מעיין אשכנזי: מראש החלטתי להשתגע וללכת עם זה עד הסוף

יובל: הי מעיין, בוקר טוב. מה שלומך בתקופה הכאוטית הזו שעוברת עלינו?

מעיין: טוב זו שאלה מאוד גדולה ולא טריוויאלית בתקופה זו. אני מרגישה שאחרי תקופה ארוכה של קיפאון חושים שהתחילה לי במלחמה אני סופסוף מתחילה לחזור לעצמי ולחוות את החיים בעוצמה כמו שאני רגילה.

היה לי מאוד קשה אחרי המלחמה, גם לצוות שלי בסטודיו, כולם מסביבנו עברנו אבידות של מכרים והיצירה שלנו זה מה שליטרלי החזיק אותנו שפויים. העבודה הייתה התרופה להכל, אבל זה כל הזמן היה מלווה בתחושת חנק. בחודשים האחרונים זה מתחיל להשתחרר והאוויר חוזר לריאות

יובל: כן, הכי מזדהה שהעבודה והיצירה היו התרופה. והנה בתוך כל זה גם קורים דברים נחמדים כמו הפרס שזכית בו לאחרונה בשבוע העיצוב מילאנו, מטעם חברת מוטינה בשיתוף מודי, בעבור עיצוב המשרדים של חברת ההייטק wib

מעיין: זו הייתה הפתעה מרגשת ומרימה כל כך! התחרות היא יוזמה של מודי שמשתפים פעולה באופן יצירתי והדוק עם חברת מוטינה האיטלקית ומקדמים יצירה ישראלית ברחבי העולם. זו תחרות שהתקיימה בישראל וכל מעצב/אדריכל שעבד עם חומרים של מוטינה בפרויקטים שלו בשנתיים האחרונות יכל להגיש מועמדות.

השופטים בתחרות היו הבעלים של מודי, רינה דואניאס והמנכ״ל דן דואניאס, אלכס מייטליס מעצב העל, הצמד Raw Edges הישראלי, יעל מר ושי אלקלעי שיושבים בלונדון ומעצבים למוטינה קולקציות אריחים מזה שנים רבות, וכן מאסימו, הבעלים הראשי של מוטינה

מעיין: זו תחרות שמוטינה קיימו רק בישראל ולאחר ההצלחה והעניין שזה עורר הם שוקלים להפוך את זה לגלובלי בשנה הבאה. ניגשו עשרות רבות של פרויקטים לתחרות והבחירה בי מרגשת מאין כמוה. וזה שמוטינה משקיעים כל כך הרבה בלתת במה ליצירה ישראלית זה פשוט מדהים

יובל: נייס. אז עוד שנייה לפני הפרויקט, בואי נגיד משהו על מוטינה לטובת מי שלא מכיר.ה?

מעיין: מוטינה היא חברה איטלקית שקיימת בדיוק 20 שנה, הטקס שלה בשבוע העיצוב השנה במילאנו היה בסימן חגיגות ה־20. החברה מייצרת אריחי קרמיקה לחיפוי וריצוף, ועם השנים הרחיבה את קשת המוצרים שלה והיום אפשר למצוא אצלם בלוקים דקורטיביים תלת־ממדיים למטרות שונות כמו מחיצות וריהוט, צבעים ואביזרים משלימים לאריחים כמו סגירות של פנלים מעץ ועוד. 

מה שמיוחד במוטינה זה המודל העסקי שלה – הם שמים את המעצבים במרכז העשייה שלהם – כל הקולקציות שלהם מעוצבות על ידי מעצבים ידועים בעלי שם מכל מיני מקומות בעולם

מה שמיוחד במוטינה זה המודל העסקי שלה – הם שמים את המעצבים במרכז העשייה שלהם – כל הקולקציות שלהם מעוצבות על ידי מעצבים ידועים בעלי שם מכל מיני מקומות בעולם. לדוגמה, פטרישיה אורקיולה היא המעצבת הראשונה שאיתה שיתפו פעולה ועד היום היא מעצבת להם קולקציות באופן קבוע, והיא עיצבה גם את המשרדים שלהם.

