״אין ארץ אחרת״: איך אפשר לחיות הווה שאין לו תקווה של עתיד?

שני צעירים, יובל ובאסל, נוסעים במכונית בלילה אחרי יום סוער של הפגנות. באסל נוהג ויובל מוטרד. הוא צריך לכתוב על ההפגנה שהיתה היום, הוא אומר; הוא צריך לכתוב יותר, הוא מייסר את עצמו. הוא מספר לבאסל שלא היו הרבה צפיות בראיון שעשה עם אמא של הארון, צעיר שנותר משותק אחרי שנורה בגבו כשנסה להגן על הגנרטור המשפחתי שהצבא החרים.

באסל, כמו איש מבוגר שמקשיב לנער אומר לו, ״אבל זה תמיד ככה״. יובל שואל מה זה אומר. באסל עונה ״אני מרגיש שאתה נלהב, כאילו באת לפתור הכל וללכת תוך עשרה ימים. זה נמשך כבר מלא שנים״. יובל צוחק אבל גם נבוך כנראה. ״אתה באמת מרגיש שאני רוצה ללכת בעוד עשרה ימים?״.

״ללכת לאן?״ באסל שואל, ומיד ממשיך, ״לא, אתה נראה נלהב כאילו אתה רוצה לסיים את הכיבוש בעשרה ימים״. אחר כך הוא חוזר על הדברים של יובל בטון אירוני: ״לראיון לא היו מספיק צפיות׳״ הוא צוחק, חצי נוזף, כאילו מדובר באיזה ילד שצמא ללייקים. ״אתה רוצה את הכל מהר״, הוא אומר ליובל.

״אז איך זה צריך להיות?״, שואל יובל. ״לא יודע״, עונה באסל, ״אבל בטח לא כמו שאתה חושב״. יובל מתעקש שהוא יודע שהכיבוש לא יגמר בעשרה ימים, הוא לא אהבל. אבל באסל מתעקש: ״אתה נלהב״. ״ומה הבעיה בזה?״, שואל יובל. ״אין בעיה. אבל אתה לא תצליח. זה דורש סבלנות. תתרגל להיכשל. אתה לוזר עכשיו״.

השיחה הזו, בין יובל אברהם ובאסל עדרא, היא אחת משיחות רבות בין שני הגברים הצעירים האלה שמתועדות בסרט ״אין ארץ אחרת״. יובל הוא בין השאר עיתונאי ב״שיחה מקומית״, ופעיל ושותף במאבק של תושבי מסאפר יטא נגד הרס בתיהם והגירוש מאדמתם.

באסל נולד באיזור להורים אקטיביסטים, עבד בבניין כדי לממן לימודי משפטים ומתגורר באזור. הוא מתעד פינויים אלימים של הצבא, התקפות של מתנחלים ועוד. הסרט, פרויקט משותף של ישראלים ופלסטינים, הוא תיעוד של המאבק של החיים הקשים מנשוא במקום ההוא, כלומר במקום הזה.

כדאי לצפות בסרט הזה שעשוי בחכמה ובאהבה ובכשרון לא רק כדי להגיע מוכנים לאפשרות שהוא יזכה באוסקר (ולהגיד ידענו, או להסביר הסברים). הסרט הוא צפיית חובה מטלטלת גם מסיבות אחרות לגמרי

הסרט עטור הפרסים מועמד בחמישייה האחרונה של המועמדים לאוסקר בקטגוריה של הסרט התיעודי הטוב ביותר. השאלה אם משרד התרבות או המשטרה או משרד האוצר ירשו או לא ירשו להם להקרין את הסרט בארץ לא מעסיקה אותם. במקום לבקש רשות להקרין סרט מועמד לאוסקר, עטור פרסים, ומעל לכל נוגע בלב הקיום כאן; במקום לספוג את האיסור הצפוי, או יותר מכך את מה שכרוך בניסיונות הללו, הם פתחו אותו לצפייה ישירה באתר של ״שיחה מקומית״.

