פסטיבל הקולנוע בירושלים: על תבונה ורגישות בסרטים קצרים

בתחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025 – אחד המדורים החזקים והרגישים של הפסטיבל השנה – מוצגים 17 סרטים שנעים בין אישי לפוליטי, בין טראומה אינטימית למציאות קולקטיבית בוערת.

בין חיילים מותשים בעזה לנערה שנאבקת בפגיעה מינית ברשת טלגרם; בין ציפור שלא מצליחה להטיל ביצה למפגש טעון בין מגזרים; בין מקרים שבהם הפרטי מכיל את הציבורי, או להפך – שישה סרטים קצרים שיוצגו בפסטיבל, מצליחים כל אחד בדרכו להפוך שבר של רגע לרעידת אדמה קולנועית.

---

חיימשלי

בימוי: זיו ממון | 19 דקות | עלילתי | עצמאי

יסמין, בת 17 (היאלי יוסף זדה), מגלה שסרטון אינטימי שלה הופץ בטלגרם. כל הסביבה שלה כבר צפתה בו. מה שהיה אמור להישאר פרטי, נשדד ממנה. במקום עזרה, היא נתקלת בשתיקה, בשיפוטיות, בהאשמה. היא יוצאת למסע לאיתור המפיץ אבל בעצם מנסה להחזיר לעצמה שליטה על הגוף, הזהות והנראות שלה, בעולם שבו הכול כבר בחוץ. והחברה – באופן מעורר זעם – מענישה דווקא אותה, על פשעו של האחר, הנבזי.

סרטה של זיו ממון פוגש בסיפור אמיתי שכיח יותר מדי: פגיעה מינית דרך חשיפת תכנים באינטרנט. חשיפת גופה ומיניותה של אישה לעיני כל, בלי רשות ובלי הקשר. זה קורה במרחב שבו הדימוי המיני נסחר ומוחלף בלי שום התחשבות באדם שנמצא מאחורי התמונה, מרחב שבו הכול הופך לציבורי, מוחצן, בלתי ניתן למחיקה.

לעומת האדישות וההאשמה שמפגינה הסביבה, המצלמה של זיו ממון נוקטת עמדה: היא מתעקשת להישאר קרובה ליסמין, לא להחמיץ אף רגע של השפלה, שתיקה או נסיגה. הזעזוע מתעורר לא רק ממה שרואים – אלא מהאופן שבו הסרט מסרב להסיט את המבט.

״חיימשלי״ כופה על הצופה להביט בסיטואציה החברתית המזעזעת הזו, לא כנתון סטטיסטי, לא ככותרת חולפת בחדשות או כאייטם סליזי או בדיחה בפייסבוק – אלא כמציאות חברתית אלימה, מוחשית, שמבקשת הכרה ותיקון.

---

חצי פגישה

בימוי: עדן אביטבול | 23 דקות | עלילתי | עצמאי

המתח בין העולם החרדי־דתי לבין העולם החילוני ממשיך להיות אקטואלי, ובפרט בימים אלו סביב חוק הגיוס החדש. סרטו של עדן אביטבול מבקש לבחון את המפגש בין העולמות.

תלמיד ישיבה חרדי וחיילת נפגשים בלשכת גיוס, ומתפתחת ביניהם שיחה. מטרת בואו היא לקבל פטור. זה מתחיל בחשדנות, בזהירות, אפילו בעוינות. המבטים, העקיצות – כולם משדרים את מה שמוכר ממסכי הטלוויזיה ומהשיח הפוליטי. אולם ככל שהשיחה מתקדמת, והשניים משילים את ההגנות, הם מצליחים גם לראות מעבר. הרבה מעבר.

מתחת לסטראוטיפים ולפחדים מסתתר משהו אחר – מפגש נדיר, אנושי, חוצה גבולות, שחותר תחת הציפיות. השיח הופך לחומל, לידידותי, אולי אפילו אוהב ומקבל. בתוך המפגש הקטן הזה, דווקא במקום הכי מתוח ונפיץ, שני אנשים שונים מוצאים שמשותף להם הרבה יותר ממה שחשבו. השפה מגשרת על הפערים, המילים משקפות דאגה, ואופטימיות זהירה נולדת. אחרי הכול, בני אדם כולנו. חצי פגישה, דיאלוג אמיתי ושלם.

---

הציפור שרצתה

בימוי: גן דה לנגה | 8 דקות | אנימציה | עצמאי

סרט האנימציה של גן דה לנגה פורש סיפור מרגש, מתוק ובעל עוצמה שקטה, על ציפור שלא הצליחה להטיל ביצה. יותר מכל, היא והחצי השני שלה רוצים גוזל. הכישלון והכמיהה העצומה מובילים את הציפור לטיפולי פוריות קשים, שגובים מחיר כבד.

היא מתחילה כציפור מהודרת, מעוצבת בקפידה, כמעט מושלמת. כנפיה ונוצותיה מקושטות באבני חן צבעוניות. ככל שהתהליך נמשך, נוסף לסבל ולכאב – היא הולכת ומאבדת את הדרה ואת בריאותה. את הסיפור הפשוט הזה מלווה אנימציה בסגנון ייחודי, שפת עריכה קצבית ושימוש נהדר בצבעים – כמו גם בהיעדרם – שמעצים את המסר ואת הרגש.

