RCA 2025 // הגר איתיאל

מי? 

הגר איתיאל, בת 29, אמנית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל והתואר השני בתכנית הפרינט ב־RCA. אני תמיד אומרת שאני לא יודעת מה אהיה כשאהיה גדולה ואולי אף פעם לא אדע. 

בשנתיים שקדמו למעבר ללונדון הייתי עורכת במגזין הילדים עיניים. לפני כן עבדתי שלוש שנים במטבח של מסעדת מונא שבירושלים. חשוב לי להיות בעניין, אני שמה את עצמי במקומות שמקרבים אותי למה שאני רוצה לעשות ולומדת.

התכנית היא תואר שני באמנות עם איזו מחשבה על פרינט במובן הרחב. היא מאד פתוחה ומאפשרת, וכוללת הדפס מסורתי, דפוס דיגיטלי וכל עיסוק קונספטואלי ברעיון של עותק יחיד אל מול שכפול. אין שום הגבלה או דרישה להצמד לטכניקה מסוימת.

במהלך הלימודים אין מערכת שעות מסודרת וידועה מראש, כל שבוע נראה שונה. התכנית בנויה בצורה כזו שיהיה לסטודנטים הרבה זמן פנוי שמוקדש לעבודה עצמאית. מהשבוע הראשון היה מאד ברור שמבחינת בית הספר, כולנו אמנים עובדים, לכל אחד יש את הפרקטיקה שלו, ומרגע שהוקצה חלל סטודיו בחללים המשותפים – עובדים. עצם העובדה שהלימודים הם שנה אחת בלבד תרמה גם היא לעשייה ולתחושת הדחיפות.

ב־RCA יש דגש על עשייה מבוססת מחקר, והמשמעות היא שהתהליך יותר חשוב מהתוצר. רגעי העצירה וההצגה הם חלק בלתי נפרד, אבל לא המטרה ולא המהות. 

אני מאד מרוצה מחוויית הלימודים כאן ויחד עם זאת, יש לי גם ביקורת. היו רגעים לא מעטים בהם חשתי שהיה חסר מפגש, לראות יותר עבודות של אנשים אחרים מהתכנית ולשמוע יותר קולות באופן רציף, כחלק מהמסגרת. התנהלות הביקורות ורמת הדיונים כאן היו יחסית שטחיים. האנגלים מאד רגישים וזהירים, זה בא על חשבון שיחה משמעותית.

הלימודים אחרי ה־7 באוקטובר

התחלתי את הלימודים כשנה לאחר השבעה באוקטובר, תוך כדי המלחמה המתמשכת, והמצב במדינה בהחלט היה קטליזטור למעבר. ידעתי שארצה מתישהו לחיות תקופה בחוץ לארץ והרגשתי שבישראל המצב כרגע מאד מקשה על התחלת דרך או קריירה; אין המשכיות, חיים מרגע לרגע, שורדים וקשה לחשוב על בנייה ועל עתיד.

ובכל זאת, החיים במדינה זרה בתקופה הזאת הם מורכבים. לשמחתי, לא חוויתי גילויי שנאה או אנטישמיות באופן אישי, אבל משהו בי מרגיש צורך להתכווץ, לא לבלוט. זאת תחושה שהיא מאוד זרה לי. אני חיה כאן לבד, חבר שלי נמצא בארץ. אולי זה שאני אשה מוסיף לתחושה הכללית של חוסר בטחון ודריכות גבוהה.

עבורי לונדון היא עיר קשה, קשה לגור בה. המסות של האנשים שחולפים על פנייך כל יום זה משהו שלא הצלחתי להתרגל אליו, כל הזמן קורות סביבי התרחשויות; חוויה מתמדת של הצפה חושית. אני מוצאת שאני משקיעה המון אנרגיה בהתכנסות, חייבת למנן את כמות המידע שחולפת על פני, באיזשהו אופן אני סוגרת את עצמי לעולם — וזאת חוויה שהיא לחלוטין ההפך מאיך שאני מכירה את עצמי ומאיך שאני בוחרת לחיות: תמיד סקרנית, מסתכלת סביבי, מגלה הפתעות. כאן, זה יותר מדי עבורי ועצוב לי שזה כך. יחד עם זאת, אני כל כך נהנית מהלימודים, מהעשייה ומהאנשים שאיתי בתכנית, ועל כך אני שמחה ומודה.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי, Self Portrait Setting the Table, הוא רגע של עצירה בתהליך מתמשך שאני עדיין עובדת עליו: חיבור בין העיסוק האמנותי שלי לאוכל. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתעסקת בשני התחומים האלה בצירים נפרדים עם איזו תקווה שמתישהו אצליח לכנס אותם לפרקטיס אחד. השנה הרגשתי שהתנאים הבשילו מספיק בשביל שאוכל לפחות להתקרב למה שהאינטואיציה שלי מכוונת אותי אליו.