כדאי לצפות בסרט הזה שעשוי בחכמה ובאהבה ובכשרון לא רק כדי להגיע מוכנים לאפשרות שהוא יזכה באוסקר (ולהגיד ידענו, או להסביר הסברים). הסרט הוא צפיית חובה מטלטלת גם מסיבות אחרות לגמרי.

תתרגל להיכשל, אתה לוזר עכשיו

השיחה הזו בין באסל ליובל היא כמעט איזה מפתח לצפייה בסרט, להבנה של העמדה של מי שעומדים מאחורי המצלמה, להתבוננות בהם. זה סרט שצולם במהלך חמש שנים, ימים על ימים ושבועות על שבועות. 

באסל, כמו פלסטינים אחרים, לא יכול לצאת מהכפר או מהאזור התחום במחסומים, והוא מקדיש את זמנו למאבק. יובל, שגדל בבאר שבע, נשאר ללון שם תקופות ארוכות, מסייע בבנייה, בהפגנות, במאבק. שניהם יחד מתכננים, מצלמים, מתייאשים, חולמים, מתעקשים.

התהליך הזה מאפשר איזה דבר יקר ערך שהוא אולי הלב של הפעולה הסולידרית, ובו זמנית קשה מאד להכיל אותו בתוכה, את היכולת להתבונן במי ש״בא לעזור לך״, לא רק כמושיע. היכולת לדבר איתו בכנות, לפעמים בכעס, לא רק כמו אל מי שתלויים בעזרתו, שמודים לו על המסירות (הבאמת בלתי נתפסת שלו), אלא כשווה בין שווים, אולי אפילו אחראי לעוול הזה שבדיוק נגדו הם יוצאים. 

כשיובל אומר למשל באיזה ערב שהוא חייב לעזוב, לנסוע הביתה, באסל מקשה עליו. יובל מסביר שהוא חייב ללכת, הוא צריך לבקר את אמא שלו. באסל לא עושה לו הנחות. אתה יכול לבוא וללכת הוא אומר לו, אני לא יכול לזוז. 

כשבאסל אומר לו בשיחה ההיא ״תתרגל להיכשל, אתה לוזר עכשיו״, זו הבעת אמון עמוקה מאוד, הכרה בכך שיובל לגמרי בחר צד ואיתם. אבל בו זמנית זה גם סימון ההבדל וחניכה לתפקיד ולמעמד של הפלסטיני בסיפור הזה.

במילים אחרות הוא אומר ליובל שכאן במקום הזה, זו לא ישראל; כלומר ישראל, אבל אתה לא בצד של הישראלים פה, אתה בצד של הלוזרים. המעמד הזה שאתה רגיל אליו, שאפשר לשאול, לפעול, לתבוע, לעשות מהר וללכת, לא אפשרי במקום הזה, כלומר לא עבור הפלסטינים. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב להבין בצד של מי אתה ומה הכוחות (המוגבלים מאוד) שיש לך.

הדבר היקר הזה שקורה ביניהם – המחויבות העמוקה, הכנות – מאפשר לראות את החיים במקום ההוא ממש מתוכם, מבלי להציץ בהם. כך לדוגמה המצלמה עוקבת אחרי המשפחות שביתן נהרס, מתעדת אותן מתמקמות עם מעט החפצים שנותרו, מתארגנות לחיים בתוך אחת המערות באזור. 

היא מתבוננת בבני המשפחה מעבירים את הארון, הצעיר שהפך משותק, מעבירים אותו בידיהם מתוך המערה שבה הוא שוכב לשאוף קצת אוויר בחוץ. הם מתעדים ילדים עומדים וצופים בצבא הורס את בתיהם, את בית הספר שבו למדו. הם שומעים את החיילים מקללים את הוריהם, מרביצים, לוקחים למעצר באמצע הלילה את אב המשפחה. 

