נדב עשור: איך להיות בתוך זמן של סלע

יובל: הי נדב, בוקר טוב אמריקה. איפה אני מוצא אותך כרגע?

נדב: בוקר טוב וקפוא! אני בסטודיו שלי בפרובידנס, רוד איילנד – לא רחוק מבוסטון למי שלא מכיר

יובל: מה שנקרא פחות או יותר הכי רחוק מערד, שם נפתחה במרכז לאמנות עכשווית תערוכת היחיד שלך שאצרה לאה אביר, ״אופק אדמה״ 

נדב: לגמרי. זה דיסוננס שאני חי כבר די הרבה שנים… אבל ערד או יותר נכון צפון הנגב יושבים אצלי חזק מאז ומתמיד, בתור מי שגדל בסביבת באר שבע ותמיד חוזר לשם ולנגב

יובל: תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים, מה אתה עושה בפרובידנס, איך, מתי ולמה הגעת עד לשם

נדב: אני בארצות הברית מאז 2008. נסעתי לכאן ללימודי תואר שני ב־School of the Art Institute of Chicago, שבזמנו היה די לא מוכר בארץ – אני חושב שיאן (טיכי) ואני היינו בין שני הישראלים היחידים שלמדו בו בתקופה ההיא. אחרי זה נדדתי קצת ובסוף הגעתי לפרובידנס ב־2014. אני מלמד מה שנקרא כאן Expanded Media לא רחוק מכאן (עדיין מוזר לי לשמוע שקוראים לי פרופסור אבל זה המצב)

יובל: ואם נלך צעד אחד לפני התואר השני, מה היה לפניו?

נדב: למדתי ואחרי כן לימדתי במדרשה לאמנות בבית ברל – היה כיף שם וקצת תחושה של מערב פרוע, במיוחד בתחומי האמנות והטכנולוגיה, פרפורמנס עם סאונד ווידאו וכו׳ – לא כולם ידעו איך לאכול את זה כשאני וכמה סטודנטים התעסקו בזה שם. המנטור שלי שם וגם אחרי כן היה אורי קצנשטיין, ובכלל הייתה קבוצה נהדרת של מורים וגם סטודנטים

יובל: נייס. ואיך קרתה התערוכה בערד? והקשר עם לאה אביר?

נדב: את לאה אני מכיר מאז שהייתה אוצרת יחד עם מילנה גיצין אדירם במוזיאון בת ים. הן הזמינו אותי ואת דניאל דוידובסקי להשתתף בתערוכה שנקראה פקטורי, באזור התעשייה שם. הקמנו במשך חודש בית חרושת למנהרות שיוצרו בלייב מחומרים מהאיזור והוקרנו על הקירות של המפעל של קסטרו. היה קצת פסיכי וממש כיף. זה היה ב־2009

יובל: בית חרושת למנהרות? את זה אני לא זוכר: מה זה אומר?

נדב: זו הייתה גרסת אינסטליישן לפרפורמנס שאני מציג האמת עד היום בגרסאות שונות – הוא כל פעם שונה אבל הרעיון הבסיסי הוא שיש לי סוג של במת אפקטים מיוחדים עם גרין־סקרין, שאני חותך או פותח מעליה חומרים שונים שקשורים למקום. ה״חורים״ נערמים זה על זה בלופים של וידאו שנוצר בזמן אמת.

לפרפורמנס קוראים Tunneling, ובשנים האחרונות זה הפך לפרויקט סולו – את האחרון בינתיים הצגתי בגלריה פרידמן בניו יורק לפני כמה שנים. ההשראה העצובה לזה היא טקטיקת ה״מנהור״ של צה״ל, שהחלה בג׳נין בתחילת שנות אלפים. ההיסטוריה חוזרת מה שנקרא. לא ציינתי שכל זה מוקרן על קיר החלל, כך שנראה שאני חופר דרכו מנהרה

יובל: חוזרת באנדרסטייטמנט

מערכת יחסים אחרת עם חומר

יובל: בוא נעבור לתערוכה בערד: אופק אדמה; מסע מדומיין לתוך סלע; ריקוד האדמה המתמשך. וגם: אנימציה, צילום, בינה מלאכותית ועוד. במילים אחרות: סיקרנת… ספר מה אתה מציג בתערוכה, תתחיל מאיפה שנראה לך

נדב: זו תערוכה שהתחילה מתוך רצון לייצר מערכת יחסים אחרת עם חומר בכלל, ובייחוד עם החומר של המקום והאזור שבו גדלתי. הייתה לי סוג של שאלה – איך זה להיות בתוך הדבר הזה – האדמה, הסלע, מה שנקרא בעגה החדשותית, ״השטח״.

