הייתה יכולה להיות כאן יצירה נועזת, נחרצת ואותנטית על אמת אודות מיניות ונשים חזקות ועצמאיות משוחררות מכל עול. ולא, אף אחד לא צריך לראות את החזה של ניקול קידמן כדי להאמין לזה.

---

בייביגירל
בימוי: הלינה ריין
114 דקות; ארצות הברית, 2024
2.5 כוכבים