השימוש במצלמות ככלי להתנגדות לא אלימה בגדה הוא לא שימוש חדש. מי שרוצה לראות את החיים מעבר להרי החושך ההם כבר ראה צילומים ממצלמות שחילקו ארגוני זכויות אדם ישראליים לפלסטינים בחברון למשל. קולקטיב אקטיבסטילס שפעל במרחב שבין הים התיכון לירדן עסק בדיוק בזה, בצילום ככלי לשינוי.

ויותר מכל הפרקטיקה הזו והסרט הזה קשורים בסרט התיעודי ״חמש מצלמות שבורות״ (2012), שגם הוא היה שיתוף פעולה של ישראלי ופלסטיני, עימאד בורנט וגיא דוידי. בורנט תעד בו את המאבק הלא אלים שהתקיים בכפר בלעין נגד הקמת גדר ההפרדה שכדי להקים אותה הפקיעו חלק מאדמותיהם. גם הסרט ״חמש מצלמות שבורות״ היה בחמישייה האחרונה לאוסקר (כשבורנט הגיע בטיסה לטקס, בקר הגבולות לא האמין לו שמדובר בבמאי ולא אפשר לו להיכנס למדינה. רק התערבות של הבמאי מייקל מור אפשרה את ההשתתפות שלו בטקס).

אני מציינת את כל זה לא רק כדי למקם את המאבק ואת הסרט הזה בתוך הקשר רחב יותר, ולא רק כדי להצביע על גודל ״הסבלנות שנדרשת״ לאורך כל כך הרבה שנים כמו שבאסל מתאר, אלא גם כדי להצביע על היחוד של הסרט הזה. כך לדוגמה, דרך הדמיון בפרקטיקות אפשר לראות את האופן שבו האלימות המופנית כלפי פלסטינים, השקופה והגלויה, הופכת להיות אכזרית ואלימה יותר ויותר עם השנים.

בבלעין נלחמים נגד הפקעת אדמות לגדר; במסאפר יטא הקהילות החקלאיות נאבקות על הבית עצמו, על הזכות להתקיים במערה, על הזכות להתפרנס ממשלח ידך. בבלעין ההפגנות קבועות מראש, אנשי הכפר שולטים על הזמנים. במסאפר יטא כל רגע עלול להיות רגע של הרס, של פלישה. 

המצלמה של יובל ובאסל מספרת את כל זה לא רק דרך מה שהיא מתעדת אלא גם דרך המהירות שבה היא מורמת, דרך התיעוד של מנוסה או ריצה, דרך נשימות מהירות של מי שמחזיק בה, דרך הערפל שניבט דרכה והצעקה של מי שמחזיק בה שמבקש בצל כדי להקל את הסבל בשאיפת גז מדמיע. בשני הסרטים האלימות מגיעה לקצוות. הרגע בסרט ״אין ארץ אחרת״ שבו מתנחל יורה בנשק ארוך בילד בן 13, יורה על מנת לפגוע (ופוגע) מול מצלמה שמתעדת אותו, הוא בלתי נתפס. 

ויש עוד דבר אחר בסרט הזה, והוא קשור בקשר החברי והמחויב שמתרקם ביניהם. כשיובל הופך ממש לבן בית, באסל מרשה לעצמו לתעד גם רגעים פחות הרואיים: רגעי השבירה, הדיכאון, אפילו ייאוש או וויתור לכאורה.

הרגעים האלה מטלטלים בין השאר כי הם חושפים את האופן שבו האלימות הזו פולשת לא רק לגוף אלא לנשמה עצמה, לעצם הכוח להתקיים. הסבלנות ההיא שבאסל מזכיר אותה היא במילים אחרות גם כוח, אבל גם כלי שמופנה אל מי שמשתמש בה בלית ברירה.

כך למשל, כשבאחד הימים באסל ויובל שומעים שבאו להרוס את אחד הבתים בכפר ויובל רוצה לרוץ לשם מיד, באסל שולח אותו לרוץ לבדו. אין לו כוח יותר. כשיובל מנסה לאתר את הבית ההוא בכוחות עצמו, מנסה להגיע לשם הכי מהר שאפשר, הוא שואל שכנים אולי במקרה יש להם רכב ארבע על ארבע שיכול להגיע לשם.