סיפור פשוט אך אפקטיבי. דה לנגה מעלה שאלות רבות על זהות, אמהות, ועל המחיר שנשים נדרשות לשלם כאשר הטבע אינו נענה למשאלת הלב. בכמה דקות, וללא דיאלוג, היצירה מצליחה לבטא את הכאב השקט של הציפור, את התקווה שלה – ומה שנולד הוא משמעות חדשה לחיים. סרט שכולו עצב עדין, מהול באופטימיות.

---

תמונות למיכאל

בימוי: ליה דניאל אלבשן | 14 דקות | עלילתי | סם שפיגל בית הספר לקולנוע וטלוויזיה

יש משהו מיידי, שלופת אותך מהשנייה הראשונה של ״תמונות למיכאל״, סרטה של ליה דניאל אלבשן. הסרט עוקב אחר שירה, שבן זוגה מיכאל חולה במחלה קשה ומאושפז בבית חולים. היא חוזרת לביתה, דואגת, חוששת – ולמחרת שבה לבית החולים, שם עדיין אין תשובה ברורה. מכאן מתחילים לצוץ רגעים של אימה, קיפאון, חרדה.

הסרט מעביר את הכאב, הפחד והדאגה של שירה לאהובה בדיוק פואטי צנוע. הוא נפתח באסתטיקה שמזכירה את ״המזח״ של כריס מארקר – תמונות סטילס מתחלפות שמתעדות רגעים מבית החולים. אך יש בהן אור, כמעט כאילו אפשר לשכוח למה הם שם בכלל. ברקע: קולותיהם של בני הזוג. זו סימולציה קולנועית של כאב עמוק: פס הקול, העריכה, הצילום, המיזנסצנה – הכול מעיד על מה שלא נאמר, אך מורגש. והוא בהחלט מורגש בחוויית צפייה שמכווצת את הלב ונוגעת בנפש.

---

כן או לא

בימוי: אסף קורמן | תסריט: לירון בן־שלוש | 22 דקות | עלילתי | עצמאי

בסרט הקצר של אסף קורמן, מלי (לירון בן־שלוש, שגם כתבה את התסריט) וגיא (רוני קובן) הם זוג שמגיע לרגע שבו שום תשובה אינה פשוטה – לא כן, ולא לא. המתח ניכר בכל סצנה, בכל מבט, בכל ניואנס. הם מגיעים לבית החולים כדי להכריע על עתידו של תינוקם, שלא מפסיק לבעוט בבטנה של מלי. הבחירה, כך מתברר, נוגעת למום שהתגלה בעובר – והופכת את ההתלבטות מסיפור פרטי לסוגיה מוסרית, רפואית ורגשית.

נושא רגיש ואף נפיץ זה זוכה לטיפול מותח, מדוד, מהודק, ומעורר רגשות מעורבים לאורך כל צעד ושעל בסרטו של קורמן, שמסתיר מתחת לשכבת הדילמה הרבה יותר מההתלבטות הגלויה. בסרט שורר מתח פואטי מתמשך – שמתבטא במרחקי הצילום, בפריימינג, ובפער הקבוע בין תנועה לסטטיות, בין שקט לרעש, ובין רגעים קטנים של הפוגה קומית לבין הקו המוסרי המרכזי, שהוא מהודק ומעיק כאחד. ה״כן״ וה״לא״ נוכחים אפוא לא רק במנוע העלילתי – אלא גם במבע החזותי והשמיעתי.

המסע שאליו יוצא הצופה – עם הזוג בכלל ועם דמותה של בן־שלוש בפרט – מעורר טלטלה, אך גם פגיעות, הזדהות ובלבול, לא בשונה מהזוג.

---

בסיס אם

בימוי: עמית קרא | 17 דקות | עלילתי | בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל־אביב

תמהיל של סוריאליזם וריאליזם פוגש את המצב האקטואלי בצורה שמעוררת אי־נוחות – וזו כנראה הפואנטה של ״בסיס אם״. במרכז הסרט קבוצת חיילים הלוקחים חלק בלוחמה בעזה. הם תקועים יחד במרחב סגור, מנסים לשמר שגרה, בדיחות ורוטינה של שרידות, בזמן שהגיהנום מתחולל בחוץ. אחד מהם – אולי גם הצופה – מתקשה להמשיך כרגיל.

עמית קרא בוחר לא להראות את הקרב, אלא את הדהודו: את הצל שמטילה המציאות על מערכת היחסים בין הגברים בקרב, על הגוף, ועל המצב המתמשך של בוץ המלחמה, בו אין ספור נשים וגברים מעורבים בו בימים אלו ממש.

הצבעים המונוכרמטיים מחדדים את תחושת חוסר השפיות – את הסוריאליזם, את הסיוט המתמשך שרודף את המצב עד שהוא פוקע. הצילום מתכתב עם מסורת של קולנוע אנטי־מלחמתי, אך נטוע עמוק בישראליות של עכשיו.

זה סרט שמכיל את האלימות מבלי להציג אותה ומשתמש במה שלא נאמר כדי לומר את כל מה שצריך. הכול הוא רק השתקפות של מה שכבר ידוע ומוכר מדי לצופה הישראלי: ייצוג פוסט־טראומטי של טראומה בהתהוות.