הביאנלה ה־19 לאדריכלות בוונציה: חוכמת ההסתגלות

Intelligens אינה מילה רשמית בשום שפה. זהו ניאולוגיזם – מילה מומצאת. אוצר הביאנלה ה־19 לאדריכלות בוונציה, קרלו ראטי, לקח את השורש הלטיני של אינטליגנציה (תבונה, inteligence) והלביש עליו סיומת לשונית של מבנה ביולוגי – כזה שמעיד על היווצרות, שינוי וריבוי. המונח מתאר אינטליגנציה מרובה: מלאכותית, טבעית וקולקטיבית. זו אינטליגנציה הנוצרת מתוך יחסים בין מינים, דיסציפלינות וזמנים, בעולם של משברים, קריסה דמוגרפית ועומס מידע.

המושג ״הסתגלות״ עולה בדעתנו מתוך ההכרה שאין ביכולתנו לעצור את שינויי האקלים, אלא רק להסתגל אליהם. ויעדי ההסתגלות הנדרשת מאיתנו נמתחים אל מעבר למשבר האקלים לשורת משברים נוספים, הקשורים אליו במידה כזו או אחרת: משבר ההגירה, משבר הדמוקרטיות, משברי הדיור ועוד.

הסתגלות דורשת מאיתנו לוותר על שליטה, לשתף פעולה, ולהחליף את מערכת ההפעלה המכנית־אוטומטית שלנו ברשת דינמית וחיה. ראטי מסביר, שהוא משתמש במונח זה כדי לפרוץ את הקיבעון של השימוש באינטליגנציה כמדד אליטיסטי, ולהציע גישה משתפת, גמישה ואקולוגית למה שנחשב לחכם ולמסתגל.

מערכות בלתי נראות והתיקון החיידקי

הביאנלה לא מציגה ״פתרונות״ ופיתוחים זריזים בקצב הייטקיסטי, אלא מרחב של הצעות, שבו אפשר להשהות, להעמיק, לפרק ולבנות מחדש. טכנולוגיה כאן איננה גאדג׳ט אלא מערכת יחסים. לא כלי, אלא שאלה פתוחה. בזה טמון כוחה. הביאנלה מציעה AI לא כאוטומציה, אלא כתרבות: רשת אינטואיטיבית, רגשית, חומרית, הנבנית תוך כדי קיום.

המושגים שבלב המיצב Calculating Empires (אימפריות מחושבות) של Kate Crawford ,Vladan Joler הם Extractivism (מיצוי) וחוסר נראות מערכתית: גישה כלכלית־טכנולוגית שבה משאבים חומריים, אנושיים ומידע, מופקים בצורה אגרסיבית לצורך רווחים, בלי התחשבות במערכות האקולוגיות והחברתיות שבתוכן הם מתקיימים.

המיצב הוא מניפסט חזותי: דרך רשת של דימויים ודיאגרמות, מיפוי דאטה וקטלוג של חומרים, הוא חושף את ההיסטוריה החומרית והמושתקת של הבינה המלאכותית. החל מכריית ליתיום, המתכת החיונית להפקת סוללות, במדבריות בוליביה וצ׳ילה, שמשאירה פצעים אקולוגיים וקהילות מוחלשות מאחור; דרך שרשרות אספקה גלובליות, שמשנעות את החומר למרכזי מחשוב באירופה ובצפון אמריקה, שמופעלים על ידי תאגידים כמו אמזון וגוגל. המיצב מדגיש שאפילו פעולות ״נקיות״ כמו שיחה עם ChatGPT תלויות ברשת עצומה של כרייה, חשמל, עבודה בלתי נראית ומערכות שליטה. לא מדובר בעתיד דיסטופי, אלא בהווה שמתחזה לניטרלי, שהצדדים האפלים והנצלניים שבו נסתרים או אף מוכחשים.

מהצד האופטימי – Recycling Intelligences (אינטליגנציות מיחזור) – מיצב של Luis Ortega, Enrique Romero, Julia Capomaggi Nil Brullet – חוקר כיצד למידת מכונה יכולה להעצים את האינטואיציה האדריכלית־אנושית ולסייע בתכנון של דיור ציבורי. המכונה לומדת ומפנימה מאגר נתונים נרחב של יחידות דיור קיימות, שתוכננו על ידי מיטב האדריכלים בספרד.

