דור לדור יביע עומר: נעם אדרי שתלה בין שבילי הקיבוץ אמנות שמתחברת לערכי המקום

חגית: הי נעם, מה שלומך? מתרגשת עם התערוכה?

נעם: מאוד. זאת פעם ראשונה שאנחנו עושות משהו כזה ברמת יוחנן

חגית: ואת גם קופצת מכובע האמנית והיוצרת לתפקיד האוצרת – לראשונה?

נעם: כן. זאת קפיצה למים מבחינתי. וזה התאפשר בזכות המכון להווי ומועד, שפנה אלי עם היוזמה הזאת והאמין שאני מתאימה לתפקיד

חגית: נלך צעד אחורה ונציג קודם את התערוכה ואחר כך אותך: התערוכה ״דור לדור יביע עומר״ מציינת 80 שנה לטקס קציר העומר ברמת יוחנן, ואת כבת הקיבוץ שיצאה וראתה עולם, ״חוזרת הביתה״ ומזמינה אמנים מרקע או מהאזור החקלאי, להציג יחד

נעם: חברות הקיבוץ פנו אלי לאצור תערוכת אמנות, שתראה את ההשפעה האדירה של המסורת של חגי השדה, שיצרו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין, על דורות של יוצרים בקיבוץ ומחוצה לו. כשהחלטתי לקחת על עצמי את המשימה הזאת, הבנתי מיד שזאת הזדמנות לעשות משהו שכבר מזמן חלמתי לעשות: להפגיש בין עולם האמנות העכשווי לבין הקהילה המקומית שלי, בצורה שתאפשר דיאלוג והפריה הדדית

נעם: כלומר, לא לעשות עוד תערוכה פנימית, רק לחברי/ות הקיבוץ, אלא להיפתח החוצה ולייצר משהו שמתכתב עם השיח העכשווי הרחב יותר. זאת הפעם הראשונה שאמנים עכשוויים מציגים כאן, לצד אמנים מהקהילה, ולא רק מציגים אלא משתפים פעולה עם חברי וחברות הקיבוץ ביצירת האמנות: עם הרקדנים והרקדניות של הטקסים לדורותיהם ועם הנוער שלנו, שבנה חלק מהמיצבים

חגית: אנחנו עוד לא מכירות, אז בואי נבין את הרקע – את בת הקיבוץ – גדלת חלק מהילדות בלונדון ולמדת אמנות בבצלאל ובלונדון. איפה את חיה כיום? בת כמה ובאיזה הרכב?

נעם: נולדתי ברמת יוחנן ובגיל 5 עברתי עם המשפחה ללונדון, בשליחות הקיבוץ. גדלתי בקיבוץ ובלונדון לסירוגין עד גיל 17. למדתי בבצלאל ואחר כך בגולדסמיתס בלונדון תואר שני באמנות.

אני בת 43, נשואה באושר עם 3 ילדים. בן זוגי ואני התגוררנו הרבה שנים בתל אביב ולפני חמש שנים, עם פרוץ הקורונה, עברנו – אפשר לומר חזרנו – לרמת יוחנן והפכנו לחברי קיבוץ. הבן הקטן שלנו כבר נולד פה

חגית: השלמת מעגל👌🏻וביום יום את עוסקת בעיקר באמנות וקולנוע?

נעם: ממש! ביום יום אני עוסקת באמנות. גם בעשיה קולנועית. הסטודיו שלי לא בקיבוץ, אני שוכרת סטודיו בקרית אתא. בעבר, כשגרתי בקיבוץ אחרי הלימודים בגולדסמיתס ולפני שפגשתי את בן זוגי אלון, היה לי סטודיו במגדל המים של הקיבוץ. עסקתי אז בפרויקטים שעירבו את הקהילה וספגתי הרבה אש. כשחזרנו לכאן בקורונה, החלטתי מראש להפריד את הדברים ויצאתי לסטודיו בחוץ.

