RCA 2025 // שחף פרג

מי אני

שחף פרג, בוגרת תואר ראשון באמנות מאקדמיית ריטפלד, אמסטרדם, מסיימת את התואר השני במחלקה לאמנות עכשווית (Contemporary Art Practice) ב־RCA, בתוכנית ששמה דגש על הקשרים חברתיים ופוליטיים קריטיים ורלוונטיים לזמננו.

במהלך הלימודים בחרתי להתמקד במחקר חומרי וחברתי־פוליטי, שהוביל לעבודת הגמר שלי. בנוסף, מתוך שאיפה ליצור פפיוני מתנה מוגדלים כאנדרטאות בטון, ותוך התייחסות להקשרים אדריכליים וברוטליסטיים, שיתפתי פעולה עם בוגרי ה־RCA: ויל קרופורד, שפיתח יחד עם שותפו ללימודים את החומר Concrete Canvas; ופול מנדייטה, מייסד חברת Deploy, שעושה שימוש בחומר ליצירת טכנולוגיה חדשנית של מכלי אחסון מים. העבודה עם החומר פתחה בפניי אפשרות לפיסול של צורות מונומנטליות ומורכבות, שבאמצעים אחרים אי אפשר היה להשיגן, תוך שילוב עבודה בסדנת מתכת.

לצד המחקר החומרי, עסקתי גם במחקר אדריכלי בהקשר חברתי־פוליטי. שיתפתי פעולה עם תדאוס זופנצ׳יץ׳, מחבר הספר London Estates: Modernist Council Housing 1946-1981, שתיעד מבני מגורים ברוטליסטיים סוציאליים בבריטניה. שיתוף פעולה זה סייע לי לאתר מבנים המצויים בסכנת הריסה ואת הקהילות הקשורות אליהם.

כל אלה יבואו לידי ביטוי בפרויקט הבא שלי, שבו יוצבו פפיוני הבטון על גבי המבנים עצמם, תוך חשיפת טקסט השזור כחלק מהקונטקסט החברתי והקהילתי של כל אתר.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

תערוכת הבוגרים נפתחה בצל האירועים הפוליטיים של הימים האחרונים, בהם תקיפות אוויריות שגבו חיי אדם והשמידו מבנים רבים, חלקם בעלי ערך היסטורי ואדריכלי. תחת הנסיבות, מתחדדת קריאת העבודה Inaccessible Infrastructur (תשתית לא נגישה), שהצגתי בתערוכה.

האדריכלות איננה רק עדות לתקופה, אלא גם כלי פוליטי רב־עוצמה. הפנטזיה האדריכלית, שנועדה להבטיח יציבות, שייכות והמשכיות, מתנפצת אל מול מציאות של בטון מרוסק, קירות שנפערו ואדמה שנחרבה. 

ההבטחה של החומר, של הבטון, אינה תמיד מצליחה להתקיים; לעיתים היא קושרת עצמה לחזון שלא מומש ולעיתים משמשת מחסה, זמני ככל שיהיה. ההרס הפיזי מנכיח את מה שהעבודה מצביעה עליו בשפה מטאפורית: האדריכלות אינה ניטרלית, היא נושאת הבטחות, אך גם גבולות, מגבלות וזיכרון סלקטיבי.

פרויקט הגמר

בעבודותיי אני מתעמקת במשחק הגומלין בין אלמנטים סוציולוגיים, שלעתים קרובות נותרים לא מדוברים, תוך שאיפה לתת פרשנות פואטית לנרטיב אוטוביוגרפי. המחקר שלי מתמקד בזהות בהקשר החברתי של כפיית מוסכמות נורמטיביות.

ההסתגלות וההתאמה לנורמות חברתיות משפיעה על אינדיבידואלים בכך שהיא גורמת להם להיטמע במבנים חברתיים קיימים. עבודותיי עוסקות בדינמיקה של ציות לסמכות והיפרדות ממבנים חברתיים, באמצעות אותה מערכת שמשמרת את מוסכמותיה דרך דחייה של האינדיבידואלים שאינם עומדים בהן.

בעבודותיי אני מתעמקת במשחק הגומלין בין אלמנטים סוציולוגיים, שלעתים קרובות נותרים לא מדוברים, תוך שאיפה לתת פרשנות פואטית לנרטיב אוטוביוגרפי. המחקר שלי מתמקד בזהות בהקשר החברתי של כפיית מוסכמות נורמטיביות

בחינת מבנים מוסדיים כתשתית המכתיבה נורמות וכמדיום לאפליה והדרה, הובילה אותי לפיתוח המונח Awarding Objects – חפצים מתגמלים – שמתייחסים לחפצים המתפקדים כמנגנונים המשפיעים על תפיסת ערך הפרט בחברה ומשקפים אותו, וככלים למימוש נורמות חברתיות.

