חייה בפרחים: מירית וינשטוק במוזיאון ארץ ישראל

המסע של מירית וינשטוק מתל אביב ליפן לתל אביב הוא סיפור מרתק על כשרון עצום, יוזמה, עומק וגם קצת ישראליות. בעבר הציגה וינשטוק בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד בטורונטו, הונג קונג, פריז ומילאנו. התערוכה My Life in Flowers שמוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלה.

בתערוכה, שאצר מרטין קיפר – שבמשך למעלה מ־16 שנה כיהן כמנהל פרויקטים לאמנות עכשווית במוזיאון הלובר בפריז – מציגה וינשטוק עבודות חדשות שנוצרו במיוחד בעבור התערוכה בשנים האחרונות, שבמהלכן העמיקה בלימוד אומנויות קראפט יפניות מסורתיות. היא משלבת בעבודתה את כישוריה כמעצבת אופנה ותכשיטים עם התמחותה במלאכת האיקבנה – אמנות סידור הפרחים היפנית המסורתית.

את התחום היא לומדת בטוקיו באגודת ״איקנובו״, המוסד העתיק והמכובד ביותר לאיקבנה ביפן, שנוסד במאה השישית לספירה בקיוטו. לדבריה, קורס איקבנה שלקחה, כמה חודשים אחרי שהגיעה ליפן, גרם לה להבין שזה התחום שבו היא רוצה להעמיק. ״האיקבנה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. גם הבת שלי התחילה ללמוד את רזי התחום״.

מסיימים מתישהו ללמוד איקבנה?

״אני לומדת איקבנה כבר חמש וחצי שנים, ויחד איתי יש נשים בנות 70-80 שלומדות את התחום מאז גיל 20. העיקרון באיקבנה הוא התרגול שמאפשר את ההעמקה. זה תרגול ולימוד שהוא לא פחות ממסע של חיים. האיקבנה פשוט פורטת לי על מיתרי הלב״.

התערוכה מזמינה את המבקרים לחוות פרחים דרך נקודת מבט ייחודית המשלבת אסתטיקה יפנית עם רגישות אמנותית עכשווית. היצירות התלויות בחלל משלבות צמחייה חיה ומיובשת לצד פרחים שעברו תהליך חניטה בזהב ובנחושת. לצידן מוצגים גם כלי פורצלן עדינים, שעוצבו בהשראת הטבע.

הבנתי שאם אני רוצה לצלול ולהעמיק במלאכות היפניות – אני חייבת להתגורר ביפן וללמוד באופן מסודר. מכרים מיפן סייעו לי להשיג ויזת לימודים, ובצעד נועז עברתי להתגורר שם

בתערוכה היא משלבת בין חומרים מתכלים לצד חומרים עמידים, פרחים וצמחים שחלקם עוברים הליך של נבילה והתייבשות – שמהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה והנראות שלה. את האוביקטים העמידים יצרה וינשטוק בסטודיו בטוקיו, ואת ליקוט הצמחים השלימה בארץ. את חלקם אספה מהבוסתן החדש שנפתח לא מכבר בשטח המוזיאון.

על העבודות לתערוכה, שנוצרו אחרי ה־7 באוקטובר, היא מוסיפה ואומרת ש״מטרתן לייצר רגע של שלווה, אתנחתא, תחושה של אינטימיות. יחד עם זאת, ב־7 באוקטובר היטלטל עולמי. הרגשתי צורך עצום להביע את הכאב שלי, ועשיתי את זה דרך הפרחים.

״מצאתי ענפים של צמח הדומדמניות שיש עליהם פרחים כדוריים אדומים. הרכבתי מהם קומפוזיציה לפי מסורת האיקבנה והנחתי אותם בתוך כד חרס שבור שמצאתי בשוק פשפשים. הסידור הזה הוצב על שולחן לבן בשגרירות ישראל בטוקיו, לצד דגלי שתי המדינות. לידו הוצבו זרי פרחים וצילומים שהנציחו את הטבח. הסידור שלי בלט במראה המינימליסטי שלו, וכל המיצב הזה זכה לסיקור תקשורתי נרחב.

