״לא יום ולא לילה״: האם החוזרים בתשובה עשו את מסעם לשווא?

יש משהו מטריד, לא מוגדר או שקט, בין יום ללילה, אור וחושך. שם, באזור הדמדומים של הנפש, לעיתים מתגלה פחד, אי ודאות או חוסר שיווי משקל. אדם שחווה שינוי קיצוני או מטלטל, שעובר בין עולמות ואורחות חיים קוטביים, לא יכול למחוק את תאי הזיכרון העצביים של החיים שעזב ואת המסלולים שעברו דרכו ואותם חצה, מסעות עומק חייו שנוכחים שם כמו תמונות הנצחה בין יום ללילה, בפינות החשוכות של הלב, באיזו מגירה של מודעות מודחקת.

סרטו החדש של פנחס וויה, ״לא יום ולא לילה״, מתמקד בשעה הזאת של הנפש. הסרט מגולל את סיפורה של משפחה חוזרת בתשובה ממוצא מזרחי, שמנסה להיטמע בחברה הליטאית האשכנזית. בתוך חדרי הבית החרדי הקטן בבני ברק, האב שמואל (אלי מנשה) קשה היום שעובד כשיפוצניק, והאם אהובה (מעיין עמרני) שמוצאה צרפתי, נדרשים להתמודד עם האפשרות שבנם העילוי רפאל (אדם חתוכה פלד), שאך זה עתה חגג בר מצווה וכמתבגר מגלה עצמאות מחשבתית – יידחה מהישיבה הקטנה בשל מוצאו.

כשמנהל תלמוד התורה וראש הישיבה הקטנה הליטאית העתידית (בגילומו הנהדר של שמואל וילוז׳ני) מראה כפל פנים, ולבסוף מודה שעל אף היותו של רפאל תלמיד מצטיין הוא לא יוכל להתקבל לישיבה הנחשקת, נדמה שפצצה מתקתקת נופלת בחלל האוויר הדחוס בבית המשפחה, וגורמת להסרת השכבות שהסתירו את המועקה.

רפאל מתעמת ומורד בכך שהוא מחליט לא ללכת ללימודים. הטקטיקה שבה נוקטות כל אחת מהדמויות בתגובה, הולכת ומסבכת את המצב באופן שמטיל דופי במשפחה כולה. כשהדימוי העצמי שלהם יקרוס, והתפיסה האשלייתית של היותם חלק קוהרנטי מהחברה החרדית תתערער, גם המוסר יתגלה כאחר ממה שחשבו. אולי האמת, כפי שקיוו הזוג לחשוב, תתהפך עליהם ותדרוש מהם לשוב לעקבותיהם כדי לחזור בתשובה שלמה.

האפשרות של היות ההורים כחוזרים בתשובה, לא פה ולא שם, מעלה שאלות מוסר עמוקות המשמשות בערבוביה במהלך הצפייה, שהיא עצמה מורכבת מתצוגות אור וחושך ופריימים סמיכים בפילטרים עבים שהופכים את לב הצופה

הדופק הרגשי של הסרט שאינו חף מגימורים פרומים, מרשים ומכפה על אזורים הנגועים בדוגמתיות יתר. וויה בוחר רגעים המוכרים לכל חוזר בתשובה המתעמת עם עברו. כך, כשאחותה החילונית של אהובה מופיעה לבר מצווה בלבוש שעבורה כחילונית הוא צנוע אבל בעיניה החרדיות של אהובה אינו הולם, והיא מביאה לה בגד שתכסה את עצמה.

זו סצנה כל כך נפוצה שאנחנו שואלים את עצמנו איך לא שמנו לב שזה כל כך משפיל. או לדוגמה, תמונות העבר המשוחרר של אהובה ושמואל שבנם רפאל מחפש. שם, בטווח הזה, כשאנחנו תוהים מה אותן תמונות עושות לו,  פוקוס הפעולה כתגובה מופנה לשאלה – מה התמונות עושות לאם?

