דליה דנון: הגלריה הפכה למרחב ההישרדות שלי

חגית: בוקר טוב דליה, ברכות על התערוכה שנפתחה בסוף השבוע האחרון בבית האמנים בתל אביב: ״לתרגם חושך לשפת סימני האור״. אני קוראת את ההודעה שלך בהזמנה לתערוכה וחושבת על התערוכה בקונטקסט של האבל והזיכרון האישי שלך – בתוך רצף של ימים קשים, ימי זיכרון ומלחמה, איך את מרגישה?

דליה: באופן אישי אני מתפקדת ועסוקה, אבל קשה לי באמת לומר שאני ״בסדר״ כשהמציאות סביבנו כל כך קשה, סבוכה ומטלטלת. הלב כבד, התחושות מורכבות, הכאב הציבורי מתערבב בפרטי. אלו באמת ימים טעונים, קשים. בכ״ז בניסן שהיה השנה יום השואה זה יום פטירתו של דני בני. הוא נפטר לפני 20 שנה וכ־10 חודשים אחריו מת בעלי. ב־5 במאי ציינתי את יום הולדתו של דני ובסמוך אליו תכננתי את פתיחת התערוכה

חגית: פתיחת התערוכה היא מעין החלטה לפתוח את הצוהר לכאב. אפשר לשאול איך נפטר בנך?

דליה: כן אפשר. דני עבר להתגורר בניו יורק בסוף שנת 2003. כמה שנים קודם לכן הוא סיים לימודי משפטים באנגליה, חזר לארץ עם בת זוגו שאותה הכיר באוניברסיטה, עשה סטאז׳ אצל השופט מיכה לינדנשטראוס בחיפה, עבד קצת כעו״ד בארץ ואחרי כשנה הם עברו לניו יורק. שם הוא פתח עם חבר משרד נדל״ן גדול, עם 40 עובדים.

בתחילת 2005 הכבד שלו הפסיק לעבוד והוא היה זקוק במהירות להשתלת כבד. הוא אושפז בבית חולים הר סיני ותוך יומיים מצאו לו כבד. אני הספקתי להגיע לבית החולים כשהוא היה בדרך להשתלה. הכבד הושתל בהצלחה אבל בזמן ההחלפה של הכבד הלב שלו הפסיק לעבוד למעלה מ־20 דקות, והם החיו אותו.

אבל הוא יצא מהניתוח חסר הכרה. שבועיים הוא שכב כך. לאחר מכן הוא התעורר אבל כבר היה משותק, ללא יכולת לתקשר או לזוז. זוועה. הצלחנו לתקשר איתו דרך מצמוצים בעיניים – כן מצמוץ אחד, לא – שניים. גילי אחיו כותב על כך בשיר שנמצא בתערוכה.

עֶשְׂרִים שָׁנִים בְּתַחְתִּית הָהָר, וְאָחִי לֹא שָׁב. / עֶשְׂרִים שָׁנִים בִּשְׂדֵרוֹת מֵדִיסוֹן פִּנַּת הַמֵּאָה וְאַחַת, / עַל גְּדַת הַנָּהָר, לְבַד בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר. / וְכָעֵת, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ, / עֵינַי עֲדַיִן נְשׂוּאוֹת אֶל מֵעֵבֶר לְעָנָן.

וְיָבוֹא הַיּוֹם וְהֶעָשָׁן יִתְפַּזֵּר,/ וְתַשְׁאִיר אֶת לוּחוֹת הָעֵדוּת אֵצֶל אֱלֹהֶיךָ / וְתָשׁוּב אֶל עַמְּךָ, אֶל אָחִיךָ./ אֵלַי

גילי דנון, מרץ 2025

דליה: שלושה חודשים ישבנו ליד מיטתו. השמענו לו מוזיקה שהוא אהב. חברים באו וישבו לידו. גיהינום היה לראות את דני במצב הזה. בחור יפה תואר, חוש הומור, אלגנטי, אוהב ספורט אקסטרים. והנה הוא שוכב במצב הנוראי הזה.