כל העשיה האמנותית שלי נעשתה מחוץ לקיבוץ, למרות שהיא עוסקת כולה בזכרונות מהקיבוץ השיתופי של ילדותי

חגית: כמה שנים חיית בחו״ל?

נעם: 9 שנים לאורך הילדות ועוד שנתיים במהלך הלימודים בגולדסמיתס. בנוסף, למדתי אמנות בבוזאר בפריז במשך חצי שנה

נעם: ההזמנה לאצור תערוכה ברמת יוחנן היתה מעין הזדמנות בשבילי לערוך תיקון לחוויה שהיתה לי בעבר מול הקהילה. הפעם יש לי צוות של נשים מדהימות מהקיבוץ, כל אחת מומחית בתחומה, וזה מנוע רציני לעשייה

חגית: נחזור לעכשיו – את בעצמך מציגה בתערוכה?

נעם: אני לא מציגה בתערוכה

חגית: הקיבוץ מאוד השתנה משנות הילדות שלך, אני משערת. מה המשמעות של תערוכה כזו? ואיך היא תיראה במרחב הקיבוצי – איפה פוגשים את העבודות?

נעם: התערוכה מתפרסת על פני שישה חללי תצוגה, כולם במבנים היסטוריים במרכז הקיבוץ, שעברו הסבה לצורך התערוכה. בנוסף, בין המבנים, ישנן עבודות במרחב הציבורי. מבקרי התערוכה מקבלים מפה עם מסלולים או לחילופין מצטרפים לאחד הסיורים המודרכים, ויכולים ללכת מנקודה לנקודה ולראות בדרך: פסלים, מיצבים, כרזות וציורי קיר, שהם חלק מהתערוכה.

יש הרבה מאוד עבודות חדשות שנעשו במיוחד לכבוד התערוכה ולוקחות בחשבון את המקום -סייט ספסיפיק – ומעבר לכך, גם את המשמעויות של החג, הטקס, המסורת וההיסטוריה התרבותית של רמת יוחנן. ישנם מיצבי וידיאו ועבודות וידיאו חדשות, שנעשו בשיתוף פעולה עם רקדני הטקס.

האמנים מוצגים ללא היררכיה. קיבוץ אמיתי. כל חלל בתערוכה מוקדש לנושא אחר. רצינו שחברי הקיבוץ ייתקלו ביצירות אמנות בדרכם ממקום למקום. כך שיש אמנות במרחב של גני הילדים, ליד המכבסה, על במת התרבות, על המדשאות, ליד חדר האוכל

האמנים מוצגים ללא היררכיה וללא הפרדה – כלומר אמנ/ית עכשווי/ת ואמן מהקהילה, שלא למד אמנות ולא עוסק באמנות כמקצוע, מציגים זה לצד זה. קיבוץ אמיתי. כל חלל בתערוכה מוקדש לנושא אחר. רצינו שחברי הקיבוץ, גם אלה שלא בהכרח יעשו את המאמץ להיכנס לתוך מבני התערוכה, ייתקלו ביצירות אמנות בדרכם ממקום למקום. כך שיש אמנות במרחב של גני הילדים, ליד המכבסה, על במת התרבות, על המדשאות, ליד חדר האוכל

חגית: כשהזמינו אותך לעבוד על התערוכה לא חששת מהנושא הזה של המפגש בין האמנים לחובבים?

נעם: להפך, זאת היתה הזדמנות לממש את ה״אני מאמין״ שלי. לשבור את האקסקלוסיביות שקיימת הרבה פעמים ושלצערי מדירה ומרחיקה לא מעט אנשים. בקיבוץ כמו שלנו, שלא פגש אמנות עכשווית עד עכשיו, מהלך שבו אני פשוט ״מנחיתה״ לכאן אמנים עכשוויים כמו חייזרים, עלול להיתפס כמהלך פולשני, אפילו דורסני ומנותק.

