״ג׳ון וויק מציג: בלרינה״: כל כך גרוע שזה קצת מהנה

הספין־אוף של סדרת סרטי האקשן מהגדולות בדורה – ״ג׳ון וויק מציג: בלרינה״ – עבר תהליך הפקה מסובך ומאתגר. האולפנים לא היו מרוצים מהגרסה הראשונה שהגיש הבימאי לן וייסמן (שאחראי לכמה נפילות מפוארות כמו הרימייק של ״זיכרון גורלי״) והקרנות המבחן הניבו תוצאות לא מספקות, בלשון המעטה.

עיקר המסקנות השליליות היו שאין קשר סגנוני מספיק לזיכיון, והוא לא עומד ברמה המצופה. לאור זאת, התקבלה החלטה יקרה: לבצע הרבה צילומים מחדש, תחת פיקוחו של המומחה לענייני ג׳ון וויק, במאי סרטי המקור, צ׳אד סטהלסקי. פאסט פורוורד לסיום הצפייה בתוצר הסופי של ״בלרינה״, קשה שלא לתהות: אם זה התוצר המשופר, כמה גרועה הייתה הגרסה הראשונית?

לפני שנדבר על הסרט, מילה על גרידיות: ספין־אופים הם ברובם יצורי כלאיים חסרי נשמה. לרוב הם נולדים לא מתוך השראה או צורך אמיתי, אלא מרצון לגרד עוד כמה דולרים ממותג מוצלח. מקרה בוחן: ״בלרינה״.

״בלרינה״ מגולל את סיפורה של מתנקשת צעירה בשם איב (אנה דה ארמס) שיוצאת למסע נקמה במי שחיסל את אביה בילדותה. היא מאומצת על ידי בית ספר מסתורי לאימון מתנקשים/יעדי התנקשות (עדיין לא ברור מה זה בדיוק). כשהיא מזהה אנשים הקשורים לרצח אביה היא עוברת ממקום למקום, מחסלת את כל מי שעומד בדרכה, במטרה להגיע אל האחראי האמיתי.

זה תקציר העלילה של הסרט. אולם השימוש במילה ״עלילה״ הוא ממש מרחיק לכת במקרה של ״בלרינה״. מדובר באוסף ארוך, נואש וחסר קשר של סצנות אקשן. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, אבל כל מה שקורה ביניהן – ממש כל מה שקורה ביניהן – תלוש ומצוץ מהאצבע.

אנה דה ארמס בתפקיד הגיבורה כל כך מנסה לעבוד עם הדמות השטותית ושום־כלום שהיא קיבלה – שזה מעורר הערכה. היא כריזמטית, יורשת ראויה (או מתחרה) לקיאנו ריבס, והיא מצליחה להפיח חיים בדמות. כל הכבוד לה. קצת בזבוז, אבל כל הכבוד

אם להסתפק בדוגמה אחת – השם: ״בלרינה״. לכאורה – ביקום העלילתי של ג׳ון וויק יש בית ספר למתנקשים שלומדים גם ריקוד בלט. על הנייר זה נשמע מעניין, ניסיון לשלב אמנויות לחימה עם מחול. אז המתנקשת אמורה להיות בלרינה קטלנית. אבל יש עוד סיבה, צירוף מקרים? כילדה איב קיבלה מאביה תיבת נגינה עם בלרינה קטנה. הבעיה היא, שההבטחה שבשם הסרט לא מקבלת שום ביטוי. מלבד מונטאז׳ קצר בהתחלה וקריצות מאולצות פה ושם, הקשר בין הסרט הזה לריקוד או לבלרינות מקרי בהחלט. זה נשמע מגניב. זהו.

דבר נוסף שממש מבלבל את המוח הוא מה לעזאזל קורה שם? כמעט כל דבר. הבלרינה יוצאת למסע נקמה כלפי מי שהרגו את אביה, כדי לגלות שהקשר שונה לגמרי ממה שחשבה. כל גילוי יותר מונפץ ושרירותי מהקודם והכל משתנה חדשות לבקרים.

משהו על הבלרינה – והפעם לא על הסרט, על הגיבורה: אנה דה ארמס. לבם של צופים צריך לצאת אליה. כי היא כל כך מנסה לעבוד עם הדמות השטותית ושום־כלום שהיא קיבלה – שזה מעורר הערכה. היא בהחלט כריזמטית, יורשת ראויה (או מתחרה) למר קיאנו ריבס. הליהוק ברור, והיא מצליחה להפיח חיים בצורה אמינה בדמות. כל הכבוד לה. קצת בזבוז, אבל כל הכבוד.