באמצעות רשת נוירונים מופקות תוכניות אדריכליות סינתטיות, ומאפשרות מרחב אינסופי של אפשרויות. 370 מהן מוצגות כהדמיות תלת־ממד מודפסות על שולחן־אור מרהיב, כמסד חזותי של אפשרויות צורניות חדשות. בקצה השולחן אנו רואים את השינויים בזמן אמת שמכניסה המכונה.

המיצב מעודד את הקהל – ובעיקר את האדריכלים מקרב הקהל המקצועי – לחשוב כיצד תבניות שנוצרו על ידי AI יכולות להעשיר טיפוסי תכנון למגורים, תוך התייחסות להקשר אקלימי וחברתי. לתפוס את הדיור הציבורי לא רק כמחסה ופתרון לבעיה, אלא כמרחב של אבולוציה משותפת.

המיצב אמנם מרהיב, אולם אסור לטעות ולצמצם את המורכבות החברתית של דיור ציבורי לתבניות צורניות בלבד. בהיעדר תהליך השתתפותי והתייחסות לצרכים מגוונים של דיירים, התוצרים נראים לעיתים מרוחקים ומופשטים. עולה השאלה האם AI באמת מסוגל ״להבין״ את הרבדים החברתיים־תרבותיים של צרכי המגורים, או שמדובר בעיבוד צורני בלבד, מרשים אך מנותק?

יש רגעים שבהם הביאנלה מצליחה לפרוץ את גבולות השיח דווקא דרך חומר שמחזיר אותנו לקרקע, ושימוש בטכנולוגיה שאינו מנותק מהקשר מקומי ואנושי. המושג Trans species architecture מערער על היסודות האנושיים של החשיבה האדריכלית

יש רגעים שבהם הביאנלה מצליחה לפרוץ את גבולות השיח דווקא דרך חומר שמחזיר אותנו לקרקע, ושימוש בטכנולוגיה שאינו מנותק מהקשר מקומי ואנושי. המושג Trans-species architecture – תיאור שאפתני של אדריכלות חוצת מינים ויצורים – מערער על היסודות האנושיים של החשיבה האדריכלית. על פי גישה זו ערים, מבנים וחומרים, מיוצרים ונחווים על ידי מגוון של צורות חיים כמו מיקרובים וצמחים לצד בעלי חיים ובני אדם. זוהי קריאה לראות באדריכלות לא צורה קבועה אלא מערכת חיה, מושרשת בתלות אקולוגית הדדית.

ביטוי מרתק לכך מציג המיצב The Other Side of the Hill, פרי שיתוף פעולה בין Beatriz Colomina, Roberto Kolter, Patricia Urquiola, Geoffrey West, Mark Wigley. ״הצד השני של הגבעה היא ״גבעה דמוגרפית״ הבנויה מבלוקים של ביו־צמנט – תרכובת חומרים המכילה זכוכית ממוחזרת, אצות, קני סוף ועוד.

המיצב מוביל את העין במעלה העקומה של גידול האוכלוסייה האנושית, ומעבר לה, אל העתיד הלא נודע. בצידה השני של הגבעה, מחכה חלל תת־קרקעי המדמה מערה ביולוגית, ובה צלחות פטרי וטחב נובט, שממחישים את העמידות של חיידקים, תזכורת לכך שהאינטליגנציה הארכיטקטונית וההסתגלות של המחר עשויה להיות תוצר לא אנושי כלל.

על המים, מתחת לאדמה

מצב החירום האקלימי עומד כאמור בראש סדר החשיבות של הביאנלה ה־19 לאדריכלות. התערוכה מציעה גישה לפיה קרקע, מים ומערכות ביולוגיות הן אבני הבניין הטבעיות של האדריכלות החדשה, והן עשויות להיות מפתח להסתגלות.

