אינטימדאנס 2025: פתח לתקוה, רגע של הפוגה

יובל: הי אורן, הי ניב, בוקר טוב. מה שלומכם בתוך כל הכאוס מסביב?

אורן: בוקר טוב יובל. אנחנו בעשייה כל הזמן, זה נותן תחושה של חיוניות

ניב: בוקר עם תחושות מורכבות – חזרנו בדיוק מסיור הופעות באירופה ושמענו עכשיו שיאיר ורדי נפטר הלילה ויחד עם כל מה שקורה מסביב זה מייצר רגע עצוב

אורן: באינטימדאנס של שנה שעברה יזמנו ערב הוקרה ליאיר, זה היה חלק מהפסטיבל. איש עתיר זכויות במחול הישראלי

יובל: אוי, לא ידעתי. זה אכן רגע עצוב, לגמרי איש עתיר זכויות במחול הישראלי ובתרבות המקומית. ספרו רגע בכמה מילים על אינטימדאנס לטובת מי שלא מכיר.ה את הפסטיבל

אורן: אינטימדאנס הוא פסטיבל שנוסד לפני 26 שנים על ידי נאוה צוקרמן, המנהלת האמנותית של תיאטרון תמונע, כדי לתת במה ליוצרים ויוצרות צעירים, שמבקשים למצוא שפה תנועתית חדשה, מחול אינטימי ששונה מהפורמט של הלהקות הגדולות. מאז שנוסד הציגו בפסטיבל כוראוגרפים.ות רבים, שחלקם הם כיום חוד החנית של המחול הישראלי העצמאי

מור שני, Sevillanas

נועם בן ישראל, בן ישראל

יובל: ומתי אתם נקראתם לדגל הניהול האמנותי שלו?

ניב: ב־2019 (כחצי שנה לפני פרוץ מגפת הקורונה) פנו אלינו מתאטרון תמונע וביקשו שננהל את במת המחול של התאטרון ואת פסטיבל אינטימדאנס. ברגע הזה לא הרגשנו שנכון לנו לנהל פסטיבל ולקחנו על עצמו רק את ניהול במת המחול. בשנת 2023 לקחנו על עצמנו גם את ניהול הפסטיבל והשנה זו המהדורה השלישית שאנחנו מנהלים

יובל: אז כמו שהתחלתי את השיחה בשאלה על מה שלומכם בימים המורכבים האלו, אני רוצה לשאול איך עובדים על פסטיבל בכל הכאוס הזה, מה מחפשים, מה מוצאים (שאלה גדולה, תתחילו מהתחלה…)

אורן: ראשית, יש את האמונה שאמנות היא דבר חיוני. גם בתקופות כאלה, ואולי אפילו יותר מבתקופות אחרות. היצירות שמגיעות לפתחנו נולדו מתוך המציאות המורכבת הזאת ולכן גם מגיבות אליה באיזשהו אופן.

התהליך בסטודיו מתנהל כמו בתוך בועה. המחשבה היא על היצירה האמנותית נטו. גם אם היא מגיבה למציאות היא עדיין צריכה להיות אמנות, ולא המציאות עצמה. היא צריכה להזכיר לנו שעדיין יש יופי בעולם, שיש חמלה, שמותר לצחוק, שמותר ליהנות

ניב שינפלד: הבנו שיש שלוש מילים שמגדירות את מה שמעניין ומפעיל אותנו, והן תשוקה, נחישות וחוצפה. וגם השנה, למרות המצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו, הרגשנו שהמילים האלה רלוונטיות מאוד

ניב: בגדול כשנכנסנו לנהל את הפסטיבל בחרנו להוריד את הנושא שנבחר לכל מהדורה של הפסטיבל על ידי המנהלים האמנותיים שלו. הבנו שיש שלוש מילים שמגדירות את מה שמעניין אותנו ומפעיל אותנו, והן תשוקה, נחישות וחוצפה. וגם השנה, למרות המצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו, הרגשנו שהמילים האלה רלוונטיות מאוד

אורן: כמובן ששלוש המילים האלה הן לא נושא, אלא מאפיינים שאנחנו שמחים לפגוש באמנות במה

יובל: ואיך הן ובכלל מתחברות לאינטימי שבשם הפסטיבל, בכלל ובפסטיבל הנוכחי בפרט? אולי תתנו כל אחד דוגמה לאיזו עבודה?

