דנית בן דרור: מתי בישראל היתה לי הזדמנות לאי של שפיות?

יובל: הי דנית, צהרים טובים אצלך בקופנגן, בוקר אצלי. אנחנו מדברים כמה שעות לפני שהתערוכה שאצרת תיפתח. מה שלומך ברגעים אלו?

דנית: מלאה באנרגיות. מתרגשת, מתקשרת תוך כדי עם מציג מתוק בשם אחיה, ששואל שאלות במקביל… הקצב פה מאוד שונה, אז עושה תוך כדי. בארץ התערוכה כבר היתה עומדת פיקס ואני הייתי בשיעור יוגה 🙂 ובוקר טוב

יובל: אז רגע לפני התערוכה, למרות שהכל קשור, ספרי איך ומתי הגעת לקופנגן

דנית: הגענו לאי בסוף אוגוסט. התקופה היתה רועשת ומתסכלת – בומים, יירוטים, אזעקות. קניתי כרטיסים חודש וחצי לפני, בשאיפה להתנתק כדי להיטען ולתת לנפש את מה שהיתה זקוקה לו. שלווה

יובל: לכמה זמן?

דנית: לא ידעתי לכמה זמן. מי ששאל מתי אחזור, עניתי כשהמפונים יחזרו לבתים שלהם או כשביבי כבר לא יהיה ראש הממשלה. הראשון מבין השניים שיקרה – יחזיר אותי הביתה

יובל: אז כמה זמן היית בסך הכל? ואיך מכל זה נולדה תערוכה?

דנית: בשבוע הבא זה שישה חודשים שאני פה באי. ״סטיקי איילנד״ בכינוי הישראלים שגרים פה…

התערוכה נולדה תוך כדי לידה מחודשת שלי – עד שהגעתי הייתי כל הזמן בעשייה שקשורה ל־7.10: שני בניי הבוגרים עלו על מדים מיום זה, ואני איתם, רק בלי המדים, עבדתי בלי לתת לעצמי זמן לעבד את מה שהתרחש.

התגייסתי לעזור לכל מי שרק יכולתי – גיוס תרומות, שינוע חוסרים לחיילות שהיו בגבול הצפוני, חיבור בין חמ״ל בנהריה לאחראית אצלנו בקיבוץ (לוחמי הגטאות) וככה הימים עברו, עד שהחלטתי שדי. אמא שלי עלתה לשמים באפריל, ועבורי זאת היתה נקודת המפנה – החלטתי לעזוב. ידעתי לאן, ומלבד זה כלום

יובל: והתערוכה?

דנית: התערוכה התחילה להבשיל במוחי אחרי חודש וחצי בערך, כשהייתי בהפקה של 5 חבר׳ה ישראלים, חיילי מילואים ושורדי נובה, שהרימו ערב זיכרון ב־7.10. שם בפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה בכיתי, כמו שלא בכיתי מעולם.

זו היתה התעוררות, שגרמה לי לרצות להניע, להכיר, לראות, לחוות אמנות. רציתי לתת הזדמנות למי שרוצה לספר את הסיפור שלו בדימויים. כולנו בטראומה – בכל מקום בקופנגן היו צעירים אבודים, בכל מקום מדבקות של חיילים שמסרו את נפשם – הכל כל כך מציף ומוצף…

אז בעבע הרצון שגדל והפך לתשוקה ליצור מרחב שבו אמנים יוכלו לבטא בדימויים את הטראומות

זו היתה התעוררות, שגרמה לי לרצות להניע, להכיר, לראות, לחוות אמנות. רציתי לתת הזדמנות למי שרוצה לספר את הסיפור שלו בדימויים. כולנו בטראומה – בכל מקום בקופנגן היו צעירים אבודים, בכל מקום מדבקות של חיילים שמסרו את נפשם – הכל כל כך מציף ומוצף

יובל: וואו. אז רגע נפתח עוד טאב ואז נחזור לתערוכה: ספרי בכמה מילים על עצמך ומה עשית עד כה

דנית: אני דנית בן דרור. לפני עשר שנים הקמתי קהילה, ״פורום מעצבים צפוני״, במטרה להנגיש למעצבים בפריפריה דברים מעניינים שקורים במרכז. לפני כארבע שנים פנו אלי משנקר להקים את השלוחה הצפונית ללימודי חוץ והמשך – ומאז ועד שעזבתי הקמתי וניהלתי אותה (ותודה ענקית לגיל רויטר ולתום כהן שהמליצו עליי לתפקיד זה, ולעודד חי, סמנכ״ל קשרי חוץ ומנהל היחידה ללימודי חוץ והמשך בשנקר, שנעתר למרבית בקשותיי).

