״רובורצח״: תנו לרובוטים לצפות בטלוויזיה

על פניו, ״רובורצח״ (המבוססת על סדרת הספרים של מרתה וולס) נשמעת כמו משהו שכבר עבר על המסך יותר מדי פעמים בשנים האחרונות: רובוט שמצליח לפרוץ את הקוד של עצמו ולהשיב לעצמו סוכנות. אלא שהפעם לא מדובר בגיבור, גם לא באנטי־גיבור. הוא לא מנסה למצוא משמעות לחיים, לא ליצור מהפכה, לא למרוד, גם לא לחסל את האנושות – הוא רק רוצה לצפות בטלוויזיה.

וזו הנקודה: ״רובורצח״ מציעה פרודיה רפלקסיבית על מוטיב הז׳אנר, ועל היחס הרציני, הכבד והלעיתים המגלומני, כלפי בינה מלאכותית. האם זה מבדר? כן. האם זה מצדיק עשרה פרקים? כנראה שלא.

במרכז הסדרה עומד רובוט שמיועד להשמדה, אבל ניצל ברגע האחרון בעקבות גיוס של קבוצת מדענים תמהוניים מכוכב שקר כלשהו. אנשים שהוא כלל לא מחבב, להפך – הוא בז להם, לועג להם וסולד מהם. אבל הוא גם מסתקרן מהתנהגותם, וחושש שיגלו שמשהו בו פגום – דבר שעלול להוביל להשמדתו. לכן הוא מוצא את עצמו שוב ושוב בדילמה: האם להציל אותם, להניח להם למות, או פשוט להרוג אותם בעצמו – הכל לפי חישובי עלות־תועלת קרירים.

המפלט של הרובוט הרצחני, ככל שהוא מצליח, הוא בצפייה בסדרות, ספק אופרות סבון מדע־בדיוניות, ספק קומדיות, ספק פרודיות בפני עצמן. הוא צופה במאות פרקים ולומד דרכן גם על בני האדם וגם על אופן ההתנהגות הרצוי בסיטואציות שונות. לא במקרה, גם הסדרות שבהן הוא צופה משקפות את המציאות שלו – מסעות בין־כוכביים עם דינמיקות יחסים מורכבות בין בני אדם לבינה מלאכותית.

יש תחושת הבטחה גדולה בפרקים הראשונים – כאילו הסדרה הולכת לבנות משהו משמעותי. אבל במקום זה, היא נמרחת על פני עשרה פרקים בקצב אחיד אבל חזרתי, ובמבנה שבלוני שמתקשה להתרומם

ככל שהסדרה מתקדמת, מתגלים עוד ועוד איומים על הכוכב שמפריעים לרובוט, שכל רצונו הוא להמשיך ולצפות בטלוויזיה. גרוע מכך – בני האדם מתחילים להתעניין בו, לשאול שאלות, לחשוד בו, אפילו לנסות להבין אותו. ובכך, כלשונו, ״מדביקים אותו בווירוס האמפתיה״. כל זה יוצר לאט לאט מארג פרודי רפלקסיבי, שכבה אחר שכבה.

״רובורצח״ נשענת על משהו קסום ומשעשע: רובוט מיזנתרופ עם חולשה לאסקפיזם טלוויזיוני. הקול העוקצני שלו מלווה את הסדרה כולה וחושף את מחשבותיו, הרהוריו והתלבטויותיו. המתח בין התמימות האנושית לבין הראייה האנליטית, הקרה וחסרת הרגש של הרובוט מניב אירוניה מצחיקה, נבונה ומתוחכמת. גם המשחק בין הסדרה עצמה לבין הסדרות שבהן הוא צופה מוליד רגעים משעשעים, ובאופן מפתיע – גם חיבור, איטי אך ממשי, לבני האדם שעליהם הוא שומר.

