קווי המתאר של הקיום: רונן שהרבני ב־NordArt

יובל: הי כרמית, הי רונן, בוקר טוב. מה שלומכם בתקופה כאוטית זו?

כרמית: שאלה פשוטה אך התשובה מורכבת… חששות יחד עם תקווה ואופטימיות לשינוי (שוב מדברים על עסקה…)

רונן: נראה לי שיש חוויה קולטיבית על התחושות: היכולת שלנו כחברה לעבור מ־0 ל־100 וחוזר חלילה מאוד מרשימה ויחד עם זאת מטלטלת ומקשה

יובל: אני אומר הלוואי שזה היה מאפס ל־100. זה מאפס ל־9,875 או משהו כזה

כרמית: נדמה לי שהביחד של כולנו, מה שאוסף ותומך ומעודד, הוא היכולת להישאר עם אופטימיות (זהירה או זעירה…) – ואת זה לא ייקחו לנו!

רונן: המעברים בין ריכוז לפיזור מאוד מקשים לשמור על תהליכים ארוכים, ומצד שני מאפשרים לנו להיות דינמיים והחלטיים למצבים של הרגע… באופן מוזר אני חושב שזה ליווה את תהליך התהוות התערוכה הזו ואפשר לנו את קיומה על אף הקשיים הזמנים ביטולי הטיסות וכו׳…

כרמית: נכון, זה היה מסע מטורף. היו רגעים שחשבתי שלא נצליח להגיע לפתיחה

יובל: אז בואו נתחיל בתערוכה, NordArt – כרמית, אולי תספרי עליה כמה מילים, זו לא הפעם הראשונה שאת מציגה שם

כרמית: נכון. אנסה לתאר בכמה משפטים יחסים של מעל 10 שנים… נורדארט היא תערוכת אמנות בינלאומית המתקיימת מזה 25 שנה בעיירה בודלסדורף (Büdelsdorf) שמצפון להמבורג, גרמניה ומשתתפים בה בכל שנה מעל 200 אמנים מרחבי העולם. סדר הגודל הוא עצום: 20,000 מ״ר של האנגרים רחבי ידיים ובהם חללים פנימיים ועוד 80,000 מ״ר של פארק עם מרחבי דשא בהם ממוקמים פסלי חוצות. 

התערוכה מוצגת בתוך מתחם מפעלי הברזל הקיימים כבר משנת 1827 (ACO), השייכים למשפחה אחת, Ahlman. בן השושלת העכשווי, האנס יוליוס, העביר את התעשייה הכבדה והמזהמת את הסביבה הרחק לסין ולארצות הברית, כך שמבני המפעל נותרו ריקים. מתוך אהבת התרבות, החליטו הוא ואשתו ג׳והאנה לייסד את פסטיבל המוסיקה של שלזוויג-הולשטיין ואת תערוכת האמנות נורדארט. 

בתערוכה מבקרים מעל 120,000 איש כל שנה (4 חודשים, בין יוני לתחילת אוקטובר) והיא מעוררת התייחסות והתעניינות רבה, כולל הכללתה ברשימת 15 התערוכות המומלצות ביותר באירופה בקיץ.

בשנת 2016 ישראל הוזמנה להיות המדינה המרכזית ואני זכיתי לאצור את התערוכה ״מעגל החיים״, שבה השתתפו 28 אמנים מעולים. עבודותיה של טליה קינן זכו אז בפרס המקום הראשון והיא הוזמנה לתערוכת יחיד ב־2017. ב־2024 טליה חזרה לתערוכת האניברסרי בהתייחס לתמה של הצגת החלומות, הפחדים והדאגות הנוכחיות של האנושות, על רקע עולמנו המעורער והשביר, תוך אמונה בכוח המגשר והמרפא של האמנות.

השנה, לאור ציון 60 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל גרמניה, הצעתי לאוצרים עבודות של רונן. הם התלהבו והתרשמו מההצעה שלנו, והקימו לנו פביליון (באמצע החלל העצום הזה הם בונים גלריות של ״וויט קיובס״ במידות שונות). כשסיימנו להקים, ההתלהבות היתה כה רבה שהציעו לנו עוד אחד, בנוסף לבית היציקה החשוך והמרתפי באופיו, חלל ״סקסי״ מאוד בעיני, שם הצבנו הקרנה של ״שעון החול״, שנרחיב עליו בהמשך

יובל: רונן, הכרת את הפרויקט הזה?

