הרשימה המשותפת // 10.7.25

פעם השמיים היו ים במוזיאון תל אביב

״פעם השמיים היו ים״, תערוכה חדשה מוצגת במרכז החווייתי למשפחה במוזיאון תל אביב (אוצרת: שוע בן ארי), וכוללת יצירות מאוסף המוזיאון לצד עבודות של האמניםות דיתי אלמוג, ענת ורשבסקי, יסמין ילון, הדס סט, יונתן צופי ורועי קופר.

בתערוכה מוצגות יצירות עדינות ורגישות של אמנים ואמניות, מתקופות ומקומות שונים מביטים לעבר הים והאופק ומציירים אותם שוב ושוב. המבקרים מוזמנים להתבונן ביצירות, שאולי ישפכו אור על מקור הכמיהה האנושית לאופק וליצור בעקבות אותו קו דמיוני שמפריד בין השמיים לים. בתערוכה מחולקת דפדפת פעילות, המזמינה משפחות, חברות וחברים, הורים וילדים לשבת יחד, לקרוא סיפורים מיתולוגים אודות הים והשמיים וליצור ולפעול בהשראתם ובהשראת היצירות.

הדס סט במוזיאון תל אביב. צילומים: מ״ל

דיתי אלמוג

יונתן צופי

תערוכת הגמר של בית לאמנות ישראלית בפורום גבעון

״בארץ להד״ם: סוריאליזם עכשווי״, תערוכת הגמר של מסיימי תכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה של בית לאמנות ישראלית, תפתח הערב (10.7) בפורום גבעון לאמנות בנווה צדק (ליווי אוצרותי: תמי כץ־פרימן), ותציג פרשנות נוקבת למציאות הישראלית במלאת כ־100 שנה לתנועה הסוריאליסטית.

התערוכה מציעה נקודות מבט מקומיות על הסוריאליזם ועל הרלוונטיות שלו למציאות הישראלית העכשווית, והיא עוסקת בשאלה כיצד הרעיונות הסוריאליסטיים, שצמחו כתגובה לסתירות המייסרות של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, מהדהדים במציאות הישראלית של היום. כותרת התערוכה, ״בארץ להד״ם״, מתייחסת לביטוי התלמודי ״לא היו דברים מעולם״, המעלה שאלות מהותיות לגבי אמת ומציאות. היא מבטאת אי היגיון וטירוף מערכות – תחושות המאפיינות יותר מתמיד את החיים כאן ועכשיו.

דיוי בראל בפורום גבעון, תערוכת בית לאמנות ישראלית. צילומים: מ״ל

הדר מיץ

רותם רוזנבוים

מאי דעאס בגלריה ברוורמן

״התגלות״, תערוכת יחיד למאי דעאס, תפתח הערב (10.7) בגלריה ברוורמן (אוצרת: עדי גורה). ציוריה של דעאס נולדים מתוך הגוף הנשי ומתוך המרחב הביתי. שני מרחבים טעונים, אינטימיים ופוליטיים כאחד. דרך ציור פיגורטיבי־ריאליסטי רווי רגש, היא יוצרת סצנות בהן נשים מתקבצות במעגל: כורעות, יושבות, שוכבות, מביטות זו בזו או עוצמות עיניים זו עם זו.

אלה מחוות של קרבה, של אחווה, של תנועה נשית שקטה אך עיקשת. המעגלים שהיא מציירת אינם רק מבנים צורניים, הם ביטוי לקהילה ולשותפות בתוך מציאות חברתית שמכתיבה דיכוי, צניעות ושליטה. המרחב הביתי, המופיע בעבודותיה שוב ושוב כהתייחסות מתמשכת, הופך לזירת טקס ולהתנגדות. הוא משמש מרחב סימבולי שבו מתעצבת זהות נשית שאינה תואמת את נורמות החברה, אלא מבקשת להיוולד מחדש מתוך הגוף, הזיכרון והקול.

מאי דעאס בגלריה ברוורמן. צילומים: מ״ל

אילת כרמי ומירב הימן בבית טיכו

״חמדה״, תערוכה משותפת לאילת כרמי ומירב הימן, מוצגת בבית טיכו של מוזיאון ישראל (אוצרת: תמנע זליגמן). נשים, טבע, מולדת והמציאות הישראלית השבירה הם שעומדים במרכז שתי עבודות הווידאו בתערוכה – ״חמדה״ (2025) שזאת הצגת הבכורה שלה, ו״זהרה״ (2021) המוצגת בפעם הראשונה במוזיאון. אף על פי שהעבודות שונות זו מזו, שתיהן משרטטות עולם מקביל, שנראה מוכר מצד אחד ומתרחש במקום אחר ובזמן אחר ומצד שני; עולם דיסטופי, שנוצר בעקבות טראומה קיומית, ובה בעת חותר ליצירת אוטופיה.

״חמדה״ מציגה עולם נשי שמתקיים במציאות חדשה ובו בזמן יונק מן המסורת והפולקלור. לכל אחת מהנשים נועד תפקיד בבניית העולם הזה הקשור לקיומה של הקהילה ולמחזור החיים שלה. ״זהרה״ מבוססת על סיפורה הטרגי של הטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי, זהרה לביטוב. יחד שתי העבודות מדגימות את עולמן המושגי של אילת כרמי ומירב הימן: עולם נשי ארכיטיפי, המתבסס על דמויות מופת היסטוריות ובה בעת מציג נשים רגילות שכל אחד יכול להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפיהן.