״בימים הראשונים ה־7 באוקטובר זכינו לאהדה בקרב התקשורת היפנית, אבל בדומה לשאר העולם, גם זה חלף. התקשורת היפנית נוטה לצד הפלסטיני, אבל לצד אלו יש כאן הרבה מאמצים לעשות הסברה. מאז מלחמת העולם השנייה היפנים מתנגדים לכל סוג של אלימות, ולכן בשלב הראשון הם הזדעזעו ממעשי האלימות של חמאס. בהמשך זה התחלף בזעזוע ממעשי האלימות שלנו בעזה״.

פשוט יצאתי מגדרי

וינשטוק היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ובוגרת התואר השני באמנות בבצלאל. לאחר הלימודים התמחתה אצל שניים מהמעצבים המובילים בעולם אז – אלכסנדר מקווין בלונדון ואלבר אלבז בבית האופנה לנוון בפריז. ״ההתמחות לצידם עיצבה את תפיסת עולמי״ היא מספרת. ״התשוקה שבה הם עבדו סייעה לי להבין את תפיסת העולם והרצון שלי לשלב ולמזג אופנה, תכשיטים, אמנות וקראפט״.

בהמשך הקימה מותג אופנה ואחר כך הרחיבה את הפעילות גם לעיצוב תכשיטים שנמכרים עד היום ברחבי העולם. אלה הגיעו בין השאר לבוטיקים רבים ביפן, וכך היא ביססה קשר עם גורמים מקצועיים במדינה. במהלך שנת 2015 נסעה כמה פעמים ליפן, והתאהבה.

״הבנתי שאני מתחברת לאסתטיקה היפנית ויש בי רצון עז ללמוד לעומק את האמנויות היפניות השונות. מילאתי אפליקיישן לשהות אמון במרכז תרבות בשם 3331 – והתקבלתי. במקום פעלו אמנים יפנים מקומיים והיו בו גם גלריות ומקומות אירוח לאמנים בינלאומיים״.

מאיפה התחלת?

״כל מה שעניין אותי אז היתה אמנות הנייר. דרך האנשים שפעלו במרכז התרבות עשיתי קורס וסדנה שבהם למדתי לייצר נייר בשיטה היפנית המסורתית. כבר במפגש הראשון ולאחר חצי השעה הראשונה של העבודה בסדנה – היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות, ובתחום הזה אני רוצה להתפתח.

״הייתי כבר אחרי תואר שני בבצלאל, וכבר התנסיתי בעבודה בנייר, אבל המקום והשיטות היפניות עוררו בי השראה מטורפת. ברוב חוצפה ישראלית ביקשתי מהמנחה שלי להגיע לסדנה עם חומרים שבהם עבדתי בעבר כמו ריסים ושיער. זו לא בקשה מקובלת, בטח לא בתרבות היפנית המאופקת. אבל אני, בלהט ובפרץ היצירתיות שלי, עבדתי שם שלושה ימים ברצף עם החומרים שהבאתי איתי, ופשוט יצאתי מגדרי״.

אחרי שהות האמן חזרה וינשטוק ארצה, ילדה את בתה ליליה (היום בת תשע), ושמרה על קשר עם האמנים היפנים. ״הבנתי שאם אני רוצה לצלול ולהעמיק במלאכות היפניות – אני חייבת להתגורר ביפן וללמוד באופן מסודר. מכרים מיפן סייעו לי להשיג ויזת לימודים, ובצעד נועז עברתי להתגורר שם.

״נסעתי עם ליליה, שהיתה בת שלוש, ושתי מזוודות. בשנה הראשונה לשהות התמסרתי ללימודי מלאכות יפניות מסורתיות. התנסיתי בכל תחום אפשרי, לצד התמחות והעמקה בטכניקת הנייר״.

את ממשיכה עם עבודת הנייר?

״מפעם לפעם אני עובדת בנייר, אבל אני כבר לא לומדת את התחום. אני מוקסמת מהאיקבנה, ואוהבת את הקצב של היפנים – את זה שהם לא נכנעים למהירות של המאה ה־21, שהם מקדישים שנים ללמידה ולתרגול״.

תחזרי לישראל מתישהו?

״לא נראה לי. לא ברור אם אשאר ביפן או אנדוד למדינה אחרת, אבל בשלב הזה אני לא חושבת שאחזור. אני רואה את עצמי כאמנית בילנאומית, למרות שהזהות הישראלית שלי ברורה. אני בעיקר רוצה להמשיך וללמוד עוד ועוד דברים חדשים, כמו שעשיתי עד עכשיו״.

---

מירית וינשטוק | My Life in Flowers
אוצר: מרטין קיפר
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 21.4