התשובה שלהם מספרת את הסיפור כולו. האמת היא שאין להם רכב, כלומר היה להם אבל הצבא החרים את הרכבים. עכשיו אפילו התנועה במרחב שכן ״מותר להם״ לא אפשרית. 

אף אחד לא עושה שזה יגמר

הסרט הזה כאמור עושה עוד דבר. הוא מעמיד למבחן גם את הפעולה הסולידרית עצמה. יובל ובאסל בוחנים את ההתגייסות של יובל לא רק דרך פריזמת רגשי האשמה, ובוודאי לא דרך תחושת השליחות, אלא גם דרך עיניהם של מי שבביתם הוא לן ומתארח והופך שותף למאבקם.

כשחמדאן, תושב אחר, אומר לו באחד הרגעים: ״איך אנחנו יכולים להישאר חברים ושאולי אח שלך או חבר הורסים את זה? כל החיים שלי בבית הזה״, יובל כמעט מתגונן: ״אבל אני לא רוצה שיהיה ככה״. חמדאן לא מתרשם ומתעקש: ״אנחנו תחת כיבוש, נכון?״. ״נכון״, עונה יובל. ״ואף אחד לא עושה שזה יגמר?״, מתריס חמדאן.

הכנות הזו, העמידה החשופה והשוויונית ששניהם מתעקשים עליה, היא אחד הדברים הקשים להתמודדות בפעולה הסולידרית, והיא מעוררת השראה של ממש. הם מדברים על יאוש או תקווה במונחים קונקרטיים, בלי מילים גדולות, ובלי להסתתר מאחוריהן. בשבילם שאלת העתיד היא לא רק שאלה על המקום הזה אלא שאלה שקשורה בקיום האישי עצמו. 

באסל למשל מציע באיזה רגע ששניהם יעזבו וייסעו. לאן, שואל יובל. למלדיביים, מציע באסל. החמור שעומד בקרבת מקום נוער, ויובל אומר שאפילו החמור צוחק על ההצעה הזו. או למשל שיחה אחרת שבה הם עסוקים בעתיד מתרחשת בסצנה נהדרת שבה שניהם יושבים מותשים, נשענים על איזה קיר או עמוד, ובאסל מעלה שאלה קיומית אחרת:

באסל: מתי אנחנו נתחתן יובל?

יובל: לא יודע. אתה רוצה משפחה?

באסל: לא יודע. זה מורכב. מורכב.

יובל: למה, בגלל כסף?

באסל: לא רק. אין יציבות בארץ הזאת.

יובל: יהיה כל כך יפה פה יום אחד, עם יציבות, ואז אתה תוכל לבוא לבקר אותי, ולא כל הזמן רק אני אותך.

באסל: לא יתנו לנו אישורים.

יובל: אם תהיה פה באמת מדינה דמוקרטית ושלום לא תצטרך בכלל אישורים.

באסל: הם פוגעים בזכויות שלנו, ויש להם כוח צבאי אדיר, אבל שלא ישכחו שגם הם היו ילדים, גם הם נפגעו ככה. ולדעתי הם לא יצליחו. עם כל הכוח שלהם. הם לא יצליחו לגרום לפלסטינים לעזוב את הארץ הזאת.

הפעם תורו של יובל להסביר לבאסל איך חיים מחוץ למעמד שלו, כלומר את המשמעות של חיים בלי צורך באישורים, חיים של אזרח במדינתו. באסל מבין שהחיים האישיים של שניהם קשורים בסיפור הזה.

השאלה אם יתחתנו לא קשורה באיזו משאלת לב רומנטית, אלא בעצם האפשרות לעתיד. איך אפשר לחיות הווה שאין לו תקווה של עתיד? יהיה עתיד, שניהם מסכימים. פה, לא במלדיביים, למרות כל הכוח שמופעל כנגד עצם הקיום. 

---

אין ארץ אחרת

במאים: באסל עדרה, יובל אברהם, חמדאן בלאל, רחל שור
95 דקות
4 כוכבים