נופים צפים או ״אקווהפראקה״ היא פלטפורמה צפה המשתרעת על פני 400 מ״ר, בתכנונם של האוצר הראשי ראטי והאולר ויון, שמציגים אותה כ״כיכר תרבות״, מרחב למפגש ודיאלוג עולמי בנושא מים ואקלים. כיכר העיר הזו מבקשת להדגים כיצד יכולה האדריכלות להתמודד עם עליית מפלס המים ולהתאים עצמה לגאות ולשפל – בעיה שוונציה מיטיבה להדגים.

היצירה של ראטי מרפררת לביאנלה הראשונה לאדריכלות, בשנת 1979, אז הציג אלדו רוסי את ״התיאטרון העולמי״ (Teatro del Mundo) מבנה אדריכלי חידתי צף, שהוצב באופן פואטי בלגונה הוונציאנית. בניגוד לרוסי, שהתכתב עם העבר, העיצוב המינימליסטי, הגיאומטרי, של ״אקווהפראקה״ בלבן בוהק, בולט בזרותו לפלטת הגוונים של ונציה ההיסטורית, ומציע ״דף חלק״ מבחינה רעיונית – פלטפורמה אזרחית חדשנית שמחפשת שיווי משקל.

גם התערוכה בביתן הלאומי של מקסיקו עוסקת בפלטפורמות צפות ושואבת השראה מ״תיאטרו דל מונדו״ של רוסי. תחת הכותרת Chinampa Veneta מוצגת שיטה חקלאית עתיקה – צ׳ינמפה, שהתפתחה באזור סוצ׳ימילקו, אזור הביצות של מקסיקו סיטי. השיטה בת למעלה מ־4,000 שנה מבוססת על ידע ילידי שמועבר מדור לדור. מדובר באקו־סיסטם חברתי־תרבותי שלם: איים מלאכותיים צפים במים רדודים, הבנויים משכבות של בוץ וצמחייה, מוגדרים על ידי רשת תעלות מים ומשמשים מצע לגידולים חקלאיים. כל צ׳ינאמפה היא יחידת שיתוף – לעיתים משפחתית, לעיתים קהילתית.

בהשאלה והעברה לוונציה, יש כאן הצעה לדמות מרחב אקולוגי מתחדש של נופים צפים וחקלאות עירונית־מימית, שתורמת לסביבה גם בטיהור מים, קליטת פחמן ואספקת מזון. אבל עם כל הכבוד לשיטה הילידית העתיקה, במציאות של ימינו, בעקבות חקיקה ותהליכים כלכליים, אדמות הצ׳ינאמפה במקסיקו הולכות ונעלמות, מאז הפכו לנדל״ן מבוקש וטרף להפרטה, לתיירות ולתהליכי עיור.

כ־100 חיישני חום פוזרו ברחבי העיר ונציה ובאמצעותם מיפו החוקרים את האזורים שבהם פליטת החום מגיעה לשיאה. הנתונים שימשו בסיס למיצב שמוצג בתערוכה. קוביה שקופה שבתוכה חתך של קרקע עירונית, עם שכבות של אדמה, פסולת תעשייתית, צנרת ביוב ותעלות שירות עירוניות

שני מיצבים – של בחריין ושל אוניברסיטת נורת׳ווסטרן – חושפים את הפוטנציאל והסכנות הגלומים בכוחות תרמיים תת־קרקעיים סמויים. הפרויקט Underground Climate Change (שינוי אקלים מחתרתי, או בתרגום מילולי – מתחת לפני השטח) מצביע על תופעה חדשה בערים. היווצרות ״אי חום תת־קרקעי״ שנובע מעלייה ממוצעת של כ־2.5° בעשור ויותר באזורים מסויימים. חום הנפלט ממרתפים, חניונים תת־קרקעיים ותשתיות, מחמם את הקרקע ומתיך אותה, מה שמוביל לעיוותים ולשקיעה של יסודות מבנים. לצד הסכנה, טוענים החוקרים, נוצרת הזדמנות לניצול החום התת קרקעי לצרכים תרמיים של הערים.

