הולך אל תוך: המסך הירוק של רונן זן במוזיאון תל אביב

אחד הדברים הראשונים שתפסו אותי בתערוכה הנהדרת ״הולך אל תוך״ של הצלם רונן זן במוזיאון תל אביב הוא הסאונד. במסך הווידאו שהתבוננתי בו נשקף נוף סלעי מצולם בשחור לבן. דמות של גבר, הצלם רונן זן עצמו, נכנסה אל המסך ונראתה צועדת בתוך הנוף ההוא. זן מופיע ונעלם מהמסך, דורך או נבלע בתוך עשבייה, מנסה להגיע אל מקום לא מסומן ושוב נעלם. ברקע שמעתי סאונד שעוד לא ידעתי לפרש. 

בווידאו שהוקרן על המסך היתה איזו צרימה, מתח מטריד בין ההליכה של זן לבין הסטטיות של הנוף, בין התיעוד של ״נוף טבעי״ בשחור לבן, לבין ההליכה שנראית סיזיפית ובלתי נגמרת; בין היותו ״חלק מהנוף״ לבין זרות ההליכה. ובתוך כל אלו הסאונד. לא הייתי בטוחה מה מקור הצעקות שאני שומעת, האם הן חלק מהסאונד של הווידאו? האם אני שומעת הדהוד של וידאו אחר בתערוכה? האם יש בכלל סאונד לווידאו שאני צופה בו ברגעים אלו?

התערוכה של זן, זוכה פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר (2023), היא תערוכה מלאת חכמה ויופי. העבודות בה עומדות כשלעצמן, אבל ההעמדה שלהן בחלל זו בצד זו, החיבור הפואטי ביניהן, מחזירות את הצופה הלוך ושוב בין העבודות בחלל התערוכה.

ההעמדה שלהן בחלל מזמינה להתבונן שוב באחת דרך השנייה, להתבונן בשלישית ולחשוב מחדש גם על זו שניצבת מולה. אפשר לזהות לכאורה סאונד של אחת, ולגלות אותו בהמשך במקום אחר. העבודות מספרות סיפור של מרחב, אבל גם של הזמן שתוחם אותו כל פעם מחדש. הן חוזרות אל זיכרונות, אבל גם ממציאות אותם מחדש. 

יש בצילומים של זן איכות אסתטית שלפעמים היא כמעט מופשטת. כמו בציור מופשט בחלק מהן כחול הופך ללבן, לפעמים לבן הופך לכחול, ובכמה מהן לבן שקוף מופיע כמו איזה כתם אוורירי אבל כל פעם אחרת. 

יש בצילומים של זן איכות אסתטית שלפעמים היא כמעט מופשטת. כמו בציור מופשט בחלק מהן כחול הופך ללבן, לפעמים לבן הופך לכחול, ובכמה מהן לבן שקוף מופיע כמו איזה כתם אוורירי אבל כל פעם אחרת

כל השכבות האלו של הזמן והמרחב והצבע, והעבודה המרתקת עם הסאונד (עיצוב סאונד: דניאל מאיר), הופכות אותה ואת העבודות המוצגות בה לסיפור מקוטע על זמן ועל מקום, על אנשים שחיים או חיו על הגבול, ועל היכולת לאחוז בכל זה ולו לרגע חולף. חלק מההסברים בתערוכה ארוכים ומפורטים מדי, מפשטים את אותה מורכבות ושבריריות של הדימויים, אוחזים ברגע החולף ההוא באיזה אופן חשוף מדי.

בשתי עבודות הנושאות את כותרת התערוכה ״הולך אל תוך״, זן משתמש בטכניקת ״מסך ירוק״ השאולה מעולם הטלוויזיה או הקולנוע. בכל אחת מהן הוא פוסע על גבי מסך הוידאו ״אל תוך״ צילום. בעבודה אחת ״הולך אל תוך – בונפיס״ הוא פוסע אל תוך צילום מאוסף המוזיאון, מראה כללי של כפר־חאור והר החרמון. הצילום הוא של פליקס בונפיס, צלם שפעל במאה ה־19 וצילם ברחבי המזרח התיכון. בעבודה השניה הוא פוסע אל תוך צילום מהאלבום המשפחתי. את הצילום צילם אביו של זן, והוא נראה כמו צילום של פיקניק פסטורלי בחיק הטבע. התינוק שמופיע בצילום ההוא הוא רונן זן עצמו.

שני הצילומים, מהאלבום המשפחתי ומארכיון המוזיאון, לקוחים מאותו אזור. הראשון נלקח כנראה מהצד הסורי של רמת הגולן, מאותו אזור שממנו הגיעה משפחתו של זן. השני מתעד הגעה של משפחתו של זן למה שמכונה ״גבעת הצעקות״, אותה גבעה שאליה הגיעו דרוזים תושבי רמת הגולן כדי ״לצעוק״ אל קרוביהם שמעבר לגבול.

המלחמה והכיבוש הישראלים הפרידו בינם לבין בני משפחתם שמעבר לגבול, ובהעדר קשרים טלפוניים ואחרים בין שתי המדינות נאלצו בני המשפחות לתקשר ביניהם באמצעות אותן צעקות אל קרוביהם שמעבר לגבול. ככה הודיעו על מוות, ולהבדיל על לידה או חתונה, ככה מרחוק ראו האחד את השני, שלחו מילות געגועים, ברכות, כל מה שאפשר לצעוק אל מעבר לגדר.