איך זה להיות בתוכו, לא באופנים שבדיוק דיברנו עליהם: תוך שימוש באלימות אנושית, בחפירות ומכרות ומנהרות (למרות שלכל אלה יש שרידים והדים בתערוכה), אלא תוך חוויה אחרת של רשת התהליכים וההקשרים שבונים את המרחב זה, וגם ובעיקר של צירי הזמן השונים שמהווים אותו. איך חווים זמן של סלע – שכפי שגיאולוגית ומשוררת אמריקאית שאני מאוד אוהב אמרה, הוא פועל, לא שם עצם

יובל: אתה יודע להגיד מאיפה הגיע הרצון הזה? מערכת יחסים אחרת ממה?

נדב: אני חושב שדי ברור שמערכת היחסים הנוכחית שלנו עם הקרקע, בטח בדרום, לא ממש עובדת… לא ברמה הסביבתית, ולא ברמות החברתיות והפוליטיות. אבל מעבר לזה, עניין אותי כאמן וכאינדיבידואל לחוות את הזמן והעומק של המרחב הזה בצורה אחרת שלא כוללת דחפים של שליטה ושל אלימות, שאולי אין מנוס מהם.

יש צילום ענק שפותח את התערוכה, שנקרא ״קינה״. הוא מראה את דופן הערוץ של נחל קינה, לא רחוק מערד. כשמתבוננים בזהירות שמים לב שיש דמות אדם שתקועה בתוך נקיק בדופן הזו, הראש שלה ממש בתוך האדמה. זה מבטא את הכיוון לא רע…

איך זה להיות בתוכו, לא באופנים שבדיוק דיברנו עליהם: תוך שימוש באלימות אנושית, בחפירות ומכרות ומנהרות, אלא תוך חוויה אחרת של רשת התהליכים וההקשרים שבונים את המרחב זה, וגם ובעיקר של צירי הזמן השונים שמהווים אותו

יובל: הבנתי. אז יש רצון, מה עכשיו? מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על התערוכה?

נדב: יש לתערוכה פחות או יותר שני מרחבים מקבילים. הראשון, שעוסק יותר בפני השטח והשני באפשרויות (הכושלות מראש כמובן) לחוות את הפנים, העומק שלו. עבדתי על שניהם במקביל.

את המרחב החיצוני צילמתי בדרכים שונות בשהות אמן בערד בתחילת 2024. יצאתי לשטח עם מצלמות קטנות וניידות – התנועה והגוף מאוד חשובים בעבודות שלי – וגם עם רחפן. כך יצאו עבודות כמו ״פני הבור״, שם יצרתי וידאו מתפתל ומתמשך תוך סוג של ריקוד בתוך בור המים העתיק בתל ערד, שבו אני סורק את פני השטח של הבור עם מצלמת גו־פרו על התקן מיוחד.

או ״עור צין״, עבודה שבה הטסתי רחפן סביב הר צין, הפכתי את הווידאו למודל תלת־ממד, ואז ״פשטתי את עורו״ והפכתי אותו להדפס גדול שחתוך לפי תוואי פני השטח, ובמרכזו כתובות הסלע הענקיות שגיליתי בראש ההר, ברובן סמלי יחידות מיוחדות צבאיות שרצו כנראה להותיר את חותמן

יובל: זה המרחב החיצוני. איך אתה קורא למרחב השני ומה הוא כולל?

נדב: המרחב השני – האיזור הפנימי, החשוך, נוצר בדרכים מאוד שונות. יש שם מיצב וידאו, ״סלע כשלעצמו״, שהוא גם בהחלט העבודה שלקחה הכי הרבה זמן להפיק, שמתאר סוג של מסע לתוך הסלע עצמו. מאחר ולא ניתן באמת לדמיין את רשת התהליכים וקנה המידה של זמן ומרחב שדרושים כדי לייצר אפילו גוש סלע פוספט אחד – הסלע המשקעי הכי עשיר בשרידי חיים, לפי הגיאולוגים שראיינתי – עניין אותי דווקא שם להשתמש בסוג אחר של קופסה שחורה – מה שנקרא כיום אינטליגנציה מלאכותית גנרטיבית – מחולל דימויים.