במיוחד סביב נושא חגי השדה, שהוא בדמה של הקהילה שלנו. כך שהזדמנות כזאת להציג זה לצד זה, יכולה להפרות את שני הצדדים: האמנים המקומיים חיים את התרבות הזאת ביום יום כבר 80 שנה, הם אלה שבעצם מקיימים אותה ומחוברים אליה בנימי נפשם. והאמנים העכשוויים מביאים את השפה הייחודית שלהם ואת הראייה הרחבה יותר וכך נותנים לזה הקשר חדש

נעם: אני מקווה שהתערוכה היא רק נדבך ראשון במהלך גדול יותר, שיוביל לכך שיוקם ברמת יוחנן חלל לאמנות – גלריה ציבורית – שיאפשר לנו להפגיש את הקהילה עם כמה שיותר יצירה עכשווית, ויהפוך את רמת יוחנן לנקודת ציון במפת האמנות המקומית והארצית גם יחד.

למרות שהדרך היתה לא קלה, ושנתקלנו בהתנגדויות לא מעטות מצד הקהילה, עכשיו שהתערוכה עומדת – היא זוכה פה לחיבוק גדול מחברי הקיבוץ, שגם מתנדבים לתחזק ולשמור על החללים ולתווך יחד איתנו את התכנים לשאר החברים. זה נותן לנו סיפוק אדיר ורוח גבית להמשיך את מה שהתחלנו כאן

חגית: איזה קיבוץ הוא כיום? קיבוצי כמו פעם או יותר קהילה חדשה? כמה אנשים חיים ברמת יוחנן?

נעם: קיבוץ רמת יוחנן הוא שיתופי – הכי קרוב שאפשר לקיבוץ של פעם. הוא מונה כ־500 חברות וחברים, בנוסף לכ־300 ילדים ועוד כמאה תושבים שאינם חברים. מתקרבים ל־1000 נפשות. קיבוץ לא קטן

חגית: בעבר היה איזה רגע שחג השבועות בקיבוץ/ים הפך לאטרקציה תיירותית (למי שאין לו דודים בקיבוץ לבוא אליהם). כיום, אחרי שנות קורונה, מלחמה, חיסול התיירות ונדמה שגם חיסול האחווה והסקרנות התרבותית – את חושבת שהתערוכה תקרוץ לקהל ותחזיר אותו לעניין?

נעם: לגמרי. נראה לי שדווקא אחרי הקורונה ועם כל הזוועה שמתרחשת עכשיו מסביבנו יש צימאון גדול לחזור רגע למקום ראשוני יותר, תמים יותר, להתחבר למשהו שנדמה שאבד לנו. מי שיגיע לראות את התערוכה ירגיש את כל אלה אבל עם חיבור מאוד רלוונטי להיום, עם התייחסות לשינויים ולתמורות שאנחנו עוברים כאן בארץ, כן – גם עם התייחסות לטבח ה־7 באוקטובר – הכל דרך ההשתקפות בחגי השדה. זה פורץ החוצה מהעבודות, זה נמצא מתחת – ולפעמים מעל – לפני השטח וזה מהדהד את השבר שאנחנו חווים היום בחברה הישראלית.

חגית: איך הייתה העבודה לקראת התערוכה בתקופה הקשה הזו? נתנה לך מפלט? נראתה חסרת תוחלת? אבסורד?

נעם: גם וגם. היו הרבה רגעים שאמרתי לעצמי: בזה אנחנו עוסקות עכשיו? באמנות? כשכל זה קורה מסביבנו – מוות, חורבן, חטופים נמקים במנהרות והרעבה של אוכלוסייה שלמה כמה קילומטר מאיתנו? אבל מנגד היה קול שאמר: כן, דווקא בזה. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות בפינה הקטנה הזאת שאני חיה בה: לצקת משמעות, להגדיל את הרוח ולייצר חיבור, כמה שיותר חיבור בין כמה שיותר אנשים ונשים.

חגית: אמן!

---

דור לדור יביע עומר
אוצרת: נעם אדרי
המכון להווי ומועד, קיבוץ רמת יוחנן
התערוכה פתוחה בסופי שבוע עד סוף יוני