וכך כל קולקציה משויכת למעצב שלה והוא נמצא בקדמת הבמה באתר שלהם. זה מודל עסקי מאוד מיוחד בו המשמעות מאחורי היצירה, הקונספט ותהליך הייצור מקבלים חשיבות ותוכן, ואף חברה בתחום שלהם לא משתמשת בו. היום מוטינה היא החברה האיטלקית המובילה לייצור קרמיקה ובהחלט הנועזת שבהן

יובל: כן, יש להם עיצובים מהממים. ממש

מעיין: המוצרים שלהם חדשניים ונועזים גם בטכנולוגיות הייצור, גם בעיצוב, וגם בפונקציה – אפשר לעשות עם אריחים שלהם דברים חדשים שאי אפשר היה קודם לכן

בעלי החברה ממש זרם עם הקונספט

יובל: נראה לי שזה הזמן לדבר על הפרויקט שזכה בתחרות. מה את יכולה לספר עליו

מעיין: זה פרויקט עיצוב משרדי הייטק עבור חברת wib שעוסקת בפלטפורמות לאבטחת מפתחות API. חברה חדשנית שהתפתחה מהר, ומאז שעבדתי איתם כבר עשתה אקזיט ונמכרה.

המשרדים השתרעו על פני 1,600 מ״ר במגדלי מידטאון בתל אביב, איזור מלא גרוב עירוני וקצב מסחרר. בעלי החברה וגם מרבית העובדים שלה היו גולשים בים בתל אביב בבוקר והרבה פעמים מגיעים למשרד באופניים או עם הגלשן ישר מהים.

אז קודם כל היה ברור שנצטרך מקלחת במשרד, ושנית היה לי ברור שהקונספט הוא הים התל אביבי עם הקצב הסוחף, משהו שאני מתחברת אליו באופן אישי כי הים בתל אביב הוא המקום האהוב עליי

יובל: מגניב

מעיין: המשרדים ניתנו לנו לאחר שהיו בהם מכון כושר ועוד משרד והכל היה שם מחולק לחללים קטנים יותר, קירות שחסמו את הנוף לרחוב מנחם בגין, תקרה מלאה צינורות מבולגנים ותאורת לד מאוד מודרנית, שירותים בשחור לבן וטפטים צבעוניים בכל מקום…

יובל: הו לא

מעיין: הדבר הראשון היה לקבל אישור לשבור את כל הקירות בתוך המשרד ובאמת שברנו כמעט הכל. חשפנו תקרת בטון מושלמת בגובה 6 מטרים, ונוף משוגע. ידעתי מראש והייתה לי תחושה שהכל יסתדר כשנפתח הכל.

באזור מסוים של החלל תכננתי חדרים סגורים למנהלים ולישיבות, ושאר החלל חולק לאזור עבודה גדול באופן ספייס, עם שולחנות ארוכים מחוברים ומחולקים לפי צוותים. ושאר החלל מול הכניסה שימש כחלל ציבורי – מטבח, שתי פינות אוכל, איזור משחקים, וכמובן חדר פנאי (הממ״ד) שהפך לחדר פלייסטיישן, נרפים (רובי נרף כאלה שיורים אחד על השני חיצים), והירגעות.

מכיוון שלא היו לי קירות לעבוד איתם כי הכל היה קירות מסך ענקיים מזכוכית לרחוב, וגם המשרדים שסגרתי בתוך החלל היו מזכוכית – מלכתחילה ידעתי שהמשחק העיצובי שלי יהיה בריצוף והתאורה

יובל: במבט ראשון אחד הדברים הבולטים בעיצוב הוא אכן האריחים, ואני לגמרי מבין למה זכית במקום הראשון…

מעיין: תודה רבה 🙏🏻

כן, אני מראש החלטתי להשתגע וללכת עם זה עד הסוף. ובעלי החברה ממש זרם עם הקונספט.