השימוש בטכניקה של המסך הירוק מעלה כמובן את שאלת האפשרות ״לחזור בזמן״, או לפחות לדמיין אותה. מה שמעניין בעיקר בעבודות האלו הוא הפריעה של המרחב. במעבר בין הזמנים ובין המדיומים, כשהצילום המשפחתי ״הופך לוידאו״, אפשר להבחין לכאורה בתנועה של הרוח. אבל התזוזה של הרוח על גבי המסך מתעתעת: בהרבה מובנים היא חושפת את המלאכותיות של הדימוי, אבל בו זמנית את ההתחקות שלו אחרי השבריריות של הזכרון. 

כשזן צועד אל תוך הצילום של בונפיס הגבולות לכאורה נפתחים, והיכולת שלו להלך כמו סבו במרחב בלי גבולות היא כמעט נוסטלגית. בו זמנית המלאכותיות של הצעידה, הצרימה שיוצר המגע של הרגלים בעשב, ורעש הצעקות שנדמה לרגע כי הוא מגיע מהסאונד של אותה עבודה עצמה, כל אלו ״מחזירים אל ההווה״, מערערים על עצם האפשרות לחזור אל מקום שהיה ״לפני הזמן״.

השימוש בטכניקה של המסך הירוק מעלה כמובן את שאלת האפשרות ״לחזור בזמן״, או לפחות לדמיין אותה. מה שמעניין בעיקר בעבודות האלו הוא הפריעה של המרחב

בעבודה אחרת, ״מסך ירוק״, הצופה רואה לפתע את עצמו על מסך וידאו, עומד לכאורה מול אותו גבול שניבט מן הצילומים האחרים, אבל בינו לבין מה שמעבר לו חוצצת גדר גבוהה וסבוכה. אין אנשים מעבר לגדר ההיא שאפשר להקשיב להם או לצעוק אליהם, כלומר יש, אבל אי אפשר לראות אותם דרכה.

קשה מאד לזהות דרך הגדר הזו את אותו מרחב פתוח שצילם בונפיס, אותו מרחב שהלך בו סבו של זן, את אותה ״מולדת משפחתית״. ההצבה של המצלמה הזו, הגדר, בתוך חלל התערוכה, יוצרת אצל הצופה איזו מין תחושה קלסטרופובית, מלאכותית, והיכולת לדמיין את הגבול ההוא ומה שמעבר לו כמעט נהדפת.

אחד הדברים היפהפיים בתערוכה הזו הוא הופעה חוזרת של צבע לבן שקוף בכמה מן הצילומים. באחד הצילומים הוא נדמה כשקית שמתנפנפת ברוח, כאילו שארית של זמן או חיים אחרים. בעבודה אחרת, ״נפנוף יד״, עבודה שהיא בידוד של כמה שניות מתוך הסרט ״אני דרוזי״ של רפיק חלבי, מופיעה מטפחת לבנה מתנפנפת. המתח שבין השבריריות של הלבן המתנפנף, ספק סימון של כניעה ספק מסר של שלום, לבין הכותרת ״אני דרוזי״, כאילו חושף עוד שכבה בסרט המקורי. 

בצילומים אחרים שצולמו בשנה האחרונה באותו אזור על הגבול, הלבן הוא דווקא מסימני המלחמה. הלבן השקוף והאוורירי שמופיע בהם הוא תיעוד ופיתוח בטכניקה מיוחדת של יירוט של טילים שנורו לעבר האזור. כך מתועד השובל שמכונת המלחמה מותירה אחריה, שובל שמתחזה לענן שברירי וקליל. הצילום מתעד רגע מופשט ושברירי, הכחול שהופך ללבן או הלבן שהופך לכחול.

הלבן השקוף מרגש במיוחד כשהוא מופיע בצילום ״אבי ואמי״, שבו מצולמים שני עצים מפוארים והלבן השקוף שעוטף אותם. המתח בין האווריריות והפואטיות של הדימוי השקוף, החמקמקות שלו, אל מול דימויי העצים הנטועים, כמעט מספרת את הסיפור כולו, סיפור שאי אפשר כמעט להעביר למילים, או להגביל למקום ולזמן קונקרטיים. 

אי האפשרות הזו לספר את הסיפור כולו, ובמובנים רבים אי האפשרות לאחוז בתמונה כולה, נוכחת באיזה אופן אחר גם בעבודה ״ניסיון חוזר״. זן מנסה להגדיל צילום משנות ה־90 של אותו גבול, ולהדפיס אותו במדפסת ביתית בנירות A4. האם אפשר להחזיק בזיכרון ההוא? האם אפשר לחלוק אותו? האם אפשר לפרוש אותו עד תומו?

התערוכה היפה הזו מספרת סיפור קרוע על מקום שהוא לכאורה יציב ומוחזק. היא מתבוננת בגבול כמרחב מלא חיים או ככזה שחוסם אותם, היא מספרת את סיפור הזמן דרך התנועה במרחב, או את סיפורו של המרחב דרך התנועה של הזמן.

 ובתוך כל אלו הסאונד: הסאונד שאופף את החלל או את העבודות מושמע מתוך חפץ ביתי שנשמר אצל משפחתו של זן, רמקול מיוחד שנועד להגביר את אותן צעקות שצעקו בני המשפחה אל קרוביהם שמעבר לגבול. הרגע של העמידה מול הרמקול הזה, ההקשבה לקולות שיצאו ממנו, היה בשבילי רגע מטלטל.

מה זה אומר שמחזיקים חפץ כזה בבית? מה זה אומר על הגעגוע התמידי? מה זה אומר על כל אותם דברים פרטיים שאדם רוצה לחלוק עם קרוביו ואי אפשר לצעוק אותם בקול רם? הסאונד החרישי שנשמע ממנו הולך ומעמיק, הצעקה הופכת כמעט ממשות שאפשר להחזיק בה.

---

רונן זן: הולך אל תוך
אוצרת: סופיה בארי
מוזיאון תל אביב
נעילה: 12.7