10 חודשים ו-11 יום אחרי מותו של דני נפטר שי, אביו. אפשר לומר שמת מצער

חגית: הלב באמת נשבר. קראתי את השיר שכתב גילי, עכשיו, לשנה ה־20, והזיכרון עולה ממנו כל כך חי וכאוב. אומרים לא פעם שימי זיכרון ומועדים ״עגולים״ הם בשביל הרחוקים. הקרובים זוכרים כל הזמן. ככה זה עולה מדברייך, ובין השורות של השיר היפה

דליה: נכון לגמרי. לומדים לחיות במקביל בשני היקומים. אני למזלי הצלחתי להתמודד עם האובדן דרך העשייה. שבוע אחרי מותו של שי, בעלי, החלטתי לפתוח מחדש את גלריה שי דנון, בספטמבר 2006, פתחתי אותה בתערוכה של דוד אבידן. היא נסגרה בהמשך. מצאתי בעבודתי כאוצרת משמעות. המפגש עם האמנים, העשייה סביב התערוכות, החשיבה – כל זה מאפשר לי לקום בבוקר, להרגיש חיונית ולהמשיך יום יום למרות הכאב והגעגועים שרק הולכים ומתעצמים. העשייה האמנותית הפכה עבורי למקום של משמעות ותקווה

חגית: מה הביא אותך לאצור את התערוכה כעת?

דליה: חשוב לי מאוד לשמר את הזיכרון של דני. כל עוד אני חיה גם הוא חי. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסגרתי את הגלריה היה קריאת האולם הגדול בקומה השנייה של בית האמנים תל אביב ע״ש דני ושי דנון. לאחר מכן הוצאתי ספר לזכרם בשם ״שניהם״. פתחתי אגף קריאה בתיכון קוגל בו למד דני, לזכרו.

עכשיו, כעבור 20 שנה, אני מרגישה צורך לציין זאת וכמובן הצורך לשמר את הזיכרון ואין דרך טובה יותר מאשר תערוכה שתנסה לרשום את כאב האובדן, הזיכרון והפרידה. אך מנעד הרגשות בתערוכה נע גם אל ימים מוארים ושמחים.

חגית: ספרי על הבחירות שלך – האמנים והעבודות שהזמנת לתערוכה

דליה: האוצרות בתערוכה זאת היא עבורי מסע אישי שנמשך כבר 20 שנה. בתערוכה משתתפים אמנים שנוגעים בעבודותיהם בנושאים של לידה, זיכרון שכול ותקווה: אני מציגה ציורים ופסלים של מנשה קדישמן בנושא לידה. רועי רוזן מציג בין היתר את הדיפטיכון ״ההלוויה החמישית שלי״. דרך אדמה ״שקופה״. חלקו האחד מציג את דמויות ״הגלגול״ של קפקא מעל קבר, עם עקבות השרץ; החלק השני מתאר שמים עם שני ירחים וענן דמוי פרצוף מחייך. עבודות הלוויה של רוזן מאופיינות בשניות רגשית של מקאבריות ועליזות, כאב והומור.

הציור של הדר גד ״זיכרון חצוי״ נובע מתהליך אישי של חיטוט בזיכרונות אישיים וקולקטיבים, המונחים בשכבות של צבע ואור. פסי גירש מציגה צילומים הנוגעים בפחד, בצילום של אם המניפה תינוק היא מהדהדת דימויים של מריה וישו התינוק. מיכל בלייר באקוורלים הנוגעים בזיכרונות בין דוריים, ובקושי להיקשר לבנה מתוך פחד לאבדו.

סמדר אליאסף מייצרת חוויה גופנית של התבוננות בלתי מילולית אך נוכחת במקומות של חוסר תפיסה ושל התמסרות לחומר. פנינה רייכמן במחווה לפרנץ קליין, תוך ביטוי רגשי מופשט. דבורה מורג מציגה אובייקט ״מצבה״ עשוי מקצות שולחן אוכל, גזע כרות, לבד וגלגלים. היא מציגה גם ציורים של מרחב ביתי דומם, ריק מאנשים. אריה ברקוביץ עם אובייקט פיסולי שדרכו אפשר להתבונן בעולם.

יעל יודקוביק, מתמודדת עם המוות דרך אובייקטים, בעקבות מות אביה במלחמה, בטרם נולדה. מאיה ז״ק מציגה שני רישומים מתוך פרוייקט (שחלקו הציגה בגלריה העירונית ברמת השרון) שבו היא עוסקת במה שהיא מכנה ״הזיכרון הרטוב״. זיכרון הכרוך בגוף, בלחויותיו ובנוזליו, בהפרשותיו ורקבונותיו. המוות כחלק מתהליכי החיים.

