הרצון להופיע לא תמיד הולך יחד עם הגוף, עם הסטרס ועם החיים

יובל: הי טליה, הי משה. מה שלומכם בימים אלו בתוך כל הכאוס ההולך וגובר?

טליה: אהההה קשה לעשות חזרות בתוך כאוס

משה: הדברים כמובן נכנסים ומתערבבים במה שאנחנו עושים. ובמובן הזה הם מקבלים מקום בסטודיו

יובל: כן, אני יכול לתאר לעצמי. והנה בתוך כל זה יוזמה חדשה ומסקרנת: אנסמבל לרקדנים מקצועיים מעל גילאי 40. מי רוצה להתחיל לספר על הולדת הפרויקט?

משה: כן זה פרויקט שהתחלנו לעבוד עליו עוד הרבה לפני 7.10. זה הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות, שקשור למקום שכל אחד מאיתנו היה בו. 

הקשר בין טליה וביני נוצר סביב הרעיון ליייסוד של מרחב שבו ייפעלו רקדנים־אמנים שמופיעים המון שנים בתחום ונמצאים ללא מרחב והקשר שבו הם פועלים. הכוונה היא שהאנסמבל ייצר איזשהו בית לאמנים

טליה: ברמה האישית חיפשתי בית לעבוד עם קולגות חברים, אמנים, רקדנים, שעשו דרך דומה לשלי בחיים ונמצאים באותה נקודה בקריירה. וחיפשתי מרחב יצירה חדש

יובל: אז בואו רגע נפתח טאב וספרו כל אחת על עצמכם לטובת מי שלא מכירים, כמה משפטים על הרקע שלכם, על מה זה אומר דרך דומה בחיים

משה: כל מה שאני עושה קשור בצורות שונות למחול. אני מופיע ורוקד בפרויקט של כוריאוגרפים שונים. מעבר לזה אני מעורב בפרויקטים שונים בתחום המחול לא רק כרקדן, הקמתי וניהלתי אמנותית (יחד עם עדו פדר) את פסטיבל צוללן למחול עכשווי. היום אני מנהל אמנותי של תחום המחול בתיאטרון הבית. אני לא יוצר בעצמי, ואולי גם זה חלק ממשמעות ההקמה של האנסמבל, והמקום שהוא נותן לרקדנים, מופיעים ואמנים כ״פרשנים״ חיים של היצירה

טליה: אחרי 15 שנים של ריקוד בלהקות ממוסדות כמו בת שבע, קולברג, DV8, חזרתי לארץ והבנתי מהר מאוד שאם אני לא יוצרת מצב שבו יש לי היכן להופיע או עם מה להופיע, לא יהיה לי איפה. לאט לאט נהפכתי לרקדנית שאוצרת, יוצרת, מפיקה ומנהלת. כל הבחירות שלי תמיד נעשו מתוך עניין אמנותי ביוצרים שונים, בסגנונות שונים. 

גם אני איני יוצרת, אך שותפה נפלאה לעבוד יחד עם יוצרים ורקדנים אחרים. כאן אני מרגישה הכי טוב, ומרגישה שיש לי את המקום לתת את הפרשנות האמנותית שלי. אז מיסוד האנסמבל לרקדנים הוא המשך טבעי להמשך העשייה האמנותית והעניין האמנותי שלי

יובל: אז יש רעיון למרחב חדש של יצירה. מה עכשיו? מאיפה מתחילים?

טליה: הרעיון הוא שהרקדנים הם אלו שמזמינים אמנים יוצרים ליצור עבורם, שוב מתוך עניין אמנותי חדש. מחשבה שהבית הזה יהווה מקור להשראה, ביטחון ועניין לאמנים ״פרשנים״ פרפורמרים. כל הפקה תהיה אחרת ושונה, עם קאסט אחר של רקדנים

משה שכטר אבשלום: אני רואה המון ערך לניסיון שנצבר אצל רקדנים בוגרים. הגוף מכיל המון ידע ונסיון, וזה לא רק הגוף אלא יש כאן גם שאלה מופשטת שקשה לשים עליה את האצבע, של נוכחות והימצאות במרחב. ההרשאה להיות

משה: הרצון להקים את האנסמבל הוא איזשהי מחשבה שמדברת על עניין וסקרנות אמנותית, וכמובן שיש לה המון דרכי למימוש. הרצון של שנינו הוא לשתף פעולה במהלך ההקמה של האנסמבל עם יוצרים שונים שמעניינים ומאתגרים אותנו, ומבחינתנו להמשיך ולהעמיק בעשייה המחולית והפרפורמטיבית. 

אני רואה המון ערך לניסיון שנצבר אצל רקדנים בוגרים. הגוף מכיל המון ידע ונסיון, וזה לא רק הגוף אלא יש כאן גם שאלה מופשטת שקשה לשים עליה את האצבע, של נוכחות והימצאות במרחב. ההרשאה להיות

יובל: למה הכוונה הרשאה להיות?

משה: אני חושב שלהיות ולהתקיים, זה לא דבר ברור מאליו. החווייה של הימצאות במקום היא דבר שלוקח זמן להכיל ולהכיר בו, ואני מרגיש, ואולי זו חווייה סוביקטיבית, שהיכולת שלי להרגיש שאני נוכח במקום, וזה נכון בהמון מובנים, הולכת ומשתפרת ככל שאני מתבגר. 

על הבמה אתה כל הזמן נמצא, כל הזמן נמצא ברגע אחד ועוד רגע אחד, ואחת מהשאיפות, שלי לפחות, היא לראות איך אני נמצא; איך *אני* נמצא על הבמה. וה״הימצאות״ הזאת, היא דבר שקשה מאוד לממש אותו. כמו למשל, פשוט ללכת על הבמה. ללכת נשמע כמו דבר פשוט, אבל כשאתה עושה אותו על במה עם כל המודעות שמתווספת אליו, זה נהיה לא כל כך פשוט.

ובאותו אופן ההמצאות הזאת. ה״להיות״. אני מרגיש שהגיל מאפשר לי להיות באופן פשוט ואותנטי יותר. אולי פחות משנה לי הבחוץ והוא פחות משפיע על ״ההליכה״ שלי

יובל: ואם אני חוזר לשאלה שלי מקודם ומנווט אותה לפסים מעשיים יותר, איך מרעיון וממחשבה הדבר קורה עד הופעה ראשונה אוטוטו

טליה: אחרי הרבה שיחות והרבה דמיון, ניסינו להבין מה הדבר הראשון שהיינו רוצים לעשות, עם מי היינו רוצים לעבוד ומי יהיו השותפים הראשונים איתנו. שרון צוקרמן ותמר שלף הן שתי אמניות פרפורמריות ענקיות שאני מאוד אוהבת. השילוב בין ארבעתנו הוא מקורי יחודי ויחד עם זאת הכי טבעי

משה: נפגשנו בדרך עם המון אנשים שהבינו את החשיבות בפרויקט. את החשיבות המעשית וגם את הערך האמנותי שהוא מביא איתו. ככה לדוגמה נבנה הקשר עם מרכז סוזן דלל, נעמי וענת שמייד זיהו את הפוטנציאל שבו ורצו לתמוך בקיום הפרויקט הראשון של האנסמבל. מועצת הפיס לתרבות ואמנות גם היא תמכה בייסוד האנסמבל. 

ייצרנו קשרים עם אמניות שאנחנו מכירים ואוהבים, הזמנו את הפרפורמריות המדהימות שרון צוקרמן ויזר ותמר שלף להצטרף אלינו לפרויקט הבכורה של האנסמבל. ואז הזמנו את היוצרת המרתקת מיכל סממה ליצור ערב מלא לקבוצה שאנחנו. זה תהליך שיש לו המון שלבים והמון פרקים והרבה תקשורת עם אנשים בדרך. זה בהחלט תהליך מעניין…

יובל: איך התגבשה העבודה הראשונה, ארבע אבות? מה קורה בה ומה מיוחד בה מבחינת העבודה שזה אנסמבל לגילאי 40+? מה היה קורה בו אחרת אם זו הייתה להקה צעירה?

משה: כאמור הזמנו את היוצרת מיכל סממה ליצור ערב מלא לאנסמבל המתגבש. לעומת תהליכי היצירה העצמאיים של מיכל שבהם היא בוחרת את המופיעים, ההזמנה ליצור לאנסמבל היתה לארבע חברות האנסמבל והן היוו את נקודת המוצא ליצירה, הן הנתון והחומר שאיתו היא ידעה שהיא תעבוד בתהליך. 

בעבודה אנחנו מעלים ולובשים על עצמנו בתהליך הדרגתי של היזכרות והתחקות, את האבא הפרטי של כל אחת ואחד מאיתנו, בצורת מחוות גופניות, מילוליות, התנהגותיות. באופן לא מפתיע יוצא שהאבא הפרטי של כל אחת מאיתנו, הוא גם אב טיפוס ומייצג של המקום שבו אנחנו חיים, ודרכו ודרך האבות המופיעים, יש אפשרות להסתכל על עצמנו בסוג של מראה. 

זאת עבודה מורכבת ומלאת שכבות ופרטים. אנחנו מופיעים את עצמנו מופיעים את האבות שלנו. שם העבודה שמרפרר בין היתר לתנועה ״ארבע אימהות״ והשיבוש בשם היצירה, שהרי האופן התקני להגיד הוא ארבעה אבות

טליה פז: השיעור הכי חשוב שאני לומדת עם עצמי הוא קבלה – קבלה של העובדה שאני כבר לא יכולה לבטא את עצמי באותה הדרך שבה כל כך נהניתי, ידעתי והכרתי. זה אומר ללמוד את מגבלות הגוף ולמצוא ניואנסים חדשים של ביטוי, ובעיקר להבין שיש עוד הרבה פסגות בדרך

יובל: ולגבי השוני והגיל?

משה: אני מאמין שהעבודה היתה שונה אם היתה נוצרת לקבוצת רקדנים צעירים. המשימה המורכבת של הזכרות והתלבשות בדמות של הורה מבקשת מרחק מסויים מההורה, כזה שמאפשר להסתכל עליו ולהבין מעט יותר מה נמצא שם מולך. בסופו של דבר זה גם מבקש להסתכל כל אחת על עצמו.

וגם במובן הפרקטי, הפרספקטיבה של הורי רקדנים צעירים שונה מזו של ההורים שלנו, שנולדו וגדלו כאן בתקופות מוקדמות יותר, ועוד קודם להקמת המדינה, ולכן החוויות שהם מכילים בתוכם הם במובן רבים אלה שהמקום הזה מבוסס עליו. לטוב ולרע

יובל: אז שאלה אחרונה לכל אחת מכן: מין שאלה גדולה כזו, תברחו במה להתמקד ולמה להתייחס – מה אתם יודעים היום על עצמכם, על הגוף שלכן, על ריקוד, על תנועה, שלא ידעתם בתחילת הדרך. משה, אמרת בהתחלה שזה משהו מופשט, וזה נכון, אבל אני בכל זאת מחפש איזה משהו קונקרטי (ובני כמה אתם בכלל?)

טליה: כרקדנית צעירה רקדתי את הגוף שלי לשיאים, קפצתי לגבהים, הייתי גמישה, נהניתי מתחושת הכוח והרכות גם יחד. עם השנים, הגוף התחיל לתת את אותותיו, ופציעות גרמו לי להפסיק את הפעילות. אז הגיע הזמן של חשיבה מחודשת, הבנה שהגוף אומר לי משהו ושאני צריכה להקשיב לו. לפעמים, הרצון להופיע, לעבוד עוד ועוד, לחוות חוויות עם יוצרות ויוצרים, לנסוע ולהופיע על במות חשובות – כל אלו לא תמיד הולכים יחד עם הגוף, עם הסטרס ועם החיים.

השיעור הכי חשוב שאני לומדת עם עצמי הוא קבלה – קבלה של העובדה שאני כבר לא יכולה לבטא את עצמי באותה הדרך שבה כל כך נהניתי, ידעתי והכרתי. זה אומר ללמוד את מגבלות הגוף ולמצוא ניואנסים חדשים של ביטוי, ובעיקר להבין שיש עוד הרבה פסגות בדרך שאני יכולה להתרווח בהן וליהנות. וללא ספק, גיל וניסיון רב שנים הם כלים חשובים של ידע ומודעות שמלווים אותי לאורך הדרך.

ואני בת 56 😎

משה: אני מרגיש שעם הזמן והמפגש עם הגוף, ממשיך ומתבהר בשבילי הקשר שבין גוף לחוויה, בין גוף לתחושה, תנועה ורגש. הקשר למקום שממנו אני בא. האפשרות להיות בגוף ולפגוש דרכו את עצמי, ודרכו גם את מה שמסביבי. הגוף נמצא בשינוי מתמיד, זה נהדר ומאפשר לצורות חדשות להתגלות ולהופיע.

אני בן 44

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

טליה: השנתיים האחרונות שלנו כאן בארץ מטלטלות, כואבות, מפחידות. כל הנחות יסוד שהיו לי על חיי נסדקו. לפעמים אני לא מבינה למה אני רוקדת, למה אני ממשיכה להחזיק בדבר. מה שהיה נגמר, ומה שהיה משתנה, ולאן כל זה מוביל אותי… קשה מאוד להמשיך ליצור ולחלום כשאין תקווה. 

ויחד עם זאת אני יודעת, שכל פעם שאני מתחברת לגוף אני מחוברת רגשית לזרם החיים והצמיחה, וזו המהות שלי. ככה מרגישה הבוקר 🤷🏻‍♀️

קשה כאן

משה: רק שיחזרו כולם

יובל: אמן

---

ארבע אבות
כוריאוגרפיה: מיכל סממה
רקדניות, מופיעות, חברות האנסמבל: טליה פז, שרון צוקרמן ויזר, משה שכטר אבשלום, תמר שלף
מרכז סוזן דלל, רחוב יחיאלי 5, תל אביב
מופעי בכורה: 1-2.4