כדי להצדיק את השתייכות הסרט לעולמו של ג׳ון וויק, יש שלל אזכורים וניסיונות להכניס מוטיבים מן היקום הקולנועי (למשל מלון קונטיננטל, חוקי עולם הפשע וכו׳); וכמובן – הופעות קמע (לא מפתיעות, כולן מיוחצנות על הפוסטר) של דמויות מפתח, כולל וויק עצמו, הלא הוא קיאנו ריבס.

אבל אפילו הוא לא מציל את המצב, שכן לא ברור למה צריך אותו. ויותר מזה – למה צריך לשנות לגמרי את קווי האופי של דמותו. הזיקה שרירותית בלבד. הגיוני שזה חלק מהדברים שנוספו בפעולות ההצלה שאחרי הצילומים הראשוניים. יש שיכנו זאת חנופה לקהל או ריצוי מעריצים. אבל זה אנדרסטייטמנט: זהו שוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי שהמעריצים לא ייצאו מהאולם לפני אמצע הסרט.

גם המילה ״אמצע״ לא מדויקת, כן? כי מדובר בסרט שכולו התחלה: התחלה חלק ראשון, התחלה חלק שני, והתחלה חלק שלישי. מחול של הקדמות, אקספוזיציות ושפך מידע מיותר לחלוטין בין סצנת קרב אחת – לא הגיונית משום בחינה (הסרט צריך לבוא עם התנצלות לאנשים עם ידע בפיזיקה), לאחרת. יכול מאוד להיות שזו הפרסומת הארוכה בעולם ל״ג׳ון וויק 5״.

אוקיי, ראוי להבהיר – גם סרטי ג׳ון וויק במיטבם לא מאוד סבירים ולא בדיוק בנויים נרטיבית כמו דוסטוייבסקי, אבל הם מבינים את זה. הם מודעים לזה, והם עושים את המינימום כדי שהצופה יוכל ליהנות מוויק הורג בן אדם עם עיפרון. הרבה מהקסם של סדרת וויק כרוך בכך שהבמאי סטהלסקי הוא בעצמו מומחה לאמנויות לחימה ובא עם רקע עשיר בפעלולים. התוסף הזה הפך את סצנות האקשן לססגוניות, את הקצב למיוחד, ואת המתח לאפקטיבי.

חסרונו של סטהלסקי כבמאי ניכר. עוד דבר שניכר זו בחירה משונה לגבי הכוריאוגרפיה והפעלולים, שהם חוד החנית של סדרת ״ג׳ון וויק״. האחראי לכך הוא כנראה פירומן חובב פיצוצים. שכן, בלרינה מביאה איתה הגזמות ממש אובר דה טופ: בין היתר תמצאו סצנת קרב עם רימונים, מטילי אש, ואפילו – כן, כן, חכו לזה – זרנוקי מים נגד מטילי אש. ראיתם פעם ילד משחק עם בובות אקשן ועושה כל העולה על דמיונו? אז כזה.

ואיכשהו, זה כל כך גרוע שזה קצת מהנה. סוג של גילטי פלז׳ר, גם אם לא מהסיבות הנכונות. צריך להודות שזה במרחק קלישאה אחת מלהיות פרודיה – ואולי עם השנים יזכה למעמד של סרט פולחן, הודות לאיכותו הנמוכה והנלעגת. אבל זה כבר לא לצחוק עם הסרט – זה לגמרי לצחוק על הסרט. זה גם הדבר היחיד שהשאיר את כותב שורות אלו במושבו עד הסוף.

למעריצי וויק ואוהבי טראש וסרטי בי – זו עשויה להיות אופציה טובה לצפייה. למי שלוקחים דברים קצת יותר ברצינות ורוצים שביב של הגיון –חפשו במקום אחר. בלרינה היא נפילה די פתטית. אולי היה עדיף – במקום צילומים נוספים – פשוט לצלם הכל מהתחלה. או למחוק. בעצם כל אופציה אחרת הייתה עשויה להיות טובה יותר.

---

ג׳ון וויק מציג: בלרינה
בימוי: לן וייסמן
ארצות הברית, 125 דקות, 2025
2 כוכבים