רונן: שמעתי עליו דרך אמנים שהציגו שם בעבר ודרך כרמית, אבל חייב להודות שלא הבנתי את המימדים ועוצמת התערוכה עד שהגענו לשם לטסטים. מבחינתי מה שמאפיין את מבנה התערוכה והתוכן הוא העובדה שמי שאחראי על הפרויקט ארוך הטווח הזה הוא צמד אמנים מקומי (לצד החזון של המשפחה כפי שכרמית ציינה), וניכרת התחושה שהארוע סובב סביב האמנים והיצירה, וזה מאוד הורגש בתהליך ובתוצאה

יובל: ספר קצת על העבודות, מה אתה מציג

רונן: העבודות הוצגו בשלושה חללים נפרדים וכוללות שתי סדרות שאני עובד עליהן בעשור האחרון: עבודות עם כיסאות – הכיסא כמרחב הפרטי אישי שמאפשר לנו להגדיר את המיקום והמעמד שלנו.

העבודות התקיימו בחלל אחד שאני מגדיר אותו כהגדרת הגבול הפרטי/ אישי. לצד החלל הזה היה חלל נוסף שבו הוצגו עבודות שעוסקות במבנים כשצילמתי מנופים בסביבת ירושלים, מבנים שהוצאו מהנוף הטבעי שלהם ונאספו ״בחבילות״ תוך ניסיון ובחינה לסדר אותם ל ״סדר נוף חדש״

בחלל הזה הגבול כבר במעגל רחב יותר – גבול שמגדיר קהילה/ עיר/ מדינה/ תרבות, והעבודות עוסקות בגבולות שלנו כקבוצות אל מול קבוצות אחרון, ובאופן יותר פרטני.

רונן שהרבני: אני תמיד מנסה להעביר בעבודות את החוויה הדואלית, כלומר שמצב או חוויה תמיד ניתנים להסתכלות בכמה אופנים, מתוך נקודות מבט שונות. אני חושב שזה מוטיב שפותח אותי לאפשרות שמציאות יכולה להשתנות עם שינוי נקודות המבט

בחדר שבו הוצגו הכיסאות – יש עבודה מוקדמת שלי שנקראת משחק הכיסאות. בעבודה יש יותר משתתפים מכיסאות ובאופן שנוגד את חוקי המשחק, יש מספיק מקום לכולם. זו מעין שאיפה אישית לנטרל את הכמיהה שלנו למצוא את מקומנו בעולם אל מול האתגרים והקשיים של זמינות אותו מקום נכסף.

ויש עבודה נוספת שהוצגה בחלל השלישי, ״שעון חול״, שנראה בה שעון חול ובו כיסאות שנופלים ומציינים את הזמן שאוזל. העבודה נעשתה הרבה לפני המלחמה וכמובן שהיא מקבלת פירוש חדש במציאות הקשה שלנו. נקודה מעניינת: כשהגענו לנורדארט לטסטים והראינו את העבודה ושאלנו אם הם מכירים את המשחק ״כיסאות מוזיקלים״ הם אמרו לנו שהם מכירים וקוראים למשחק ״המסע לירושלים״

יובל: הו, נחמד. המסע לירושלים. כרמית, כשהצעת את העבודות של רונן, מן הסתם עזר כשיש לך הכרות טובה עם החלל והתערוכה. מה את יכולה לספר על התהליך מההצעה ועד התוצאה הסופית בשטח

כרמית: נכון, היכרות ארוכה… ההרגשה שלי היתה שאמנם העבודות של רונן קשורות מאוד לנושאים ״מקומיים״ של גבול, מקום (ירושלים למשל) וכו׳, אבל הם פוגשים את האדם באופן אוניברסלי, את הרצון לשייכות, את השבריריות האנושית המשותפת לאדם בכל התרבויות והיבשות. 

הגענו לטסטים באפריל לבדוק מה אפשר לעשות עם הפביליון שהוקצה לנו. כשסיימנו לבנות אותו, ההתלהבות היתה רבה, ומייד הציעו לרונן פביליון נוסף. כמובן שלא סרבנו… התוצאה היא תערוכת יחיד מרשימה בתוך מרחבי ההאנגרים העצומים. קראנו לתערוכה ״קווי המתאר של הקיום״

יובל: מה עוד קורה מסביב? מה את יכולה לספר על שאר המציגים והשכנים שלכם?

כרמית: סדר הגודל הוא עצום: 20,000 מ״ר של האנגרים רחבי ידיים ובהם חללים פנימיים ועוד 80,000 מ״ר של פארק עם מרחבי דשא בהם ממוקמים פסלי חוצות. התערוכה מוצגת בתוך מתחם ההאנגרים ובמרחבי הפארק כולו.

