מירב הימן בבית ליבלינג: הכל בסדר (רק הקרקע נשמטת תחת רגלינו)

חגית: ערב טוב מירב, מה שלומך? לונג טיים

מירב: הי יקרה שמחה לשמוע ממך. אני בסדר. היה ליל סדר קטן ואינטימי

חגית: ואנחנו כאן לכבוד העבודה שלך ״הכל בסדר״ שמוצגת בבית ליבלינג. זו תערוכה של עבודה אחת בלבד, סרט חדש שיצרת – שיש לו אפקט מטלטל פיזי ממש. תוכלי לספר עליה?

מירב: העבודה החדשה ״הכל בסדר״ מתארת ארוחה משפחתית שגרתית שיוצאת משליטה והופכת לסצנת קריסה כאוטית וקרקסית. משפחה ישראלית יושבת סביב שולחן עמוס באוכל. אבא, אמא, ילד וילדה מחלקים מנות, משיקים כוסות יין רגע של שפיות האחרון לפני שהאדמה תרעד תחתיהם.

העבודה צולמה בעיצומה של המלחמה. היא משלבת הלם מההתרחשות הבלתי צפויה עם ניסיון לשמור על אחדות משפחתית באסון שפוקד את הבית. הטקס המשפחתי הופך לפרפורמנס מופרע וחסר שליטה, אסון תיאטרלי שטומן בחובו גם אפשרות של הקלה וקתרזיס. ובתך כך המופע הופך לביטוי אמנותי של מציאות קשה שמנסה למצוא בכאוס תקווה ומשפחתיות

חגית: היא מזכירה במשהו את העבודה האיקונית שלך ״טרמפולינה״ אבל הפעם הלכת עד הסוף עם הצילום בווידאו, והעבודה ממש מבהילה בחלקים

מירב: נכון העבודה טרמפולינה היתה נקודת המוצא

חגית: עם אותם משתתפים? בעצם לא יכול להיות. כמה שנים עברו? הילדים ההם בטח כבר גדולים

מירב: זה היה לפני 15 שנה, וגם אז היתה מלחמה בעזה. ואני חשבתי על סצנה משפחתית שמשתבשת ויוצאת משליטה. הפעם עבדתי עם משפחה של אמני קרקס, משפחת טפר – עדי, יניב אור ואלה טפר

חגית: ואת חוזרת לנושא הטקס המשפחתי שהשתבש

מירב: עם פרוץ המלחמה הרגשתי את הנושא מציף אותי שוב, וביתר שאת. הרגשתי שאני חייבת לברוא מחדש את הסצנה. הפעם בצורה יותר מוחשית, איטית, כאשר המצלמה מלווה את המשפחה בכל רגע ורגע, מתמקדת בכל פרט, בדרמה, בהבעות הפנים, המבטים המשתנים תוך כדי תנועה והג׳סטות האנושיות.

אל מול החדשות מסביב, הפחד בזמן האזעקות והכאב, מתייצבת אמת אחת, נטולת זמן, מוחשית וברורה, בדמות התא המשפחתי והזהות האישית. עבודת הווידאו חוקרת את האמת הזו, מכל הכיוונים, מאיטה את הקצב ובוחנת אותה. מצד אחת כמו תוכנית ריאליטי מציצנית, שמתענגת על הקטסטרופה המרהיבה, ומנגד עוצרת את הרגע החולף והבלתי נתפס, נותנת מקום ונוכחות למבט שלנו

חגית: אני חושבת שעשית משהו מאוד חכם בחזרה לאותה תמונה שקפאה באוויר, והערת אותה לחיים עם כל הכאוס של עכשיו

מירב: נכון. זה ישב לי בראש 15 שנה עד שהמלחמה העירה את הטריגר הזה. הייתה לי התלבטות איך לביים מחדש את הסצנה, והחלטתי להישאר עם הטרמפולינה כדי לתת את התחושה הכי אותנטית של אירוע שקורה באמת באוויר והוא חסר שליטה