כ־100 חיישני חום פוזרו ברחבי העיר ונציה ובאמצעותם מיפו החוקרים את האזורים שבהם פליטת החום מגיעה לשיאה. הנתונים שימשו בסיס למיצב שמוצג בתערוכה המרכזית של הביאנלה, בארסנלה. המיצב מורכב מקוביה שקופה בתוכה חתך בגודל אמיתי של קרקע עירונית, שאינו גלוי לעין בשגרה, ומכיל שכבות של אדמה, פסולת תעשייתית, צנרת ביוב ותעלות שירות עירוניות.

הביתן הלאומי של בחריין – זוכה פרס אריה הזהב, המצטיין בין ביתני המדינות המשתתפות – מציג את התערוכה ״גל חום״, שאצר האדריכל האיטלקי אנדריאה פאראגונה, ובמרכזה מערכת צינון מבוססת פעילות תרמית טבעית. בבחריין המדברית והלוהטת המערכת מנצלת דווקא את שימור הקור התת־קרקעי. בעומק האדמה הטמפרטורה נותרת כמעט קבועה לאורך השנה, סביב 27 מעלות צלזיוס, ובאזורים חמים היא קרירה באופן משמעותי מהאוויר שמעל הקרקע.

מערכת קירור המבוססת על טכניקות מסורתיות לקירור חללים, עושה שימוש בבאר גיאותרמית, שמזרימה אוויר קר מהאדמה אל פנים המבנה, ומפנה את האוויר החם החוצה, באמצעות ארובה סולארית. האפקט מורגש מיד עם הכניסה לביתן, המעוצב כחדר אירוח מדברי מסורתי, לישיבה/רביצה במעגל על גבי שקי חול רכים.

הישיבה סביב חלל פתוח מזמינה לשהות ארוכה ונינוחה, ובתוך כך מדברת על תיקון לאי השוויון הגלובלי באדריכלות מבוקרת אקלים. לדברי האוצר, ״נוחות תרמית״ – או במילים אחרות, רמות חום שניתן לחיות בהן באופן בריא ותפקודי – היא זכות בסיסית, גם של פועלי הבניין באזורים החמים ביותר על הגלובוס.

כרייה עירונית ואינטליגנציה קולקטיבית

הסביבה הבנויה אחראית ל־40% מפליטות גזי החממה שגורמים להתחממות האקלים. בנייה אחראית לצריכת 40% מכלל חומרי הגלם בעולם, לפגיעה בנוף ובמערכות אקולוגיות ולמחסור במשאבים שאינם מתחדשים בקצב הכרייה והשימוש.

הצורך הדחוף בתגובה למשבר האקלים, הוביל את ראטי, אוצר הביאנלה, לכתוב מניפסט בנושא כלכלה מעגלית: במקום ״לקחת, לייצר, לזרוק״ כנהוג בכלכלה הליניארית, כלכלה מעגלית שואפת למזער בזבוז ולמקסם שימוש חוזר במשאבים, שחוסך באנרגיה ובנזק סביבתי. כלכלה מעגלית מתמקדת בשיקום מערכות טבעיות ובשימור ערך חומרים, מוצרים ואנרגיה לאורך זמן.

כרייה עירונית – חילוץ חומרי גלם ממוצרים משומשים, מבנים קיימים ופסולת – היא אחד הכלים שמציעה הכלכלה המעגלית. משרד האדריכלים פארק, בשיתוף סטודיו Accurat לעיצוב נתונים וצוות מחקר מהפוליטכניקו של מילאנו, יצרו מיצב בשם Resourceful Intelligence (אינטליגנציה רבת תושייה / או בתרגום מילולי רבת משאבים). המיצב עוסק בכרייה עירונית, ומדגים את באמצעות שני קירות: האחד עשוי זכוכיות ממוחזרות, שמקורן בפאלצו מיסורי ממילאנו, בניין משנות ה־30 שעובר שיפוץ.

הקיר השני בנוי מאריחי טרה קוטה, שפורקו בזהירות ממלון מיכלאנג׳לו, בניין מודרניסטי משנות ה־60. המיצב מלווה בהקרנת וידאו, שמציגה מפה דינמית של העיר מילאנו כמקור לחומרי בנייה ממוחזרים. נאמנים לגישתם, המציגים מתחייבים שכל חלקי המיצב יחזרו לאתרי הבנייה עם תום התערוכה.