במסגרת הפורום הפקתי הפקות גדולות לאדריכלים ומעצבי פנים, ויצרתי קשר בין טובים וגדולים מהשדה. במהלך השנים התארחו מעצבים רבים ומוערכים בפורום: אוהד בנית, גיל רויטר, לירון לביא, תומר נחשון, תמר ניקס, רענן שטרן, גילי אונגר, עדי יופה, טל צור, עודד בן יהודה, קרן נוימן ועוד.

את לימודי האוצרות בתכנית הבינלאומית לאוצרות בשנקר סיימתי במחזור החמישי

יובל: שזה אומר לפני חמש שנים?

דנית: בסגר השני, למדתי בזום חלק ניכר מהזמן

יובל: בואי נחזור לרצון שבעבע. מה עכשיו? מה את יכולה לספר על תהליך העבודה, מאיפה התחלת

דנית: התחלתי בשיטוט, לקחתי טוסטוס והתחלתי לחקור את האי: חופים, ג׳ונגל, המלצות תושבים – על כל מקום שהוא מעוצב או נותן מקום למעצבים. מצאתי ספוטים מרהיבים ומצאתי א.נשים שכמהים למרכז תרבות שחסר פה באי.

נפגשתי עם המון ישראלים שבחרו לגור פה – לרובם השאלות שלי היו מוזרות. למי שלא היה מוזר – היה טון של חצי ביטול כשהעלתי את רעיון התערוכה. ואז החלטתי לכתוב בקבוצה של הישראלים, עיצבתי בקאנבה קול קורא ופירסמתי בקבוצה.

כמות הפניות שקיבלתי היתה מפוארת והתחלתי להקדיש יומיים בשבוע לפגישות עם אמנים. הצגתי להם מצגת שערכתי עם התמה, מה אנחנו צריכים כדי לגרום לתערוכה לקרות, ומי האמנים שאני מחפשת. מתוך הפניות על הצורך המובהק בלהציג ולחשוף עבודות של ישראלים שבחרו לגור פה, ותוך כדי התהליך עלו שאלות מצד שני תושבים פה באי, כמו למה את לא פותחת את הנושא לאמנים ממדינות שונות…

אז שאלתי את עצמי, למה לא בעצם? אמנות היא שפה בינלאומית – כל אחד יכול להתחבר למשהו, רגש יכול להתעורר אצל כל בן אדם. וכך מצאתי מי שיתרגמו את המצגת לתאית ולאנגלית והמשכתי בפגישות עם א.נשים שגרים ושחשבתי שיוכלו לסייע

הצגתי לאמנים את הנושא וביקשתי שיבחרו להציג בדימויים את מה שהאי הזה עבורם. יש כאלה שהוא עבורם מקלט. יש כאלה שעבורם הוא אי. יש כאלה שהגיעו כדי להתחבר לאי של עצמם בתוכם (כמוני)

יובל: מה היה נושא התערוכה שפרסמת בקול הקורא?

דנית: ״אי מקלט״. עבורי האי הזה הוא מקלט על כל כך הרבה משמעויותיו. העמקתי ומצאתי שלמילה אי יש שתי משמעויות, וגם למילה מקלט יש שתיים. לצירוף בינהם יש משמעות מסויימת.

תוך כדי חקירת המילים הצגתי לאמנים את הנושא וביקשתי שיבחרו להציג בדימויים את מה שהאי הזה עבורם. יש כאלה שהוא עבורם מקלט. יש כאלה שעבורם הוא אי. יש כאלה שהגיעו כדי להתחבר לאי של עצמם בתוכם (כמוני).