הייתי כמו כולם בהלם המלחמה, הרגשתי שהעולם קורס סביבנו. ובניגוד לעבודה מלפני 15 שנה, הפעם אני עם ילדים ועם הצורך להגן עליהם והחרדה עליהם. מצאתי את עצמי עם צורך נואש לאחוז בקיים, במשפחה, בקרובים, בטקסי השגרה

חגית: באמת איך עושים את זה? גם הפעם זה צילום בטייק אחד? (הצילום המקורי צולם במעוף אחד מטרמפולינה ענקית, ברגע מכריע שבו הכל נמצא באוויר)

מירב: זה לא טייק אחד. הפעם צילמתי עם שלוש מצלמות במקביל משלושה כיוונים, כדי לקבל תקריבים ותחושה של נפילה דינאמית. בווידאו יש כניסה יותר להבעות, ג׳סטות, תנועה ואפילו מבנה סיפורי קטן. עבדתי עם הבמאי שבתאי יצחק עידן, שמגיע מתחום הפרסום והקולנוע וביחד בנינו מיני־תסריט.

עבדנו עם מצלמה מיוחדת, במהירות של 600 פריימים לשניה (לשם השוואה, המהירות הרגילה היא 24 פריימים לשניה). זו מצלמה שבדרך כלל משמשת לצילום פרסומות

חגית: אפשר לראות את החדות. ולצד המעוף של האנשים והאוכל – גם הבית מתפורר עליהם?

מירב: כן, יש גם התייחסות לבית. הסרט מתחיל מבית גנרי, חלל קטן, לבן, חסר ייחוד. המאפיין החשוב שלו הוא שהוא ״מקום״, בין ארבעה קירות. ובמהלך הסרט הוא מתפרק והם צונחים מטה. נופלים איתם שברי תקרה ואבק

חגית: מגן אבל מחניק? את יכולה להבין מה בדיוק עורר בך את הצורך להחיות את העבודה הזו? אפשר לנסח את השאלה ״איפה היית כשהבנת שאת צריכה לעשות את זה״?

מירב: הייתי כמו כולם בהלם המלחמה, הרגשתי שהעולם קורס סביבנו. ובניגוד לעבודה שנוצרה לפני 15 שנה, הפעם אני עם ילדים ועם הצורך להגן עליהם והחרדה עליהם. בתוך התקופה קשה והמבלבלת מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים, עם צורך נואש לאחוז בקיים, במשפחה, בקרובים, בטקסי השגרה.

כשתהיתי איך לאפיין את בני המשפחה לקחתי השראה מהמשפחה שלי. האמא היא קצת דומה לי. אוהבת לרחף ואוהבת יין. האבא קצת כמו בן זוגי, מנסה להיות בשליטה ולאחוז בשולחן ולייצב אותו. והילדים….הבן הגדול קצת בהשראת בתי הגדולה (בת 14) והבן הקטן שצמוד לטלפון ומתעד מזכיר יותר את הבן שלי (בן 11)

חגית: הרבה מהעבודות שלך לאורך השנים עוסקות באיזונים משפחתיים

מירב: זה נכון. בעבודה יש הרבה רגעים של ביחד אבל לפעמים זה מתפרק לסולו. כל אחד הוא חלק מהמשפחה אבל הוא גם יישות עצמאית. והפירוק הופך לריקוד צורני, מעין צלילה בתוך הריק

חגית: למעשה, גם בעבודות ה״אקרובטיות״ וגם ב״שביל ישראל״ – העבודה המונומנטלית שיצרת יחד עם אילת כרמי – את עוסקת בשאלות של איזון ויציבות

מירב: כן. האיזון זה משהו מאוד ראשוני שאנחנו מתמודדים איתו כבני אדם. הכי בסיסי וראשוני. וזה משליך על כל תחום בחיים. העבודה שלי בווידאו ארט עם האקרובטים נולדה אחרי שתרגלתי אקרובאלאנס. באותה תקופה הייתי עם ילדים צעירים, והחיבור בין האיזון הגופני לבין האיזון המשפחתי היה לי נורא ברור. כדי ליצור פירמידות של אקרובאלאנס צריך את כל החבילה: שיווי משקל, איזון, שיתוף פעולה, קשר עין, הכול – חיפוש, ניסוי וטעיה, תרגול

חגית: במידה מסוימת זה הפך לחתימת יד אמנותית שלך, לפחות כשמדובר בתמונות אנושיות. זה שונה בעבודות שלך על הטבע ובעלי חיים – כמו הלווייתן (שנעשתה בשיתוף עם יוסי בן שושן) או בודהה בקרקעית הים, שהצגת בשנה שעברה במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכה שעסקה בחיפוש שלווה (שאצרה רז סמירה, אחרי תחילת המלחמה) – שם את מוצאת איזה איזון טבעי?

