מכתב לדויד: מה שבעיקר מטלטל הוא הפנים עצמן

בסיום הצפייה בסרט ״מכתב לדויד״ של תום שובל לא היו לי מילים. יותר מדויק יהיה להגיד שבסוף ההקרנה הרגשתי אילמת. יום אחריה אני עדיין מחפשת אותן. 

דויד קוניו, שחטוף כבר 539 ימים בעזה, מלא את המסך באיזו חיוניות מרהיבה ועזה, הוא נכח שם בפנים מלאות הבעה, בצעירות מתפרצת, בהומור ונדיבות שובי לב. בחלקים אחרים הוא ניבט מפניו המיוסרות של איתן אחיו התאום, כמו ממראה, ניבט ונעדר בו זמנית. הנוכחות המרהיבה שלו על המסך, ובו זמנית ההעדר המטלטל שלו ממנו, פצעו את המסך ואת מי שצפה בו. 

לפני קצת יותר מעשור, התאומים דויד ואיתן קוניו מניר עוז שחקו בתפקידים ראשיים בסרט ״הנוער״, סרט הביכורים עטור הפרסים של שובל. בשבעה באוקטובר איתן ומשפחתו עברו את התופת ושרדו בדרך לא דרך. דויד ומשפחתו נחטפו, בת זוגו שרון אלוני קוניו ובנותיו אמה ויולי חזרו בעסקה הראשונה, דויד עדיין חטוף בעזה. אריאל, אחיהם הצעיר של התאומים, נחטף עם בת זוגו ארבל יהוד. ארבל חזרה בעסקה, אריאל עדיין חטוף בעזה.

הסרט הוא מכתב של שובל לדויד, מכתב שעשוי מדימויים (בעיקר כאלו שקשורים בסרט ההוא), מכתב קטוע, מטלטל, כזה שהוא כולו קריאה אל הנמען שלו, ניסיון להחזיק בו חי וממשי, שלא יישמט; מכתב שכולו עשוי מההכרח שהקריאה תגיע אליו, שאפשר יהיה סוף־סוף לראות אותו, לאחוז בו, לפגוש בו פנים אל פנים. 

הסרט עשוי מדימויים מהסרט ההוא (הנוער), מחומרים שצולמו מאחורי הקלעים שלו (אודישנים, צילום של סצנות ועוד), ומסרט קצר שצילם דויד עצמו. במהלך העבודה על הנוער, דויד ואיתן קיבלו מצלמה והתבקשו לתעד את חיי היום־יום שלהם. דויד, כמו איש צעיר שקיבל לידיו איזו הרפתקה מעולם אחר, מבצע את המשימה באיזו שובבות ורצינות נערית שובות לב. 

במבט לאחור יש משהו מצמרר בעלילת הסרט ההוא (הנוער). יש בו אלימות גדולה, ונערה שנחטפת. דויד ואיתן הם החוטפים. הסצנות האלה נהיו כמעט בלתי אפשריות לצפייה. קל להתפתות לאיזה חיפוש של סמלים ואנלוגיות, כמעט אי אפשר להתחמק מהן, אבל המכתב הזה של שובל מתבונן בכל זה באיזו דרך אחרת. 

בתוך המכתב הזה, הסרט ההוא הולך ונפרם, הדמויות שלו כאילו יוצאות מתוך הדימויים ההם והופכות להיות הן עצמן. הסיפור שהן מספרות הופך להיות אחר לגמרי, כמעט כזה שמתנגד לו. 

במבט לאחור יש משהו מצמרר בעלילת ״הנוער״. הסצנות נהיו כמעט בלתי אפשריות לצפייה. קל להתפתות לאיזה חיפוש של סמלים ואנלוגיות, כמעט אי אפשר להתחמק מהן, אבל המכתב הזה של שובל מתבונן בכל זה באיזו דרך אחרת

שובל לא משרטט נרטיב; הנרטיב עדיין משורטט במציאות ודויד חייב לחזור כדי לספר את הסיפור במלואו. במקום זה הוא כותב מכתב עשוי מדימויים. כשהוא מתבונן בחומרים מהסרט שדויד עצמו צילם, כיווני המכתב כמעט מתהפכים. כשהוא בוחן את הסצנות מהסרט הנוער, שהוא עצמו ביים, נדמה שהוא מחפש בהן משהו שלא ראה קודם. 