מעל 200 אמנים מכל רחבי העולם והרמה גבוהה. כמובן לא הכל לטעמי, כמו תמיד בתערוכה כה גדולה, אבל יש המון מה לראות. צמוד אלינו מציג אמן מאיראן, לידו כמה אמניות מטורקיה, אחת מעיראק, אמן מסוריה ועוד היד נטויה…

כרמית בלומנזון: אותי ריגשה במיוחד התחושה שבתקופה כה קשה עבורנו כישראלים, מתייחסים אלינו כאן ביחס לאמנות שלנו. לא פוליטיקת זהויות, לא מי ומה מובילה הממשלה שלנו. אמנות היא המסר. אמנות טובה היא התקווה

את האיראני, עלי אנבארי, אני כבר מכירה והצגתי אותו בעבר בתערוכה שאצרתי ב־2017 בברלין. חשבתי שהוא קצת חושש למשפחתו שנשארה בטהרן ולכן שמר מרחק בשנים האחרונות ופתאום להיפגש איתו כאן בלייב היה מפתיע ומרגש. גם האמניות הטורקיות שמתגוררות באיסטנבול ובאיזמיר היו חמות ופתוחות אלינו ושיתפו בהתמודדויות שלהן.

יאנג סונג (YANG Song) האמן הסיני שזכה בפרס ההצטיינות השנה, הוא אמן מעולה. עבודה חכמה ויפה, שמדגישה את המתח המצטבר בשזירת 10 ק״מ של חוט ברזל דקיק מאוד לתוך נקודה אחת בכל פאה של הפסל. אליה נאסף הכל – וממנה יוצא הכל

יובל: ואיך היו התגובות, מה הפתיע או ריגש אתכם במיוחד?

כרמית: אותי ריגשה במיוחד התחושה שבתקופה כה קשה עבורנו כישראלים, מתייחסים אלינו כאן ביחס לאמנות שלנו. לא פוליטיקת זהויות, לא מי ומה מובילה הממשלה שלנו. אמנות היא המסר. אמנות טובה היא התקווה.

וכמובן הקשר הבין־אישי שנוצר עם האמנים האחרים, שהתעניינו, חקרו, נגעו, הרימו את החול עם ההקרנה עליו והתרגשו לראות את הרקדנית של רונן זולגת להם בין האצבעות ונעלמת למרחבי האין־סוף… היו התרגשויות 

רונן: ברמה הראשונית המפגש היה עם האמנות בלי קשר למקום ממנו הגענו, והיה בזה משהו מאוד משחרר שנתן פרספקטיבה רחבה יותר… המבקרים מאוד התעניינו בעבודות. גם העובדה שזו אמנות ניו־מדיה מצד אחד אבל עם חומרים בסיסיים – הקרנה על חול ועל הקירות, קירבו את הצופים למגע עם העבודות.

אחת העבודות היא ״אדמה משולשת״, שלושה שולחנות חול שהקרנתי עליהם מבנים מתפזרים ומתארגנים לכדי נופים מחודשים. זה משך את הצופים לגעת באדמה/טריטוריה, ולרגע מסויים להתייחס לכל ההתרחשות כמשחק קוביות אינטראקטיבי.

מה שמעניין שברוב המקרים היתה חוויה ישירה מול העבודות ומאוחר יותר ההבנה שאני מישראל… אני חושב שזה יצר עומק מחשבה אחר והסתכלות מחודשת על העבודה. באופן כללי השיח היה מאוד מכבד ואוהד

כרמית: למרות חששותינו…

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתם לפני שניפרד?

כרמית: העיסוק של רונן בגבולות הגוף והנפש, במתח שבין אינדיבידואליות לבדידות, מצליח לנסח דרך המדיום הדיגיטלי קינה אנושית עדינה: חיפוש, כישלון, אך גם הישרדות, עמידות ותקווה שקטה.

וכל זה פונה לאדם באשר הוא אדם. וגורם לו להזדהות והפניית המבט פנימה. ובזה כוחן של העבודות של רונן

רונן: אני תמיד מנסה להעביר בעבודות את החוויה הדואלית, כלומר שמצב או חוויה תמיד ניתנים להסתכלות בכמה אופנים, מתוך נקודות מבט שונות.

בעבודה עיסת נייר / נייר בעבודת יד (papier), אפשר לראות שבהסתכלות מנקודת מבט רחבה, ממרחק, חווים את יריעת הנייר האחת והשברירית, אבל כשמתקרבים רואים את המרכיבים וחווים את הרטט של האלמנטים/המבנים שמרכיבים את המכלול. אני חושב שזה מוטיב שפותח אותי לאפשרות שמציאות יכולה להשתנות עם שינוי נקודות המבט

כרמית: גיבוריו של רונן נעים בלופים, נופלים, רצים – בתוך מסע נטול יעד, אך כזה שמכיל הבטחה להתחלה. ואת התקווה הזו אני מאחלת לכל הצופים בתערוכה לקחת איתם להמשך הדרך