ההתחלה הייתה לא קלה, היה חסר לי היסוד שממנו נובעת היצירה שלי — האנשים שאני אוהבת. הבנתי שהסיפור הוא ה־longing. זאת החוויה שלי כרגע וזה המסגור שלה. כיוצרת, אמנות בעיני זה אני + זמן + מקום, כשאלה תופסים גוף בעולם הם הופכים להיות העבודה.

ידעתי שאני חייבת לעבוד עם הידיים, ליצור משהו מאד פיזי, זה עוזר לי להניע את עצמי. הדחף הראשוני שלי היה להכין שולחן — בסיס, setting. שולחן יעזור לי לארגן את המחשבות, שולחן הוא טריטוריה. עליו הכל מונח וסביבו הכל קורה. אוכל לעבוד איתו מבלי להתחייב איך. הוא הגיוני. פיסלתי שולחן ממה שמצאתי וממה שידעתי, שזה לא הרבה: משטחים מעץ וגבס. הכל היה מאוד אינסטינקטיבי ודחוף.

תוך כדי, הבנתי שאני צריכה שיהיו לי כלים, הרי אוכל מוגש בכלים. לסטודנטים שהם לא מהתכנית לקרמיקה וזכוכית מותר לעבוד בסדנה יום בשבוע. מדי יום רביעי הייתי מגיעה לשם במשך כמה חודשים, בלי ניסיון אבל עם אינטואיציה, אמונה ועניין.

הבנתי שהסיפור הוא ה־longing. זאת החוויה שלי כרגע וזה המסגור שלה. כיוצרת, אמנות בעיני זה אני + זמן + מקום, כשאלה תופסים גוף בעולם הם הופכים להיות העבודה

הכנתי את ה־setting כך שהכל יהיה מוכן לכשהאנשים שאני אוהבת יגיעו לבקר אותי. תוך כדי הכל, יצרתי ספר שהוא משהו בין יומן לספר בישול. הספר מספר את המהלך והוא גם קצת מניפסט. בחרתי לנצל את התערוכה כדי לבחון איך מתחברים כל האלמנטים שהכנתי במהלך השנה: יצרתי חלל והתקווה שלי היתה שתיווצר בו אווירה אינטימית, שיש בה משהו מהעולם הפנימי שלי.

בחלל נמצא השולחן שלי ועליו הספר. מסביב, שרפרפים שבניתי, שמיועדים למי שרוצים לשהות בחלל, להרגיש שהם שרויים בו, לקרוא. מעט מהכלים מוצגים גם הם. על הקירות תלויות הליטוגרפיות הראשונות שהכנתי: ציור של שני ברבורים, בקו פשוט ומיידי, ביטוי לאיך שאני יוצרת — תמיד מוקסמת מהפעם הראשונה, שיש בה גולמיות, מקריות ותום. 

החלל לבן והחומרים מדברים את עצמם. רציתי לשמור את החוויה השלמה למי שקורא בספר: החלל גדל להיות עולם שחלקו בדמיון בלבד.

עתידות

נשארו עוד חודשיים ללימודים ואני כאן, בהווה. אני עדיין לא יודעת מה אעשה בשנה הבאה ומה העתיד טומן לי. באוקטובר אחזור לארץ, לפחות לכרגע, כדי להיות עם האהוב שלי שכותב את הדוקטורט שלו בספרות עברית באוניברסיטה העברית. 

השארתי את המחשבות על עיסוק בשנה הבאה לאחרי התערוכה. עכשיו זה הגיע ואני חושבת. הייתי רוצה מאד להמשיך את מה שאני עושה כאן. זאת באמת פריבילגיה גדולה להיות מוקדשת רק לאמנות שלי ואני תוהה איך אוכל לקיים את זה גם אחרי התואר, תוך שאני בונה את החיים שלי ופוגשת את המציאות.