מירב: אלו עבודות שמתחברות יותר להתבוננות על המציאות, הנפשה שלה

חגית: אז אם אני מבחינה נכון – בהתבוננות בטבע ובבעלי חיים את מוצאת איזון אינהרנטי, טבעי, ואילו בחיים האנושיים זו עבודה מתמדת של חיפוש ושמירה על שיווי משקל ויציבות. זו ראייה מאוד צלולה, שמנסחת בפשטות איזו אמת עמוקה

מירב: העבודות שהזכרת עם בעלי חיים הן עבודות אנימציה. עבודות שיוצרות את העולם מאפס. העבודות עם האנשים הן עבודות צילום. בשני המקרים אני מחפשת לברוא עולם, רק שבעבודות עם אנשים האנשים הן נקודת מוצא, והעבודות באנימציה מתחילות עם זה שאני בוראת גם את הגיבורים. ואת הסביבה שלהם

חגית: ואז השליטה בידייך

מירב: בדיוק. במובנים רבים אני נוטה בעבודות הצילום לחפש את חוסר השליטה המובנה בתוך הסיטואציה. גם בסיטואציה מבויימת שלכאורה יש בה שליטה

חגית: מעניין. אנחנו מדברות אחרי ליל הסדר, ובעבודה ״הכל בסדר״ את משתמשת ברב־משמעות הזו של המילה ״סדר״ כדי להראות עד כמה העולם התערער סביבנו

מירב: העולם היה מעורער עוד לפני השביעי באוקטובר. והרצון שלנו למצוא שליטה בעולם שאין לנו שליטה עליו הוא מובנה במצב האנושי. הרצון ליצור ריטואלים הוא חלק מהצורך למצוא סדר ושליטה. ליל הסדר הוא ריטואל, ארוחה היא ריטואל

חגית: זה כנראה סוד כוחו של הסרט, והבסיס לחרדה שהוא מעורר, למרות שהוא מתמקד בהצגת רגע אחד במציאות גדושה. מבחינתך – עד כמה התוצאה ידועה מראש? כשאת ניגשת לעבודה חדשה את כותבת תסריט או סקיצה, או שיש רק נקודת מוצא שמובילה את ההתרחשות הכאוטית לאן שתגיע?

מירב: אני כותבת תסריט מאוד כללי. גם הפעם. פעלתי מתוך ידיעה שהחלק המרכזי של העבודה יהיה מעין אלתור חופשי/פעולה בזמן אמת. התלבטתי אם ליצור מצב של נפילה אינסופית תמידית, או ליצור סרט יותר קולנועי, עם התחלה אמצע וסוף. בחרתי באופציה השניה, כי היא מכילה בתוכה גם את השליטה וגם את חוסר השליטה

חגית: כשהיא מוצגת בבית ליבלינג, היא מצד אחד מתקשרת למציאות של תקופת המלחמה ומצד שני למשהו מאוד תל אביבי, נדל״ני, בורגני, עם כל התמ״א שמסביב. זה מעניק לה עומק נוסף בעיניי

מירב: זה התחיל מקול קורא של בית ליבלינג, ששאל את השאלה: מהי העיר הלבנה. הגשתי הצעה שקשורה לגורדי שחקים, לטיפוס למעלה, לצפיפות האורבנית, לצפיפות בדירות, שגורמת לנו את הרצון לטפס כלפי מעלה. אבל אז המלחמה פרצה והטיפוס לגובה הפך לקריסה. הרעיון התהפך. הקריסה בסרט היא גם קריסה שקשורה למצב המלחמה בו אנו מצויים אבל גם לקריסה פיסית של בניינים. בין אם כתוצאה ממצב של מלחמה ובין אם קריסת בניין נדל״נית מכוונת. הרס הוא הרס.