באופן שאולי סותר איך שתופסים את המערכות האלה, זו העבודה הכי ״ידנית״ שעשיתי… הזנתי את המערכת בהמון פרמטרים, כולל קווי המתאר של האנימציה, שנוצרו בשיטה הנפשה ידנית עם פלסטלינה שנקראת stratacutting, פלטות הצבעים, ואפילו אופן התנועה מפריים אחד לשני, שכוון על ידי צילומי וידאו שיצרתי בפירי מלח בהר סדום.

כל זה תועל ליצירת סוג של סריקת סי־טי של מערכת התהליכים שיוצרת גוש סלע כזה במשך 50 מליון שנה. אבל זו לא אילוסטרציה מדעית – יש שם המון יציאות מוזרות, שנובעות מהתנגשויות בין השפה האמביוולנטית בכוונה שהשתמשתי בה כדי לתאר את התהליכים, ומערכת ה־AI שבה השתמשתי

המקום שכולנו קשורים אליו עדיין 

יובל: אז אני רוצה לשאול, מה מכל מה שסיפרת עכשיו חשוב לדעת לפני שמבקרים בתערוכה? איפה עובר הקו, אם בכלל, ולא שאני אומר שהוא צריך להיות או לעבור, בין חוויה רגשית לאינטלקטואלית? כמה חשוב ידע מוקדם של המבקרים?

נדב: אני מאוד אוהב לעבוד בצורה מרובדת – לכן אני נמשך לחומר, קרקע וכו׳ כנראה. חשוב לי שהחוויה המיידית תהיה כמה שיותר גופנית, פיזית, אינטנסיבית – יש הרבה סאונד, שכבות של דימויים וכו׳ – זו השכבה הראשונה של החוויה.

אחר כך מגיעות השכבות האחרות – ככל שמתבוננים יותר, מבלים יותר זמן, אולי בשלב כלשהו קוראים את הטקסט או משוחחים עם הגלריסטית (או מקשיבים למדריך אודיו שהקלטנו), מתוגמלים יותר – אבל תמיד חשוב לי שהעבודות שלי יעבדו מייד ובכל החושים, ופשוט יעמיקו לאורך זמן

נדב: יש לדוגמה עבודה מקבילה בחלל הפנימי ההוא, אבל ״פשוטה״ יותר, ״נביעה״, שמתארת אופני ראיה שונים של פני השטח בין צפון הנגב לירושלים, שבה חייתי בשנה שעברה. רואים שם טווח של דימויים, החל מגייזרים של שברי עצמות, הריסות בתים, וגם חתכי סלע מיקרוסקופיים – וכל זה מוקרן על מזרקת שוקולד מטופלת, אז הדימויים באמת ״נובעים״ מהאדמה…

אחד הקטעים הכיפיים בפתיחה היה לראות חבורת ילדים קטנים שלא מוכנה לעזוב את העבודה הזו

יובל: יפה. איך היו המעברים האלו מערד וירושלים לפרובידנס רוד איילנד? זה נראה לי ממש יקומים מקבילים מכל בחינה

נדב: בוא נאמר שבתור השנה שבה אני מביא את כל המשפחה – אשתי ושני ילדינו הקטנים – לישראל, הייתי יכול לבחור שנה יותר רגועה… אבל האמת שהיה חשוב ומשמעותי עבורנו להיות כאן עם המשפחה ובתוך המשבר הנוראי הזה שעובר על המקום שכולנו קשורים אליו עדיין. ברור לי שכל זה גם נכנס לתוך העבודות בתערוכה איכשהו

יובל: כן, אני יכול לתאר לעצמי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

נדב: טוב, קודם כל: בואו לתערוכה! אמנם זה רחוק אבל יש משהו מאוד אינטנסיבי בלהיות בתוך תערוכה שעוסקת כל כך במרחב המדברי, אבל מזווית אחרת, ואז לצאת אל אותו מרחב ולנסוע בו אחריה… אני ממליץ על הטיילת של ערד ועל כל אחד מהוואדיות שסביבה – זה מאוד שונה מסיור גלריות. יש גם תערוכה נוספת קבוצתית שמוצגת במרכז במקביל, של תכנית שהות אמן העוסקת בהקשבה – ריליס – שאני בהחלט ממליץ. 

חוץ מזה רק רוצה להודות ללאה וליהיא מהמרכז לאמנות עכשווית בערד, ללי היא שולוב מסדנאות האמנים בירושלים שאירחו אותי כאמן אורח כל שנה שעברה, ולקרן ליוצרים עצמאיים שתמכו בכל העסק

---

נדב עשור | אופק אדמה
אוצרת: לאה אביר
המרכז לאמנות עכשווית בערד, בן יאיר 28, מתנ״ס ערד
נעילה: 5.2