עד 2050 אירופה תאבד בהריסת מבנים 1.5 מיליארד מ״ר של שטח בנוי, שהיו מספיקים לשכן 50 מיליון איש. הריסת מבנים גורמת ל״אובדן בתים, משרות, אנרגיה וזיכרונות״. יוזמת !HouseEurop מבקשת לקדם חקיקה שתעדיף שיפוץ ושינוי בנינים קיימים

למרות השאיפות (באיחוד האירופי בעיקר) לקיים כלכלה מעגלית וכרייה עירונית, היישום שלהן בפועל אינו שכיח. התערוכה בביתן הלאומי של ספרד מצביעה על חסמי חקיקה העומדים בפני הכלכלה המעגלית. האוצרים Muñoz & Vellvé מסבירים שהחוק מוטה לטובת תעשיית חומרי הבנייה החדשים, וחוסם את האפשרות להתבסס על חומרים ממוחזרים. תמריצים ופיקוח עשויים לשנות את ההתייחסות לחומרים קיימים ולמנוע הגדרתם כפסולת. אך לשם כך נדרשת הפנמה והעצמה של כרייה עירונית, שתאפשר לצרף את הסביבה העירונית למחזוריות אינסופית של בנייה ולאפשר לאדריכלות לאזן בין אקולוגיה לכלכלה.

בתערוכה המרכזית, בפרק שעוסק באינטליגנציה קולקטיבית (המפותח פחות בהשוואה לפרקים אחרים), ראטי מתייחס לידע קהילתי שעובר מדור לדור ונובע ממאמצים משותפים. ידע זה מתבטא בבניה לא פורמלית, בעיצוב קהילתי ובהתנגדויות מאורגנות. דוגמה לכך היא ההתארגנות האזרחית !HouseEurop, שקוראת לשפץ מבנים ולא להרוס אותם. מדובר ביוזמה אזרחית שנשענת על מנגנון שיתוף, שמאפשר לאזרחי האיחוד האירופי – אם הם מצליחים לאסוף מיליון חתימות בשנה – ליזום יוזמות בתחומי חיים שונים ולהשפיע לדוגמא על מדיניות הבניה של האיחוד.

לטענת מקדמי היוזמה, עד 2050 אירופה תאבד בהריסת מבנים 1.5 מיליארד מ״ר של שטח בנוי, שהיו מספיקים לשכן 50 מיליון איש. הריסת מבנים גורמת ל״אובדן בתים, משרות, אנרגיה וזיכרונות״ לטובת כלכלת בנייה המוטה לטובת  משקיעים. יוזמת !HouseEurop מבקשת לקדם חקיקה שתעדיף שיפוץ ושינוי בנינים קיימים על פני הריסתם באמצעות תמריצי מיסוי, ובאמצעות הערכה כלכלית הוגנת של בניינים קיימים, שכוללת פרמטרים אקולוגיים של פליטות CO2.

למרות שהוא מקדיש לכך מקום, נראה שראטי אינו מייחס להבט החברתי ערך עצמאי כתרומה לאדריכלות. הקולקטיביות מוצגת בתערוכה כנלווית לערכים האקולוגיים ולא כגורם מרכזי. בתוך גודש קשה להכלה של מוצגים ורעיונות, ההישגים האמיתיים של הביאנלה נמצאים ברגעים של הקשבה, ניסוי, ואינטימיות חומרית. כאלו שמציגים אינטליגנציה וידע כמקור להתפתחות וטכנולוגיה כשאלה תרבותית, אתית ופואטית.

אם אכן הסתגלות היא מילת המפתח של התקופה, עלינו להבין שהיא איננה רק עניין של דימוי, אלא גם של יכולת יישומית ומבנית. הרעיונות הפואטיים שהביאנלה מציגה מעוררי מחשבה, אך נדרשים כלים משמעותיים: מדיניות, רגולציה, ומודלים כלכליים חדשים – כדי להפוך את הידע לתנועה ממשית לקראת שינוי שיאפשר הסתגלות למצב החדש.