בניין קורס הוא מחזה קשה. בין אם הסיבה היא פיצוץ יזום, הפגזה או רעידת אדמה. ויחד עם זה, בתוצאה יש פורקן אסתטי. זה קצת הזכיר לי את סצנת הסיום בסרט ״מועדון קרב״. הזוג עומד וצופה בקריסת הבניינים כמו בסרט ויזואלי מהפנט. קטסטרופות כאלו מצטלמות טוב, והמבט שלנו נמשך לשם. אפשר לראות בלופ את קריסת הבניינים ב־9.11, השבר והטרגדיה האנושית מצטלמים טוב. יש בזה משהו קשה, מציצני וציני

חגית: אכן

מירב: אוצרת התערוכה סברינה צגלה כתבה ״החלל שבו מתרחשת הארוחה המשפחתית נעדר סימנים של ביתיות ומגורים. אך הצפייה בקריסת אותו מרחב נעשית בישיבה בחלל הגלריה המדמה סלון ביתי. מיצב זה מהדהד את חוויית הצפייה על גבי מסכים באסונות המתרחשים בזמן אמת, ומזמין את המבקרים להתעמת עם יחסם לאירוע, ויחסם כצופים ב׳מופע׳ האסון.

״המרחב הביתי, על טקסי היומיום, והיחסים הנרקמים בו, הוא תמה חוזרת בעבודותיה של הימן, המתרחשות לרוב בדירות מגורים טיפוסיות, שבהן היא מביימת סצנות מוקצנות ואבסורדיות. כך היא מתבוננת באורחות החיים המגדירים אותנו, ומעמידה בסימן שאלה קונבנציות מוכרות המתקיימות בחדרי הבתים, ואת ההשפעה ההדדית שמתקיימת בין המרחב הביתי למערכות היחסים שבתוכו – הקשר בין חדרי הבית לחדרי הלב״ – אהבתי את הקישור שסברינה עשתה כאדריכלית, וההבנה של ההקבלה בין המבנה והחיים בתוכו

חגית: לסיום, אפשר לדבר על הזוגיות המקצועית שלך עם האמנית אילת כרמי 👯🏻‍♀? תוכלי לספר משהו על העבודה החדשה שלכן?

מירב: לצד האמנות האישית שלי אני יוצרת מזה כעשור גוף עבודות יחד עם אילת כרמי. היצירה ״פיזיס״ מוצגת כעת כמיצב וידאו במוזיאון ארץ ישראל (רק עד סוף השבוע הקרוב – 19.4), נוגעת במקומן של נשים במחקר ועוסקת בשאלות של טבע ואקולוגיה. היצירה נעשתה בהשראת חוקרת הטבע והציירת הבוטאנית מריה סבילה מריאן (Maria Sibylla Merian), בשיתוף פעולה עם המלחין יובל שי־אל ואנסמבל מודאליוס, אוצרת: גליה בר אור.

בנוסף, אנחנו עובדות כעת על תערוכה זוגית שתיפתח ב־18.6 בבית טיכו, מוזיאון ישראל בירושלים, ואוצרת תמנע זליגמן. העבודה ממשיכה את העיסוק שלנו בקהילת נשים שיוצרות לעצמן מציאות אוטופית. הנשים בסרט מקיימות חיים שלמים במצב בלתי אפשרי וחיות במציאות שבטית ושיתופית. העבודה היא מעין המשך של ״שביל ישראל״ משנת 2018, שנרכשה לאוסף מוזיאון ישראל

חגית: נמתין בסבלנות. ובינתיים נאחל שיהיה לנו יותר איזון מכאוס, ושיגיעו ימים של שקט ושלום

מירב: חג שמח, נקווה לבשורות טובות

---

מירב הימן | הכל בסדר
אוצרת: סברינה צגלה
בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה, רחוב אידלסון 29, תל אביב
נעילה: 19.7

מירב הימן ואילת כרמי | פיזיס
אוצרת: גליה בר אור
מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב
נעילה: 19:4