״חלב״: מה עוד נוכל להסתיר מאחורי אסתטיקה נכונה וסטרילית

טאלה, במשחק ושירה נהדרים של הילה רוח, היא מוזיקאית צעירה ומוכשרת. כשהסרט ״חלב״ נפתח היא באמצע הופעה והמצלמה מתבוננת בפניה מקרוב, כולה בתוך השירה והמוזיקה. כשהיא מסיימת לשיר המצלמה מתרחקת קצת ואפשר להבחין שהיא בהריון. אחרי כותרות הפתיחה היא כבר תהיה אמא לתינוקת, והפער בין הפנים שלה בפתיחה כשהא עושה ״את הדבר שלה״ באמצע הופעה, לחיים שמחכים לה אחר כך הוא כמו שמיים וארץ.

השאלה איך מתמודדים עם כל הדבר הזה שנהיית פתאום, עם הזמן שנלקח ממך, עם כתמי החלב על החולצה, עם הסקסיות שיש לך או אין לך, היא קיומית בשביל טאלה מאד, אבל בו זמנית גם לא עניין. היא אמא, ויש תינוקת, וזה החיים שלך עכשיו, ועושים מה שצריך.

הסרט לא מתעניין בחיים שהיו לה לפני. כלומר מאוד מתעניין, אבל לב הסיפור הוא הדבר הזה שחותך את החיים לשניים בכל מובן שרק אפשר. הסרט בונה מין עולם סגור שכולו נשים אחרי לידה, או אם לדייק את העולם הסוגר עליהן. בחלקים היפים במיוחד שלו, הוא ממש מעצב אותו. בעיצוב נהדר (חפי בוהם) הוא בונה את בועת הזכוכית הזו שסוגרת עליהן כמו גן עדן וגיהנום שקוף גם יחד. 

לפני הכל טאלה צריכה להתפרנס. איך היא תעשה את זה? היא יושבת מול מראיינת במה שנראה כמו משרד הייטקי מעודכן ונקי, מתאמצת להסתיר את כתמי החלב שפתאום מופיעים על החולצה שלה, נבוכה או חוששת שהם יקלקלו לה את הסיכויים לקבל את העבודה. בתשובה לשאלה למה היא רוצה לעבוד בעבודה הזו היא עונה את מה שנראה כמו האמת האולטימטיבית: נראה לה שזו העבודה הכי טובה שהיא יכולה למצוא במצבה.

מפעל ״שביל החלב״ שבו טאלה מתחילה לעבוד הוא לפני הכל מפעל של חזון עתידני וסטרילי. הנשים שבאות לעבוד בו הן כולן נשים אחרי לידה, יש להן שפע של חלב, והן צריכות עבודה. מי שהמציא את המפעל הזה הבין את הפוטנציאל של האקזיט שאפשר לעשות מחלב אמהות. אם מצד אחד הן תשאבנה את החלב שלהן, ומהצד השני יהיו לקוחות שיעשו בו שימוש, אפשר יהיה למנף את זה.

כדי שמראית העין הזאת תתאפשר, צריך כל הזמן להשגיח: על התזונה של האמהות, על מצב הרוח שלהן, על התנאים שהן חתומות עליהן, על ״קווי היצור״, על החלוקה הדיסקרטית לבתי הלקוחות, על שביעות הרצון שלהם

ויש לקוחות: יש מי שלא מצליחה להניק; יש הורים שאמצו את התינוק שלהם ואין להם חלב אם; יש מי שנולדו בפונדקאות; ויש אמהות שפוחדות מההשפעה של הנקה על הגוף שלהן, גם על המיניות. בקיצור, הרבה פוטנציאל. 

כדי שכל זה יצליח צריך כמה תנאים: שהחלב יהיה משובח, כלומר שהמיניקות יקבלו את כל מה שהן צריכות כדי שזה יקרה; שההורים הפוטנציאלים יהיו מספיק אמידים, ושהכל יתנהל בסטריליות. כלומר, גם סטריליות שתשמור על הבריאות של החלב, אבל גם כזו שתשמור על זה נקי מרגשות שיכולים פתאום להתפרץ.

לעיצוב של החללים, לחדרים הפרטיים לכל יולדת, למרתפים בהם פועלים קווי הייצור, למיקום של המפעל במקום שאי אפשר כמעט להגיע אליו עצמאית, יש תפקיד בשמירה על היעילות הדיסקרטית והסטרילית הזאת.