גם אם ינסה אדם להסתיר את שורשיו, הרי שילדים הם הבלשים הטובים ביותר והם אלו שמחזירים את הוריהם לנקודות הכאב או התורפה, וגורמים להם להסתכל על חוטי העבר שנרקמים לתוך ההווה. בעלי תשובה, או חוזרים בתשובה, נמצאים בתנועה מתמדת של הנפש. יש מטען אחורי ברכב המסע, מטען יתר שמורגש וחורק כשהוא נוסע בעליות.

הסרט הוא גם על הפער שבין הילדים שגדלים כחרדים לכל דבר, לבין הוריהם החוזרים בתשובה.  רפאל, שמרגיש חלק מהכיתה ואף עולה על חבריו בכישוריו, נחשף לראשונה ובאופן מטלטל למשמעות של זהותו. הייתי רוצה לראות יותר סרטים על הדור השני של בעלי תשובה ואין ספק שוויה פתח פתח מעניין לעיסוק הזה, באופן שאפילו מזמין סרט המשך.

האפשרות של היות ההורים כחוזרים בתשובה, לא פה ולא שם, או יתרה מכך, הפרדוקס שזהותם מעוררת אצל ילדיהם, מעלה שאלות מוסר עמוקות המשמשות בערבוביה במהלך הצפייה, שהיא עצמה מורכבת מתצוגות אור וחושך ופריימים סמיכים בפילטרים עבים שהופכים את לב הצופה. האם ייתכן שהחוזרים בתשובה עשו את מסעם לשווא? הם שחזרו בתשובה כדי לקבל עול מלכות ובחרו בתורה, מגלים שהחברה שמייצגת את התורה הזו, שהאל מוגדר בה כאמת, זנחה את המוסר של הצדק והפכה אותו למומר חברתית?

לא האמת, אלא הזיוף והצידוק שמדגיש את ההיררכיה החברתית לבל יישכח איש את מקומו בה – הם אלה שמכריעים. וויה מעמיד מראה חברתית באופן בהיר, אך למרבה הפלא לא מתריס. ייתכן שהמבט חומל או מחפש תשובות. אבל לא אלים. המפנה העלילתי הוא גם המפנה בהתנהגות החברתית כלפי המשפחה, מפנה של פיוס כנה שהוא גם קושיה הלכתית מטלטלת כשלעצמה. שוב אנחנו נדרשים לשאלת המוסר והצדק וכמובן, לשאלת האמת. אנחנו בוחנים את עומק הצלקת ונותרים עם טעם הכאב העמום.

בספר זכריה מובא הציטוט ״לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור״. בהמשך הפכו המילים לשורות בפיוט הגאולה ״ויהי בחצי הלילה״ שנכתב על ידי הרב ינאי  (יניי) ורבי אלעזר הקלייר, פיוט שנוהגים לשיר בקול כחלק מסדר הפסח, בלחן שמיוחס לבעל שם טוב (ובאינספור לחנים נוספים). גם חיים נחמן ביאליק כתב את השיר “לא ביום ולא בלילה״.

המילים המקוריות מכוונות ליציאת מצרים וליציאה מהמצרים לגאולת עולם (יום הנצח – ״יום אשר הוא לא יום ולא לילה״). בסופו של הסרט, מופיעות המילים ״קרב יום״ בביצועה של חנה רובינא, שנותן תוקף פילוסופי נוסף לבחירות האמנותיות; ולשימוש באור וחושך כמסמל על שמתחולל בנפשם של הגיבורים, הכמהים לגאולתם הפרטית.

אם לאורך השנים נחשפנו בפילמוגרפיה הישראלית לזוגות חרדיים מסוגים שונים, ומנקודות מבט שונות. חלקן היו מורכבות ולכן אנחנו זוכרים אותן, וחלקן נידונו לשכחה בשל הטריוויאליות הסטריאוטיפית שאפפה אותן. עתה אפשר להצהיר שזוג חרדי חדש הפציע באקרנים הישראלי.

---

לא יום ולא לילה
בימוי: פנחס וויה
90 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים