אסף אסולין: הגבר רוצה להיות, האישה רוצה לדעת. יחד הם מרכיבים אנושיות שלמה

יונתן: צהריים טובים אסף. מה נשמע? איך אתה עובר את התקופה המורכבת הזו?

אסף: הי יונתן. אני משתדל להמשיך בחיי, לצד ההבנה שכל כמה רגעים (או שעות במקרה הטוב) אני נשאב אל תוך החרדה והכאב הקולקטיביים. זה מה שעובד בשבילי. לנסות לפחות לקיים איזשהי הפרדה

יונתן: גם אני מנסה לעשות הפרדה, לא בטוח שזה תמיד עובד לי. אני מזדהה עם תחושת החרדה, אני מניח שאני גם לא היחיד. אבל אני שמח מאוד שיוצא לנו לדבר על סרט הביכורים שלך, ״סוס בלי שם״ – סרט על גבר ואישה חסרי זהות, שם וזכרון, החיים בעולם מקביל וסוריאליסטי ומתאהבים זה בזו:

״בעולם מדברי וצחיח, עליו חלים חוקי מציאות משונים, נפגשים גבר ואישה ללא כל זיכרון וזהות. הם בוחרים לעצמם שמות. היא קוראת לו סוס והוא קורא לה גלידה. אט-אט מתוך חלומותיהם בלילה משתקף עולם אחר, עירוני ורב-גוני״ – מתוך תקציר הסרט בהודעה לעיתונות. הסרט יעלה בשבוע הבא (3.4) למסכים ברחבי הארץ. אתה מתרגש? אתה בכלל מצליח ליהנות מההצלחה שהסרט זכה לה בהקרנות המוקדמות בפסטיבלים, כשמסביב הכל עגום?

אסף: השנה וחצי הזאת הייתה מורכבת בכל הנוגע למפגש של הסרט עם קהל. תמיד יש איזו תחושת אשם, שאולי התרבות, במיוחד זאת שלא נוגעת באופן ישיר ״במצב״, צריכה להמתין. אבל אני מנסה להילחם בתחושה, כי אני מאמין שזה חלק מהתפריט של שמירה אמיתית על שפיות במצב הזה.

בהקרנות עצמן התרגשתי – אלו היו חוויות חזקות לראות את הסרט באולם עם קהל. אז באותו רגע אני מרגיש גאווה ושמחה על היצירה, אבל כשיוצאים מהאולם או אחר כך, קצת נוחתים לקרקע הפחות נעימה

יונתן: שמח לשמוע שאתה מצליח לחוות את המפגש בין הסרט לקהל. ואני יודע שהפצת הסרט והמצב כבר נפגשו מההתחלה, כשפסטיבל קולנוע דרום נדחה בשנה שעברה. הייתי רוצה לשאול רק עוד שאלה אחת בנוגע למצב האקטואלי ואז אולי נעשה משחק – כמו גלידה וסוס, הגיבורים שלך – וננסה לברוח למציאות קטנה משלנו בעולם פחות דיסטופי שבו אפשר יהיה לדבר על הסרט. מה אתה אומר?

אסף: סקרנת. יאללה

יונתן: הסרט נכתב ונוצר במציאות פוליטית מאוד שונה מהמציאות הפוליטית שבה אנשים יפגשו אותו כעת. זה מייצר איזה דיסוננס בעיניך? אתה חושב שאנשים היו חווים אותו בצורה שונה ללא המחדל והמלחמה?

אסף: הסרט שלי הוא סרט מופשט יחסית, וככזה הוא מזמין פרשנות, ובקולנוע הרבה פעמים הפרשנות היא יותר של החוויה שעוברים מול הסרט ופחות על המשמעות שלה. ככה זה בעיניי. מתוך ההבנה הזאת, אני חושב שהסרט עובד קצת כמו מבחן רורשך, ומשקף לצופים את התת מודע שלהם. אז אני חושב שצפייה בו במציאות הפוליטית הנוכחית תהיה שונה ואולי הם יתנו לו פרשנות שיותר רלוונטית לעכשיו.

בסרט יש שני עולמות ״העולם האמיתי״ וה״עולם הרגשי״ או ״תת־מודע״. כבר שמעתי פרשנויות שמתייחסות להשתקפות של זה בחברה הישראלית כרגע. המשפט הזה שכולם עונים מעין תשובה מפוצלת לשאלה כששואלים אותם מה שלומם: ״באישי, בסדר ובכללי – אתה יודע…״

יונתן: אני מסכים לגמרי. ואם כבר הזכרת פרשנות אז בפרשנות שלי זה סרט אישי מאוד, וגם סרט שעוסק במגוון של נושאים אוניברסליים. אולי אפילו רפלקסיבי?

אסף: למה הכוונה?

יונתן: כל הרעיון הזה של שוטטות, חיפוש אחר זהות, משמעות, בלבול, אובדן. קצת מזכיר לי תהליך יצירה וחיפוש. ויכול להיות שאני טועה. כמו שאמרת, זה עניין של פרשנות, אז אולי זה התת־מודע שלי

אסף: אתה דווקא לא טועה בכלל. בעיניי כל יצירה היא רפלקסיבית ותהליך היצירה הוא חלק מהמשמעות הסופית שלה. אבל כן, ב״סוס בלי שם״ זה בולט במיוחד. הסרט התחיל כרעיון פשוט לסרט קצר, ורק אחרי שצולם כסרט קצר הורחב לפיצ׳ר (בכל הדרך הזו, ליווה אותי המפיק איתי עקירב מחברת פילם הרבור).

במובן זה, הזמן שחלף בין הכתיבה הראשונית לצילומים ואז שוב לשכתוב ושוב צילומים, הוא חלק מהחיפוש. לא יצאנו לצלם עם תסריט אחד שלם סגור וסופי. הצילומים התרחשו על פני שנתיים (גם באשמת הקורונה)

יונתן: אני מניח שיש קשר בין שם הסרט לשיר של להקת ״אמריקה״? מה בא קודם – השמות סוס וגלידה (והחיים במדבר) או השם של הסרט ובעקבותיו עלו הדמויות?

אסף: האמת, שהשמות של הדמויות היו הרבה קודם, הם הגיעו בצורה אינטואיטיבית לחלוטין, תוך כדי כתיבה. לא חשבתי על זה אפילו שניה אחת. השם של הסרט הגיע הרבה אחרי, אפילו אחרי שחלקו צולם. במקור קראו לסרט יְחִידוּת ובאנגלית singularity (על משקל זוגיות). באיזשהו שלב המלבישה של הסרט, שי בן-צבי, הזכירה את השיר של ״אמריקה״ והופתעה שבכלל לא חשבנו עליו. וככה לאט לאט זה הפך להיות השם של הסרט

יונתן: מעניין. מדוע ובאיזה שלב החלטת לתרגם את הסיפור לשפה קולנועית כל כך סוריאליסטית?

אסף: אני יודע שמבחוץ זה מרגיש שהסוריאליזם הוא איזו בחירה מודעת, אבל היא לא מבחינתי. הסגנון של הסרט בא שלוב עם הרעיון לסרט, והאינטואיציות שלי הובילו אותי לעשות אותו ככה. לא היה רגע שבו חשבתי שזה סוריאליסטי פחות או יותר. זה בכלל לא משהו שקיים אצלי בדיאלוג הפנימי

יונתן: מה כן היה קיים אצלך בדיאלוג הפנימי?

אסף: ראיתי בעיני רוחי גבר ואישה, כמעין איזה רעיון פילוסופי של חוסר ושל שלמות, של דואליות. ואולי בכלל זאת נטייה שלי – המחשבה על הדואליות הזאת צצה לי הרבה בכתיבה. איך דברים מתחלקים לשניים. האחד מול השניים כרעיון. זה מופשט מדי?

יונתן: ממש לא! זה דווקא מאוד מתחבר לאיך שאני חוויתי את הסרט. יש בו גם הרבה סתירות ומתחים: טבע ותרבות, נאיביות וציניות, מדבר ועיר, ערום ולבוש, זהות ואובדן. זה גם בא לידי ביטוי בשפה האסתטית, בצבעים למשל. אבל מעניין אותי איך זה מתחבר כלשונך לגבר ואישה, תוכל להרחיב?

אסף: קודם ראוי להבהיר, אני מתכוון לגבר ואישה כרעיונות, גברים ונשים מייצגים את שני הרעיונות האלו בתוכם במינונים שונים. אני לפעמים חושב שהעולם קיים רק מעצם זה שיש דיאלוג אינסופי בין גברים לנשים שאף פעם לא מוכרע. הגבר אומר משהו והאישה אומרת כן, אבל זה נכון, אבל לא בדיוק ככה. ואז הוא עונה בחזרה. והדיאלוג ביניהם הוא מה שגורם לכל אחד מהם להיות שלם בפני עצמו.

בסרט אצלי הרגשתי שהגבר הוא כוח של נוכחות ופעולה, הזהות שלו מורכבת מתוך המקום הזה. הגבר רוצה להיות. והאישה היא כוח של ידיעה, היא רוצה לדעת ולזכור, כמימוש של תחושת העצמי. בקצרה – הגבר רוצה להיות, האישה רוצה לדעת. יחד הם מרכיבים אנושיות שלמה

דיאלוג פנימי ודואליות

יונתן: יש ביטוי אחר לדיאלוג הפנימי הזה? למשל בין הבמאי לשחקן? כי על הסט היית בשני תפקידים – אתה גם הבמאי וגם מגלם את אחד הגיבורים, לצד השחקנים יסמין עיון ויואל רוזנקיאר

אסף: נקודה מעניינת, לא חשבתי על זה. זה נכון, עצם העניין שגם שיחקתי וגם ביימתי את עצמי. מה שכן, לדעתי לא באמת הצלחתי להתחלק לשניים, הייתי עיסה אחת של שחקן־במאי

יונתן: זה היה מאתגר לעשות את זה ככה? בדיעבד היית מעדיף לשבת רק בכיסא הבמאי?

אסף: שיחקתי פה ושם, אבל אני לא שחקן מקצועי. הפתיע אותי כמה נהניתי מזה, יש בזה משהו משחרר נורא. גם כבמאי זה שחרר אותי מלתקשר את עצמי עם עוד שחקן אחר. אני שמח שעשיתי את זה, אבל אני לא מתכנן לשחק באופן קבוע

יונתן: לפני ״סוס בלי שם״ ביימת קליפים, אתה מרגיש שהניסיון והעבודה שלך בתחום זלגו ליצירה הקולנועית, השפיעה עליה? אני שואל כי יש פה השוואה מתבקשת עם מישל גונדרי הן בגלל הזיקה התמטית, הן בגלל תפקיד המוסיקה והרקע של שניכם בבימוי קליפים

אסף: אני לא יכול להגיד שאני נעלב מההשוואה למישל גונדרי 🙂

אז כן, הרקע שלי בימוי קליפים, אבל זה לא באמת היה שם לפני קולנוע. תמיד גם יצרתי סרטים קצרים וכתבתי. קליפים הלכו ונהיו משהו שונה עם השנים. דווקא פעם היה בהם משהו יותר נרטיבי. גם הקליפים שאני ביימתי היו כמעט לגמרי נרטיבים, סוג של סרטים קצרים. אבל כן, התמונה והאווירה והחוויה של הקולנוע עצמו כאסתטיקה של מוזיקה סאונד ותמונה, הם משהו שתמיד קיים אצלי. לא רק דיאלוגים וסצינות דרמטיות. זה ביחד

יונתן: ובכל זאת, כתבת הרבה. סיפרת על התהליך שהסרט עבר. כשאתה כותב, אתה כבר חושב על המוסיקה, על הסצנה כמהלך מוסיקלי, או כל דבר אחר? או שזה הכל מגיע אחר כך?

קולנוע זאת אמנות של המון אלמנטים שונים, אתה לא רוצה שהם יהיו ביחסים דכאניים אחד עם השני. זה דיאלוג, הצעות, משהו פשוט לא מחייב. במקום הזה הדברים שאני הכי אוהב נולדו

אסף: כשאני כותב אני לפעמים מדמיין משהו ויזואלי, אבל בתכלס לרוב לא. אני במעין עולם של מילים שהוא יותר ספרותי. עיקר הוויזואליה מגיע כשאני מתחיל לראות ליהוקים ולוקיישנים, משם נולד השוטינג לרוב.

בכללי, למדתי לא להיות אובססיבי לשוטינג, ללכת על אינטואיציה פשוטה. לעשות את המינימום. קולנוע זאת אמנות של המון אלמנטים שונים, אתה לא רוצה שהם יהיו ביחסים דכאניים אחד עם השני. זה דיאלוג, הצעות, משהו פשוט לא מחייב. במקום הזה הדברים שאני הכי אוהב נולדו אצלי.

לגבי מוסיקה, אני לא חושב עליה בכלל, רק כשמגיעים לעריכה מתחיל לדגדג לי. למשל ב״סוס בלי שם״, רק כשהשוטים הרחבים של המדבר התחילו להופיע על המסך בחדר העריכה הבנתי אינטואיטיבית שאני רוצה מנגינות של תזמורות קלאסיות. בגדול היצירה הוא תהליך של לא להפריע לה לקרות, ככה אני מרגיש. הלוואי והייתי סותם את הפה יותר על סטים

יונתן: מעניין, שוב, עולה פה הסוגיה של הדואליות והדיאלוג בתהליך היצירה

אסף: אמרתי לך, ככה המוח שלי עובד

יונתן: יש לך כבר תוכניות לעתיד? אתה עובד על משהו כרגע?

אסף: אני עובד על הסרט הבא שהוא מותחן אימה פסיכולוגי. פחות סוריאליסטי מ״סוס בלי שם״, יותר נרטיבי, אבל גם הרבה יותר מצחיק. רוצה לשמוע איך קוראים לו?

יונתן: ברור! do tell

אסף: ״בלדה לערוץ הקניות״

יונתן: נשמע מסקרן מאוד!

אסף: תודה. אני מאוד גאה בשם

יונתן: אני כבר מזמין כרטיס זוגי

אסף: קיבלת 🙂

---

סוס בלי שם
תסריט ובימוי: אסף אסולין
ישראל, 2023, 72 דקות