תשמע סיפור נחמד: כשקיבלתי אישור שהפרויקט שלי ויוצאים לדרך זה היה בזמן נסיעת מעצבים של מודי שהייתי חלק ממנה – ובדיוק ביקרנו במפעלים של מוטינה במודנה באיטליה. זה היה ביקור מכונן בשבילי בתור מעריצה מושבעת שלהם כל השנים. כמעט התעלפתי.

כשקיבלתי את ההודעה שהפרויקט שלי בזמן שהיינו שם, עשיתי שיחה עם אחד הבעלים של מוטינה, מישל, ואמרתי לו שהחלום שלי זה לעצב את המשרדים האלה רק עם אריחים שלהם! אחרי חודש הייתה לו ביד הזמנה של חצי מיליון ש״ח

כשקיבלתי את ההודעה שהפרויקט שלי בזמן שהיינו שם, עשיתי שיחה עם אחד הבעלים של מוטינה, מישל, ואמרתי לו שהחלום שלי זה לעצב את המשרדים האלה רק עם אריחים שלהם!

אחרי חודש הייתה לו ביד הזמנה של חצי מיליון ש״ח של אריחים למשרדים האלה. הוא היה בשוק ממני. שתבין שהשיפוץ של המקום כולל כל החומרים והריהוט עלה מעל 8 מיליון שקל, אז מתוך זה להוציא סכום כזה על הריצוף והחיפוי זה לא מובן מאליו.

עכשיו כשהיינו בקבלת הפרס במילאנו, מישל אמר לבעלי שכל דבר שאני אומרת שאני אעשה, הוא תמיד יאמין לי אחרי שהבטחתי לו אז וקיימתי תוך חודש כזו הזמנה 😂

יובל: אהבתי. דברי קצת על הבחירה של האריחים והפאטרנים

מעיין: הקונספט שעבדתי איתו לנגד עיניי היה ים, גלים, סלעים, קצף הגלים הנשברים, טחב… והשתמשתי בסדרת אריחים שנקראת פאזל שיש לה גרסאות שונות באותו גודל במלא צבעים, מה שאפשר לי לעשות מעברים מעניינים בגווני הריצוף בין חלל לחלל.

כל הפריסה הייתה א־סימטרית ואני והצוות שלי בילינו ארבעה ימים בשטח לוודא שכל אריח מונח במקום הנכון. הכיף הגדול היה להפתיע ולעלות עם האריחים לקירות באזורי פינת האוכל, ממש כמו התנפצות של הגלים.

וגם על במת המדרגות שבנינו שפונה אל הרחוב – במה שיש בה ארבע קומות ישיבה עם נקודות חשמל ותאורה מעל, ומשמשת לקריאה, ישיבה לנשנוש, אסיפות עובדים ואירועים – גם עליה עלינו עם האריחים ושילבנו את זה עם חיפוי דשא סינתטי שיצר חיבור משגע ומפתיע. 

סדרת הפאזל שימשה אותנו עם כ־10 דגמים שונים בכל החלל הציבורי. בשירותים ובחדר הפנאי השתמשתי בשתי סדרות אחרות, וגם במטבח. סדרות לא פחות מדהימות

יצרנו את המטבח הכי סקסי בתל אביב

יובל: איפה עובר הגבול בין להתפרע ולהשתגע ותוצאה מגניבה לבין חלל שעובדים אמורים להגיע אליו בכל יום ולעבוד בשקט?

מעיין: זה ממש קל – אם הריצוף משוגע, אבל כל השאר רגוע – כלומר החלונות זכוכית נקייה ויש ריהוט ניטרלי מאוד, והצבע הרב שהכנסנו למקום התאזן עם חלל מאוד גבוה ופתוח, ותאורה נעימה שמעוררת רגש – אז זה ממש לא מרגיש פרוע מדי.

בכל הפרויקטים שלי אני תמיד נועזת וחוצה גבולות, ואני לא חושבת שזה בהכרח אומר שזה משוגע מדי או לא רגוע. גם בחלל צבעוני ונועז אפשר לקבל תחושה עוטפת, חמה, ואזורים שבהם יש תחושת רוגע.