כשהוא מקשיב שוב לדויד ואיתן, שני אחים צעירים בראשית שנות העשרים, שמספרים למצלמה על החיבור הזה שביניהם, מסבירים את האופן שבו הם מרגישים אחד את השני כמעט בלי מילים, בגוף, אי אפשר שלא לחשוב על שניהם בו זמנית בתוך הסיוט של ההווה המתמשך הזה.

המעברים בין החלקים האלה בסרט, הקיטוע שלהם, לפעמים החזרה שוב ושוב אל אותו דימוי, מייצרים תחושה של ניסיון להחזיק באיזה חוט שאי אפשר לתפוס אותו, אבל שמוכרחים להתאמץ ולהחזיק. שובל כמעט מצייר את המעברים בין החומרים והדימויים, בין הזמנים, בין הדמויות. 

הם ערוכים באיזו מלאכת מחשבת מוקפדת ונפרמת בו זמנית (עריכה: מרגריטה לינטון ומאיה קניג). ובתוך המעברים האלו נפרש גם סיפור השבת ההיא: החטיפה, הפחד, הדאגה המצמררת, הסיוט המתמשך, החוט שמתאמצים לאחוז בו.

גם סיפור השבת ההיא, האכזריות הבלתי נתפסת, הפחד הנורא, האוויר שנגמר, הנסיון להינצל, גם הסיפור ההוא הוא סיפור מקוטע. שרון מספרת, איתן מספר, שניהם בעיצומו של סיפור שאי אפשר לספר עד תומו ובו זמנית הוא מצמית בחיות שלו.

כשאיתן כמעט משחזר מול המצלמה את מה שהתרחש בממ״ד שבו היה עם משפחתו בשבת ההיא, כשהוא מתאר מה כתב בהודעה לדויד באותו בוקר, ומה דויד ענה לו, לא ברור איך יוצאים מהתופת ההיא. אבל כשהוא נכנס לדירה של דויד, ומשחזר גם שם את קורות השבת ההיא, איפה דויד עמד, מה קרה שם, החיבור הזה בין האחים, הופך את התופת לכפולה ומכופלת. 

מה שבעיקר מטלטל בסרט הזה הוא הפנים עצמן, הן כאילו מתבוננות בך הצופה. הפנים של דויד הנער מסתובב בקיבוץ כמו באיזו ממלכה או גן עדן, מסביר לצופה דמיוני מי הוא מה, משוויץ במשפחתו מלאת החיים, מדריך בשבילי הקיבוץ, מתגאה בחייו, משחק בהם. 

הפנים שלו כשהוא צריך לשחק נער אלים בסרט ההוא שהוא ואיתן שחקו בו, כששובל או השחקנית בסרט ההוא מסבירים להם שהאלימות לא מספיקה, שצריך לתפוס או להרביץ יותר חזק. הפנים שלו ושל איתן כשהם מסבירים באודישנים לסרט את הקשר ביניהם, מקשיבים למה שהצוות מבקש מהם. הפנים של שניהם באותו סרט נעורים, תאומים זהים לגמרי שכמעט אי אפשר להבדיל ביניהם. 

הפנים של שירי ביבס, שמופיעות פתאום בסרט ההוא שדויד צלם, מתעקשת מול המצלמה שהיא מכירה אותו ואת איתן מילדות והם שונים לגמרי, ממש לא דומים. הפנים של ירדן ביבס, שדויד מכריז שהוא החבר הכי טוב שלו, משנים. הפנים של תמר קדם סימן טוב, וג׳וני, בני הזוג שנרצחו עם ילדיהם. כולם צעירים וקרובים ושמחים, הם נראים שם כמעט כמו בבלוז לחופש הגדול והכל לכאורה עוד פתוח. 

אבל יותר מהכל הפנים המיוסרות של איתן כשהוא מספר את הסיפור, והפנים של דויד שמתבוננות אליו יום־יום כשהוא מתבונן במראה. אי אפשר להסיר מהפנים המוכפלות של שניהם את המבט, הן לא עוזבות אותי.

שיחזור כבר לביתו, לאוהביו ואהוביו.

---

מכתב לדויד
בימוי: תום שובל
ישראל 2025, 74 דקות
5 כוכבים