אורן: לדוגמה אני יכול להצביע על עבודה בשם SEVILLANAS שהיא יצירה משותפת למור שני, שרון שגיא וגל גורפונג (שני האחרונים גם מופיעים על הבמה בעבודה), שיוצרת הלחם של שני אופני הבעה: פלמנקו ומחול עכשווי, בצורה מרתקת.

פלמנקו הוא לא מחול של דואטים. אבל על הבמה בעבודה זו אנחנו רואים דואט, שיש בו גם את התשוקה והחדות התנועתית של הפלמנקו וגם את הקונטקט של שני גופים שמאפין את המחול העכשווי. את הדואט מלווים זמר וזמרת מופלאים מעולם הפלמנקו. זה מחול אינטימי, טוטאלי, חצוף

ניב: האינטימיות קשורה קודם כל ל־setting של תאטרון תמונע שבו הצופים קרובים מאוד לבמה. מבחינת עבודה ספציפית יש לדוגמה את נועם בן ישראל שמציג דואט עם אבא שלו שהיה רקדן בעצמו בשנות ה־80 בלהקתו של ירון מרגולין. זה מפגש נדיב וחשוף מאד של שני דורות של רקדנים שהקשר ההיסטורי המרובד ביניהם מקבל ביטוי בלתי אמצעי וחזק בדואט הזה. התשוקה של כל אחד מהם לרקוד והנחישות הפיזית של שניהם כפרפורמרים מרגשת אותי כל פעם שאני רואה אותם

ניב שינפלד ואורן לאור. צילום: גדי דגון

יובל: והמציאות מסביב איפה הבחנתם שהיא נכנסת לעבודות, בין אם באופן ישיר יותר ובין אם מתחת לפני השטח?

ניב: המציאות מקבלת התייחסות שונה מאד מעבודה לעבודה. דנה רוטנברג לדוגמה, שהיא יוצרת מנוסה עם גוף עבודה משמעותי, יוצרת עבודה מאוד שונה מהיצירות שעשתה עד כה – היא בוראת מציאות מקבילה, עולם סוריאליסטי שהוא אלטרנטיבה למציאות שלנו. ההזיה שהיא פורשת על הבמה היא כמו נחמה מעולם אחר

אורן: העבודה של נעמי כץ וגיא אלון – למניפים – מתבוננת ביחסים בין האישי ללאומי. בפתיחה אנחנו רואים גבר ואשה יושבים על הרצפה זה מול זו, בתוך ענן עשן, מתבוננים האחד בשניה, כל אחד מפעיל את הפרטנר שמולו בצורה עדינה – מגע בפנים, הזזת ראש, תנועה קטנה של הידיים – זה נראה כמו שני אנשים ששרדו חורבן ויושבים בתוך תל חורבות.

בהמשך הם מנופפים בדגלים לבנים ומבצעים צעדים על הבמה שמזכירים תסתס״חים צבאיים של יום העצמאות. אבל הדגל הוא דגל לבן… ובהמשך הם בונים בגופם אימג׳ים של אובדן, אבל, נחמה. זו עבודה שמתבוננת על המחיר האישי שמשלמים על ההיצמדות ללאומיות כערך עליון

אורן לאור: אמנות צריכה לתת לנו דלק כדי להמשיך להתקיים כאן, לשמור על שפיות, ולהיאבק על מה שאנחנו מאמינים בו. אם אני כצופה יוצא מהתיאטרון בדכאון של ״כמה המציאות קשה״ – זה לא מקדם אותי לשום מקום אפקטיבי

יובל: מעניין אותי אם אתם מזהים איזו התייחסות שונה למציאות אצל היוצרות והיוצרים מהפסטיבל של השנה שעברה, וגם אצלכם באופן אישי

אורן: נראה לי שעצם זה שהכאוס שמתחולל סביבנו נמשך כל כך הרבה זמן, מבהיר לנו יותר מבעבר שאמנות צריכה לתת לנו דלק כדי להמשיך להתקיים כאן, לשמור על שפיות, ולהיאבק על מה שאנחנו מאמינים בו.