לדוגמה, באזור האופן ספייס הפתוח שבו יושבים הרבה עובדים יחד ללא מחיצות ביניהם – בחרנו בגווני אפור שונים כדי לפתוח ולהרגיע, ומעליהם פרשנו רשתות ברזל בניין עם תאורה חשופה של נורות לד דמוי פחם, בסגנון של חצר פנימית בבניין. זה יצר תחושה קסומה של רוגע שלא מרעישה אלא עוטפת. בחדרים אחרים כמו חדרי ישיבות או מטבח או אזורי התכנסות דווקא העיצוב הנועז מעורר חיים ודינמיות

יובל: אז ממש לפני שנסיים, כמה מילים על הסדרות האחרות שעבדת איתן?

מעיין: במטבח הגדול במרכז החלל חיפינו את כל הבר באריח מסדרת punto בגוון חום חלודה מבריק, בעיצוב האחים בורולק, מה שעבד מדהים עם הריצוף הכהה של הפאזל בגוונים משתנים בצמוד – ויחד עם בר יין תלוי מברזל בניין בצבע סלמון – יצרנו את המטבח הכי סקסי בתל אביב 😎

בשירותים השתמשתי בכל סדרת lane בעיצוב ברבר&אוסגרבי, בצבעים שונים של סגול, ורוד, כתום, בורדו, כחול וכל מה שביניהם – חיפינו את כל הריצוף והקירות באותם אריחים מה שהגדיל מאוד את החלל ויצר הפתעה לכל מי שנכנס. הגדלנו לעשות וצבענו את הדלתות של תאי השירותים בצבעים שונים בצורה מדורגת כך שישלימו את האריחים וזה יצא מטורף.

החיבור של כל הצבעים האלה עם מסגרות ברזל וכיורי בטון שוב יצר ניגוד ואיזון מעולה.

בחדר הפנאי השתמשנו בארבעה דגמים שונים מסדרת Azulej בעיצוב פטרישיה אורקיולה, בפריזה מתפתחת וא־סימטרית שיצרו אווירת רטרו של מועדון כיפי. את כל זה שילבנו עם תאורה מטורפת בכל משרד בכל חלל ובכל פינה – תאורה דקורטיבית בעיקר ולא טכנית – שזו האהבה הגדולה שלי – המון גופי תאורה תעשייתים של סטודיו בים הישראליים (שעכשיו הציגו במילאנו ביורולוצ׳ה ועשו היסטוריה ישראלית!), והמון גופים דקורטיביים של לייטאין וגם את תאורת ה״חצר״ שיצרתי בעמל רב ומשוגע מעל האופן ספייס

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

מעיין: אפשר אולי שני דברים עיקריים ללמוד מהפרויקט הזה. הראשון הוא שבתור מעצבת כל רעיון משוגע שיש לך תורידי לנייר ותנסי להוציא לפועל, מקסימום יגידו לך כן. אי אפשר להגיע לתוצאות מרהיבות ויוצאות דופן ופורצות דרך מבלי להעיז לעשות את הדברים אחרת. 

התשוקה שיש לנו כשאנחנו מאמינות בעיצוב בכל ליבנו, עוברת הלאה וממכרת, וכך גם רתמתי את כל הנוגעים בדבר לזרום איתי, אם זה הקבלן שרצה להרוג אותי כי זה היה מסובך וקשה, אם זה מוטינה ומודי שלחצתי אותם במחיר ובזמני אספקה בלתי אפשריים, והם עמדו לצידי ועזרו כל כך הרבה כי כולם האמינו בקונספט. והנה היום איפה אנחנו בזכות זה? 

קיבלנו הכרה בינלאומית לפרויקט ישראלי מטורף, שמעמיד את העיצוב השיראלי בחזית העשייה. אז לא לפחד להעז ולדבר את התשוקות שלנו!

והדבר השני הוא קצר יותר 😂 לא לפחד מכל ה״לא״ שבדרך – אמרו לי הרבה לא במהלך הפרויקט הזה, אבל נלחמתי כדי לקבל תוצאות, יצרתי יש מאין כשלא ידענו איך לייצר, והצלחנו תוך שלושה חודשים להרים משרדים שכאלה. אני מאמינה שאין לא, יש רק אז איך כן אפשר?