אילת כרמי ומירב הימן בבית טיכו, מוזיאון ישראל. צילומים: רוני קאופמן

עבודות מאוסף צילה ירון במוזיאון רמת גן

התערוכה ״בצלמה ובדמותה: עבודות מאוסף צילה ירון״, תפתח מחר (11.7) במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית (אוצרת: שרי גולן). אוסף צילה ירון (1948-2024) נבנה ״בצלמה ובדמותה״, כפי שתיאר זאת בן זוגה, גיורא ירון – אמירה, המציעה עוגן אוצרותי לאוסף כולו, וממנה גם נגזר שם התערוכה. אף שלא גובש מתוך נרטיב שהותווה מראש, האוסף מתגלה כמכלול עשיר שאפשר לזהות בו קווים מנחים.

הבחירות נעשו באופן אינטואיטיבי ורגשי, אך בחינה פרשנית מגלה מארג ערכי ואסתטי מורכב. אחד ממאפייני האוסף הוא השילוב בין אמנים מובילים בשדה האמנות הישראלי לבין אמנים בראשית דרכם או כאלה שפעלו מחוץ למרכז, ובין אמנות ״גבוהה״ לבין עבודות עיצוב, קראפט וקרמיקה, שהועמדו זו לצד זו ללא היררכיה, תוך דגש על דיאלוג חזותי ורעיוני ביניהן.

לאה ניקל במוזיאון רמת גן. צילומים: אברהם חי

חן שיש

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

עינת לידר, דיויד גוס ואובידיו אנטון במוזיאון על התפר

שלוש תערוכות חדשות מוצגות במוזיאון על התפר בירושלים (אוצרת: שיר אלוני יערי): ״בית מידות״ של עינת לידר, שבה היא מציגה אוסף חפצים בזעיר אנפין: תכשיטים, מזכרות ופרגמנטים אדריכליים, המתפקדים כאובייקטים של זיכרון והתנגדות. במבע חומרי ואינטימי, מתמודדת לידר עם עברו המורכב של מבנה המוזיאון ועם שאלות היסטוריות ועכשוויות של אובדן, הדחקה ועיוורון.

השנייה, ״גאולה״ של דיויד גוס, שכוללת גוף עבודות שיצר בהשראת המרחב הגאוגרפי והסמלי של המוזיאון – אזור רווי להט דתי ולאומי וחזונות משיחיים ואפוקליפטיים. השלישית, ״חילופי לימונים בין לפקוסיה ללפקושה״ של אובידיו אנטון – עבודת וידאו שמתבוננת במציאות המפוצלת של ניקוסיה, בירת קפריסין — העיר האחרונה באירופה החצויה בקו גבול.

עינת לידר במוזיאון על התפר. צילום: ליאת אלבלינג

דיויד גוס. צילום: מ״ל

נד־נד 2 בגלריה גבעת חביבה

״נד־נד 2״, תערוכה הקרמיקה וההדפס השנתית, תפתח מחר (11.7) בגלריה גבעת חביבה לאמנות (אוצרים: אבנר זינגר ומשה רואס), ותציג כ־500 עבודות קרמיקה והדפס, פרי יצירתם של למעלה מ־200 לומדים ולומדות במרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה. בתוך מציאות בלתי נתפסת, שבה המושג בטחון מגלם בעיקר את היעדרו והמילה ביחד הפכה לסיסמה ריקה – תיפקדו חללי הלימוד השוקקים כאיים של שפיות דרך שיחות שהתגלגלו בחללים אפשרו להסדיר נשימה, להתחזק, לנוח ולחלום.

העבודות שנוצרו לאורך השנה, בין אם נוגעות באירועי הזמן ובין אם לא, משקפות את כוחה של היצירה להבריא ולברוא מציאות נוספת, לנדוד בדמיון, לנוע פנימה והחוצה, להתנדנד בין קצוות. תנועות בחומר, התמסרות לזמן, עבודה בסביבה משותפת, ושיחות שהתגלגלו בחללים אפשרו להסדיר נשימה, להתחזק, לנוח ולחלום.

רונית זוהר בגלריה גבעת חביבה. צילומים: אבנר זינגר

אירה חייט

אילנה אשחר

תערוכת סיום מסלול האמנויות בכולנא ירוחם

תערוכת סיום מסלול האמנויות ע״ש קרן מתנאל תפתח הערב (10.7) בכולנא  – בית הספר ליצירה מסורתית עכשווית בירוחם (אוצרת: נירית דהן). התערוכה נעה בעקבות חומריות העבודות וסיפורי המלאכה, בין איכויות קדומות לפרשנות עכשווית, בין חומרים נושאי זיכרונות ומסורת לבין אילו הסובבים אותנו כאן ועכשיו.

תנועה בין ניגודים, בין אורגני לסינתטי, בין מקומיות לנדודים, בין שימור לחידוש, המזמינה את הצופה  להלך ביניהם, לגלות את שנמצא בתווך שבין הדברים. לראות חומרים מוכרים באור חדש, לשאול שאלות ולהעמיק קשב.

ריה קונפוב בכולנא, ירוחם. צילומים: אבירן מויאל

הדסה בן סעדון

ימימה סבן