מלי דה קאלו מציגה את הווידאו ״לילה ויום״, שנוצר במיוחד לתערוכה. העבודה עוקבת אחר עץ פיקוס בגינת כלבים מול ביתה, לאורך עונות השנה ובמעבר בין יום ולילה – מהלך של פרידה מהעץ ומהנוף שהולך ונמחק. גילי דנון, בני, משתתף עם שיר ״ההר״, שנכתב השנה

חגית: השיר נפלא ומאוד ציורי. אני אוהבת את השילוב של המדיום השירי כאחת העבודות בתערוכה. גילי משווה את סף המוות לאיזו הארה, וגם לסף מאוד פיזי שבין כן ולא, להיות ולאבד. זה מדהים איך זיכרון כזה נותר חי וחזק אחרי 20 שנה

שם התערוכה לקוח ממאמרו של יאיר גרבוז שפורסם לרגל התערוכה ״אש ואבק״ של סמדר אליאסף במוזיאון הרצליה, בינואר 2021. מצאתי בו ביטוי מדוייק למצב בו אני נמצאת. מקום בו מתקיימים זה לצד זה כאב ותקווה. לא הכל חשוך יש גם לא מעט רגעים של אור

דליה: שם התערוכה לקוח ממאמרו של יאיר גרבוז שפורסם לרגל התערוכה ״אש ואבק״ של סמדר אליאסף (שהוצגה במוזיאון הרצליה בינואר 2021). מצאתי בו ביטוי מדוייק למצב בו אני נמצאת. מקום בו מתקיימים זה לצד זה כאב ותקווה. לא הכל חשוך יש גם לא מעט רגעים של אור.

חגית: אני חושבת שזה מה שקראתי בין השורות, ועורר בי רצון לשמוע ממך עוד. עלייך – על המסע הזה – תוכלי לספר עוד קצת על ההתמודדות האישית שלך ואיך האמנות התערבה בעניין?

דליה: כבר במהלך ימי השבעה הבנתי שעליי למצוא לעצמי דרך להמשיך – משהו שיגרום לי לצאת מהבית, לתפקד, לחיות. כך הפכה הגלריה למרחב ההישרדות שלי. ידעתי שאני צריכה לבנות את הדרך הזו בכוחות עצמי ואכן, עשיתי מסע ארוך של עשרים שנה – לא קל, רווי כאב וקשיים – אבל גם מסע של גילוי, עניין ומשמעות.

אהבתי לאמנות, ההערכה והכבוד שאני רוחשת לאמנים, ובעיקר המפגשים האישיים – בביקורי הסטודיו, בשיחות, לעיתים אף ביצירת קשרים וחברויות חדשים – כל אלה סייעו לי, ועדיין מסייעים לי, לעבור את הימים הקשים

חגית: יש בין האמנים שיציגו בתערוכה מעגל קרוב שמכיר אותך כל השנים, או שזו מעין ״הרחקת עדות״, בחירה של דברים של אחרים ״בלתי מעורבים״ שמהם את יוצרת תרכובת אישית שלך?

דליה: בין האמנים המשתתפים בתערוכה ישנם כאלה שהכרתי כבר לפני שנים רבות, חלקם אף השתתפו בתערוכות קבוצתיות שאצרתי בעבר. אחרים פגשתי לראשונה במסגרת התערוכה הנוכחית – הכרתי את יצירתם מרחוק, וידעתי שברצוני לפנות אליהם. עבודותיהם נגעו בי במיוחד, משום שהן מאפשרות להתבונן ישירות בקושי, בכאב, ואף באובדן – אך מבלי לוותר על תקווה

חגית: מאוד יפה בעיניי שכתבת שלמרות שזו תערוכת זיכרון חשוב לך להדגיש שמנעד הרגשות בתערוכה נע גם אל ימים מוארים ושמחים, שלדברייך: ״נוכחים אף הם בחיי, ומתוך כך, להציע גם לאחרים צוהר של תקווה״

דליה: מטבעי אני אדם אופטימי ואוהב אדם. אני מוקפת במשפחה מורחבת תומכת ואוהבת, בחברים וחברות של שנים רבות וגם בקשרים קרובים שנרקמו עם אמנים ואמניות לאורך השנים. אני שואבת שמחה ועניין מאירועי תרבות, מנסיעות לחו״ל, ומהרגעים הקטנים שמביאים יופי ונועם. גם כשקשה, אני משתדלת לראות את האור – למצוא את היפה, את האפשרי, את מה שנותן כוח להמשיך

---

לתרגם חושך לשפת סימני האור
אוצרת: דליה דנון
בית האמנים תל אביב, רחוב אלחריזי 9. נעילה: 31.5.

משתתפים: אריה ברקוביץ, דבורה מורג, גילי דנון, הדר גד, יעל יודקוביק, מאיה ז”ק, מיכל בלייר, מלי דה קאלו, מנשה קדישמן, סמדר אליאסף, פנינה רייכמן, פסי גירש, רועי רוזן