כדי שמראית העין הזאת תתאפשר, צריך כל הזמן להשגיח: על התזונה של האמהות, על מצב הרוח שלהן, על התנאים שהן חתומות עליהן, על ״קווי היצור״, על החלוקה הדיסקרטית לבתי הלקוחות, על שביעות הרצון שלהם. ולא פחות מזה צריך להשגיח על התינוקות של ״בעלות החלב״, שלא יפריעו להן בעבודה ולא יעיבו על פוטנציאל החלב שלהן.

לב הדרמה בסרט מתרחש כשמצבה של טאלה הולך ונהיה דחוק מצד אחד, ואחת הלקוחות קושרת איתה קשר מחוץ לגבולות המפעל. התסריט היפה (שזכה בפרס בפסטיבל הקולנוע בירושלים) מפגיש ביניהן בסצנות נהדרות ומלאות פיתולים, ומכאן הדרך לחברות בין נשים, או דווקא תלות וניצול קצרה עד מאד. בסצנה שמצולמת נהדר הן יושבות על שפת הבריכה בווילה, לכאורה בשל הקרבה או הניסיון לייצר אותה הן לא נזקקות אפילו לבגד ים, ובין מה שהוא לכאורה שיחות נפש קרובות בין נשים הן ״מרשות לעצמן״ לקפוץ למים או להשתזף בתחתונים וחזייה ביתיים (כל אחת עם הביתיות שלה).

האישה ״בעלת ההון״ מעוצבת בדיוק כמו שהסטריאוטיפ שלה אמור להראות. הבעל שלה בנסיעות בחו״ל (שמניבות הרבה כסף ובדידות בו זמנית), הבית שלה מעוצב ועדכני, יש עובדת זרה שמטפלת בתינוק, היא דכאונית ונוירוטית לסרוגין, ולא ברור אם ככה היא מלכתחילה או שזה מה שהנסיבות שהחיים שלה הביאו איתן.

ההתערבות בין טאלה לנהג שמסיע את החלב על שאלת האושר של העשירים מביאה לקצה את הדיון התאורטי הזה. האפקטיביות של השוני הגדול בין שתי הנשים האלה כמובן ברורה. האחת חד הורית, אמנית, בלי כסף, אבל עם אמא ששומרת עליה בכל האמצעים המוגבלים, ועם איזו יצירתיות וכנות ולב במקום הנכון, והשנייה נשואה לגבר אמיד ויש מי שדואג לכל צרכיה, אבל לא ברור איך היא מעבירה את זמנה ומתי לאחרונה היתה היא עצמה.

לעיתים נדמה שבמובן הזה הסרט הלך למקום ״קל מדי״. הוא קל מדי גם במבט שלו על עוני ועל מה שנשים עושות או לא עושות בגללו, וגם במבט שלו על עושר או בעיקר על ״בעל עשיר״, ומה קורה לנשים לידו. המציאות כמובן נעה על מנעד הרבה יותר רחב בין בית מעוצב למגורים בדירה הישנה של אמא שלך. 

היופי או החדות של הסרט הוא בין השאר במקומות העתידניים או המתהווים שהוא הולך אליהם. בועת הזכוכית שהיא ״חלל העבודה״ של כל אחת מהנשים שעובדות בשביל החלב, ״מבדקי מצב הרוח״ שעורכים להן, השיחות כפולות המשמעות עם מנהלת המפעל שהאחריות שהיא לוקחת על מצבן, האינטימיות לכאורה שהיא מנסה לייצר איתן (״אני יודעת איך זה״) הן עוד כלי עבודה אפקטיבי במיוחד.

או הקצוות האלה שאפשר להגיע אליהן עם ההקפדה על ״תזונה ראויה״, על גידול ילדים ״בדיוק כמו שהם צריכים״, ואפילו עם עיצוב ואסתטיקה של מה שאמור להיות הבית. כל המקומות האלה שהסרט הולך איתם עד לקצה, מהדהדים תעשייה משגשגת של ״חיים נכונים ובריאים״ שהאושר בהם הוא מוצר צריכה.

יש בסרט הזה רגעים נוגעים ללב, יש בו סצנות עם הומור נהדר ואסתטיקה מרשימה, והוא בעיקר מעורר מחשבות לאן עוד נגיע, מה עוד אמהות תדרוש מאיתנו, מה עוד אפשר יהיה לקנות, מה עוד נוכל להסתיר מאחורי אסתטיקה נכונה וסטרילית.

---

חלב
בימוי: מאיה קניג
ישראל 2024, 98 דקות
4 כוכבים