״פרדייז״: אם יש גן עדן אחרי סוף העולם

״פרדייז״ (דיסני+), מתחילה בפרק מסקרן במיוחד. זה נראה כמו עוד בוקר שגרתי בפרבר אמריקאי. השמש זורחת על ביתו של נשיא ארצות הברית בדימוס, קאל ברדפורד (ג׳יימס מרסדן), שם הוא מעביר את ימי פרישתו. שומר הראש של הנשיא, סוכן השירות החשאי חבייר קולינס (סטרלינג קיי בראון), מגיע למשמרת הבוקר ומגלה שהנשיא נרצח. במקום להודיע לממונים עליו, הוא בוחר, בצעד שובר פרוטוקול, לחקור את זירת הרצח בעצמו.

מוזר? בהחלט. אבל איך אומרים – רק התחלנו. שכן יש עוד פרט קטן: השמש הזו שזורחת – מלאכותית; ובית הנשיא והפרבר שסביבו הם חלק מבונקר תת קרקעי, שבו גרים 25,000 אנשים, בעתיד דיסטופי, אחרי שהעולם כפי שאנו מכירים אותו נכחד.

התעלומה הולכת ומתפתחת במקביל על שני קווי עלילה: האחד עוסק בסוגיית הרצח ומעוגן בזמנו; השני בוחן את מה שאירע לפני הקטסטרופה שהשמידה את העולם, באמצעות פלשבקים. שני קווי העלילה מקבילים, ובמרכזם שלוש דמויות שונות מאוד, שהמשותף להן הוא ההתייסרות על מה שאיבדו – בין אם בגלל האסון הגלובלי או מסיבות אחרות.

הנשיא ברדפורד, למרות שהוא מת בתחילת הפרק הראשון, מופיע בסיפורי הרקע ומאופיין כנשיא שובב ועממי. סינטרה, מיליארדרית ואגוז קשה לפיצוח, שאחראית לקהילה הפוסט אפוקליפטית. והסוכן קולינס, הגיבור שמנסה לחתור ולהבין מי רצח את הנשיא ומה לעזאזל קורה בתוך הבונקר.

המבנה הנרטיבי הלא־לינארי שיצר דן פוגלמן (״החיים עצמם״), תבניתי ויעיל מאוד. בין העבר לעתיד, בין העולם המתורבת לבין מה שהחריב אותו, ובין חטאי העבר להשלכותיהם בהווה (שהוא עתיד), מתפתחת עלילה קונספירטיבית שובה ומותחת. כולם נראים חשודים, לכולם יש שלדים בארון.

אחד אחד נופלים חלקי הפאזל העלילתיים למקומם והסדרה מתקדמת. כשנמצאת תשובה לחידה אחת, שאלה נוספת צצה ותופסת את מקומה. וכשדברים מתגלים – או לא מתגלים – זה משרת את כל מה שצריך: מפתח את העלילה; בונה מתח וציפייה; וגם, וזה מקום שבו הרבה סדרות נכשלות – מעמיק את פיתוח הדמויות, כל אחת מורכבת בפני עצמה.

 

בין העבר לעתיד, בין העולם המתורבת לבין מה שהחריב אותו, ובין חטאי העבר להשלכותיהם בהווה (שהוא העתיד), מתפתחת עלילה קונספירטיבית שובה ומותחת. כולם נראים חשודים, לכולם יש שלדים בארון

לסוכן קולינס יש ילדים ואישה שמתה, ואירועי העבר הפכו את יחסיו עם הנשיא לעכורים. הנשיא ברדפורד הפך לאלכוהוליסט בודד, גרוש ויחסיו עם בנו בהריסות. ומתחת לקשיחותה של סינטרה מסתתר סיפור קשה מנשוא. כך, בכל פעם שאפשר להסיק משהו לגבי הנפשות הפועלות, פוגלמן מושך את השטיח מתחת לרגלי הצופה ומגלה כי רב הנסתר על הגלוי. למרות שהטריקים די קונבנציונליים, הם מתוזמנים ועשויים מספיק טוב כדי להבליג על כך שראינו את זה כבר אלף פעם.

נקודה נוספת לטובתה של ״פרדייז״ היא שאין שומן עודף. כל פרט, בין אם זה הצגת דיאלוג טעון וקטנוני, שיחה אגבית, עקיצה חברית או סיפור רקע, משרתים את התפתחות העלילה. מלבד העובדה שהסדרה לוקחת פניות חדות ומעניינות, היא מרשה לעצמה לשחק עם ז׳אנרים, מוטיבים וקונבנציות, על מנת להעצים את המתח שמצליח להישמר לאורך שמונת הפרקים.

למרות היסודות הסיפוריים כמו המבנה המוצלח והדמויות, ״פרדייז״ לוקה בחסר במישורים אחרים. במישור התמטי היא ממחזרת מסרים פוליטיים די בנאליים על הבדלים מעמדיים ויחסי הון שלטון; ייצוגים עוד יותר שטחיים של אבל ושכול, והרבה קונספירציות מן הסוג המובן מאליו.

כמו כן, למרות שהיא מתחילה נהדר וכתובה על פי רוב בצורה מחושבת, היא חווה נפילה בחלקה האחרון, שאינו עומד בסטנדרטים הגבוהים שהציבה לעצמה. זה לא סוף מעצבן, אך הוא מלווה בתחושה של החמצה. אחרי הבילד אפ העצום, ״פרדייז״ נגמרת בקול חלוש עם סוף שנראה כאילו נכתב כדי לצאת לידי חובה.

הסדרה עשויה היטב (צילום, עריכה, פס קול וכו׳) ולמרות שהיא מצטיינת בצד המתח והטוויסטים, היא הולכת על בטוח ״לפי הספר״, בניגוד לסדרות מופת אחרות מבית הולו (ע״ע: ״שוגון״ ו״הדוב״) והנוף הטלוויזיוני של העשור האחרון בכלל, חסר לה שפה אסתטית מורכבת יותר ותעוזה יצירתית.

בסופו של דבר זו סדרה מעוררת סקרנות, מהסוג שקשה לא ללחוץ כבר על הפרק הבא. תוצר טלוויזיוני לא רע בכלל, שכיף לראות, אך קל לשכוח.

---

פרדייז
יוצר: דן פוגלמן
דיסני+, 2025, שמונה פרקים
3.5 כוכבים