אי יכול להיות מילה שלילית בסמיכות: אי סדר, אי אפשר, אי ודאות. מקלט נועד להגן על מי שרצח בשוגג מפני נקמת דם – אלה היו ערי המקלט המקראיות – אבל גם מגן וגם מונע חופש: חשוך. בלי חלונות. ובכלל בלי האפשרות הבסיסית לבחור איפה לגור…

יובל: וזה כבר מתחבר לגמרי לתקופה

דנית: כן. אי תנועה למשל הוא מרחב בתוך מרחב שמוגדר שלא עולים עליו – פה באי הפיזי יש אפשרויות רבות להגיע לאי פנימי. של נחת. התפתחות. למידה. אפילו אי של שהייה. או בהייה. או שעמום. מתי בישראל היתה לי הזדמנות לאי של שפיות? אנחנו חיים באקסטרים ריאליטי

יובל: ספרי על הישראלים שמציגים בתערוכה, מה הם מציגים ומה הביא אותם לאי

דנית: קרן פרנקל הגיעה לאי ומאוד משתדלת לשמור על פרטיותה. היא מציגה שתי חוברות שעיצבה בארץ ומרמזות על חבל הארץ שעזבה לעת עתה. עמית שמעוני מציג שלושה הדפסי רשת שעוסקים במים, בים, בשעות היום והלילה – הוא התחיל פה באי לעבוד בטכניקה זו – ועוד עבודה שמציגה פורטרט אישי במים. 

שי קבילי מציגה צילומים שצילמה באי, שמציגים סוג של ביקורת על התפתחות הנדל״ן פה, וגם על חוסר המודעות בנושא מחזור. אחיה מאיר מלול מציג חמש עבודות ציור שצייר במיוחד עבור התערוכה ומנסות להסביר את הקשר בין הסיפור שלו לאמונה באל. הוא ניצול נובה, גם הוא עושה הסברה והתראיין בעולם בהמון הזדמנויות. הוא בחר ברקעים של שלושת צבעי היסוד, וכתב עליהם את המשפט ״אהיה אשר אהיה״

יובל: ומה את יכולה לספר על מה שהביא אותם לאי?

דנית: עמית הגיע לאי כדי ״להתאוורר קצת מהמציאות המורכבת ולקחת פסק זמן מהחיים״. קרן הגיעה כדי למצוא מקום של שקט. שי גרה בספרד ב־7.10 ועסקה בהסברה בכמה שפות, ואז הגיעה לאי. העיסוק בהסברה והצפייה בחומרים הקשים לצפייה השאירו בה טראומה. פצע שזקוק לטיפול

יובל: אז כשאת משווה את העבודות שלהם לעבודות הבינלאומיות, מה קווי הדמיון שאת מוצאת? אפשר לדעת שהם ישראלים? או שכמו שכתבת אי ומקלט ושקט הם משהו שכולם מחפשים ברמה כזו או אחרת

דנית: העבודות של אחיה ושל קרן יכולות לרמוז על קשר לישראליות: בחוברת של קרן מופיעים גם מפה וגם מילים כמו ״עזה״. אצל אחיה המוטיב שמזוהה עם הישראליות הוא הכתב, האותיות. בסוף הריפוי באי מתאפשר

יובל: אז עכשיו שהתערוכה נפתחה, מה הלאה? מה התכניות שלך להמשך?

דנית: אני חוזרת לארץ, זו מתנת הפרידה שלי לאי הזה שנתן לי המון. המפונים חוזרים הביתה במרץ (סיבלטתי את הבית למשפחה מפונה מקיבוץ ראש הנקרה)

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דנית: חשוב? חשוב לי לאצור תערוכות שיתופיות במרכז הארץ. חשוב לי לאצור תערוכה בינלאומית נוספת בישראל. להשתתף בהפקות גרנדיוזיות, עתירות תקציב, שלא היו קודם. להראות את היפה והטוב וליצור חיבורים בין הא.נשים המעצבים והיוצרים.

זה מה שנותן לי באופן אישי את הכח לנוע: לעורר רגש בקהל הצופים ולהפוך תערוכות לסוג של בילוי מועדף גם אצל הילדים שלי