אם אני כצופה יוצא מהתיאטרון בדכאון של ״כמה המציאות קשה״ – זה לא מקדם אותי לשום מקום אפקטיבי. העבודות השנה מציעות פתח לתקוה, רגע של הפוגה בתוך אולם התיאטרון, משב רוח נעים

ניב: זאת שאלה קשה ומעניינת… אני לא יודע אם זה קשור אל האופן שבו אני מסתכל בו על הדברים היום, אבל השנה יש יותר תחושה אפוקליפטית, ציפה בזמן וחיפוש נחמה לעומת חזון, טירוף חושים ודרך משותפת שאפיינו את העבודות לפני שנה

עודד קוממי, פאני סטייט

אור מרין, שייקספיר קח אותי הביתה

יובל: ואיך זה אצלכם באופן אישי, ביצירה שלכם? סיפרתם שחזרתם בדיוק מסיור הופעות באירופה

אורן: היה סיור מוצלח מאוד בגרמניה, עם שני מופעים שונים: ART ATTACK ודירת שני חדרים. המארגנים בלייפציג חששו מארוע בתוך המופע (לדוגמה שאיזה פעיל פוליטי ינסה להפריע למהלך המופע או יותר חמור מזה), ועשינו ישיבה קצרה על מה לעשות אם זה יקרה, אבל אצלנו זה לא קרה. האולם היה מלא והתגובות היו מדהימות, כולל ביקורת מצויינת עם סופרלטיבים בעיתון.

באופן כללי זה לא פשוט היום בחו״ל כשמישהו שואל אותך את השאלה מאיפה אתם? אתה לא יכול לדעת איך תהיה התגובה כשתגיד ״ישראל״, והתחושה הזאת הולכת איתך לכל מקום, גם כשאתה מופיע על הבמה

ניב: בשתי העבודות האחרונות שיצרנו יש יותר ויותר דגש מבחינתנו על הקהילה שנוצרת בארוע הבימתי. הקהל קיבל משנה־תוקף ומשמעות. האנשים שמסביבנו הם התקווה שלנו והם העולם של הכאן והעכשיו שאנחנו מבקשים לייצר על הבמה.

פעם בכמה שנים אנחנו נכנסים רק שנינו לסטודיו כדי ליצור דואט – ואנחנו בתחילתו של התהליך של יצירת הדואט השלישי שלנו. בניגוד לדואטים הקודמים אנחנו לא לוקחים רפרנס חיצוני (בדואטים הקודמים התייחסנו לעבודות של ליאת דרור וניר בן גל) ויוצאים מתוך החיבור שגילינו מחדש והתחזק אצלנו לרחבת הריקודים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: הו. משמח שיש למה לחכות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתם לפני שנפרדים?

אורן: אני חושב שהפסטיבל השנה מציג מנעד עשיר במיוחד — גם בסגנונות, וגם בקולות: מחול עכשווי, פלמנקו, ברייקדאנס וקברט נפגשים השנה באינטימדאנס, עם יוצרים ויוצרות ותיקים לצד דור חדש ומסקרן של אמניות ואמנים.

בכל אחת מהתכניות תמצאו את השילוב הזה – בין שפות תנועה שונות ובין נקודות מבט מגוונות. ומעבר לכל ההסברים, הניתוחים והמילים הגבוהות — זה פשוט פסטיבל של הנאה צרופה.

ניב: היום, יותר מתמיד, הריקוד והגוף יכולים לספק כח ותקווה. תודה יובל. נתראה בפסטיבל

פסטיבל אינטימדאנס 2025
מנהלים אמנותיים: ניב שינפלד ואורן לאור
תיאטרון תמונע
5-7.6