חפצים אלו משמשים לתגמול ואישור של הפרט בעיני חברה. העבודה חוקרת את הקוד החזותי של חפצים, שנוצר על ידי פרדיגמות. התמקדות בכוח ההכרה החבוי בחפצים מתגמלים ובתפקידם בשימור הנצחתם של מבנים היררכיים, מאפשרת לערער אותם. 

בשימוש בחפצים מתגמלים, המכילים ציפייה ומתח, מתקיימת התבוננות דו־כיוונית בין החפץ לבין הפרט הראוי לו. בדרך זו, החפצים, המעניקים בנוכחותם ומענישים בהיעדרם, מאפשרים לאינדיבידואל להיות בעמדת בורר. דרך העבודות, המשבשות תפיסות מקובלות אלו, אני שואפת לעודד את הצופים לשקול מחדש את הקריטריונים שלפיהם הם עצמם נתפסים כראויים. 

Inaccessible Infrastructure היא עבודת מיצב פיסולית־מרחבית העוסקת בחלל ככוח מעצב, ובדפוסי הנצחה במרחב הציבורי. העבודה מתמזגת בקיר הבטון החשוף שהוא חלק מיסודות הבניין של ה־RCA. היא ממסגרת אותו בווילונות החושפים ייצוג מונומנטלי של פרחי בטון שזורים זה בזה לכדי טקסט, MUTATED DREAM, חלום שעבר מוטציה.

על חבק הווילון תלויים פפיוני מתנה מבטון, הפרחים השזורים מרפררים גלגלי אבל טקסיים, בעוד הווילונות מייצרים תפאורה תיאטרלית – יחד הם משמשים כסמלים של ייצוג והנצחה, ומציעים קריאה ביקורתית של האדריכלות כהבטחה תיאטרלית שאינה נגישה לממשות היומיומית.

העבודה נוצרה מתוך התבוננות ביקורתית במרחב הציבורי, ועיסוק בייצוגן של זהויות שאינן זוכות להנצחה או נראות. לצד בחינה של המרחב כבעל כוח מעצב, העבודה מתכתבת עם ההשלכות של תהליכי בנייה מהירים – כדוגמת אלו שאפיינו את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה – על עיצוב תודעה קולקטיבית ודפוסי זהות.

המיצב מתפקד כהתגלמות של חלום אינדיבידואלי המיוצג על ידי המבנה. באמצעות שימוש בחומריות ובשפה האדריכלית של הממסד עצמו, נוצר מיצב שאינו מתקיים רק בתוך המבנה

מבנים ברוטליסטיים נבנו מתוך אידאולוגיה סוציאליסטית אוטופית ופונקציונלית, וביקשו לבטא יציבות, עמידות ונצחיות דרך טהרת החומר – ובראשו הבטון. עם זאת, גם בתוך שפה אדריכלית זו מתקיימת היררכיה: ישנם מבנים הזוכים למעמד מונומנטלי ולהבטחת קיום לדורות, בעוד אחרים נותרים מחוץ למעגל ההכרה, דינם להיהרס ולהימחק. כפי שזהות אינדיבידואלית עלולה להיות מותנית בהכרה, כך גם קיומו של מבנה נקשר לאישור חברתי – אקט של הנצחה או דחייה.

המיצב מתפקד כהתגלמות של חלום אינדיבידואלי המיוצג על ידי המבנה. באמצעות שימוש בחומריות ובשפה האדריכלית של הממסד עצמו, נוצר מיצב שאינו מתקיים רק בתוך המבנה – אלא נובע ממנו, כצומח מתוך תשתית מודרת, ומצביע על יחסי הכוח בין החלל לבין האינדיבידואל.

עתידות

אני שואפת להמשיך ולהעמיק בפרקטיקה האמנותית שלי, תוך המשך ההתמקדות הרעיונית והתיאורטית. ברצוני להמשיך ולהציג בתערוכות, ולפעול בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי כאחד.

לצד זאת, אני רואה חשיבות רבה בחזרה למרחב האקדמי דרך הוראה וחינוך, ושואפת להיות שותפה לעיצוב הדור הבא של יוצרות ויוצרים, מתוך גישה שמבוססת על תפיסת ההוראה כדיאלוג וצמיחה הדדית.