יש תחושת הבטחה גדולה בפרקים הראשונים – כאילו הסדרה הולכת לבנות משהו משמעותי. אבל במקום זה, היא נמרחת על פני עשרה פרקים בקצב אחיד אבל חזרתי, ובמבנה שבלוני שמתקשה להתרומם. בקיצור – קצת משעמם. ההתעקשות על קליף־האנגרים (סיום פתאומי של פרק ברגע שיא דרמטי שמעודד צפייה בפרק הבא) – עקיצה רפלקסיבית נוספת לאופרות הסבון המדע־בדיוניות שהרובוט אוהב – מצליחה לעורר סקרנות, אבל גם מייצרת תחושת מיאוס.

ההומור הופך לקרינג׳

גם התבוננות מבחוץ, קול פנימי ציני ופרודיה על הרגש – הולכים ונשחקים. הסיטואציות שהקבוצה נקלעת אליהן חוזרות על עצמן, הדמויות שסביבו נותרות שטוחות, והניסיון של הסדרה להתרפק על שנינות הרובוט – במקום לפתח קונפליקט מעניין – מתחיל להיראות כמו התחמקות. העיקר נמהל בתפל. ההומור האירוני, כשהוא חוזר שוב ושוב בדינמיקות יחסים שבהן צד אחד רוצה מגע והשני נרתע – מאבד אפקט והופך לקרינג׳.

הבחירה להותיר את הרובוט כמבנה מתכתי חסר הבעה היא החלטה סגנונית לא פשוטה, שמטילה את רוב העומס על הקול. למרבה המזל, הוא מגולם ומדובב על ידי אלכסנדר סקושגורד, שמצליח להפיק קומדיה מצוינת – הן בקול הרקע העייף והעוקצני, והן בפעמים שבהם המסכה יורדת ואפשר לראות את הבעות פניו.

שאר הקאסט מחוויר לעומת סקושגורד, ובמקרים מסוימים אפילו מציג משחק מגומגם או סתמי. יוצא הדופן הוא דיוויד דסטמלצ׳יאן, המגלם את גוראת׳ין, יישות היברידית – בן אנוש שעבר שדרוגים טכנולוגיים. גוראת׳ין הוא דמות פרנואידית וחשדנית, היחידה שקולטת שמשהו ברובוט הצייתן לכאורה פשוט לא מסתדר.

הרעיון של רובוט שמתמכר לטלוויזיה ומסתייג מלהשתתף בדרמה שסביבו הוא רעיון מבריק על הנייר, במיוחד בסדרה שמבקשת להיות רפלקסיה על השדה הז׳אנרי שלה. אבל במקום לפרק באמת את המשיכה לאסקפיזם, או לשאול מה זה אומר על המדיום עצמו, היא מסתפקת בקריצה עייפה. גם שאלות על תודעה, חירות ורגש נזרקות לאוויר – אבל לא נבחנות לעומק.

במובן מסוים, ״רובורצח״ דומה לגיבור שלה – הוא לא רוצה להרוג, לא רוצה להציל, ולא באמת רוצה להיות חלק מהסיפור. הסדרה, כמו הרובוט, פשוט מעדיפה לעמוד בצד, לזרוק הערות שנונות ולבהות. לפעמים זה חד ושובה; לפעמים זו פשוט עצלות נרטיבית בתחפושת אינטלקטואלית. התוצאה היא חוויה צינית, מרוחקת וריקה ברובה.

זו לא סדרה רעה, ויש בה כמה הברקות. אבל רוב הזמן היא מרחפת בחלל שבין תובנה לבדיחה, בין ציניות לאמפתיה, בין ניסיון רפלקסיבי חתרני לתוצאה נטולת מעוף. היא כבר חודשה לעונה שנייה, אבל לא בטוח שכותב שורות אלו יצפה בה. האמת? יכול להיות שגם רובורצח היה מחליף ערוץ.

---

רובורצח | אפל TV
יוצרים: כריס וייץ ופול וייץ
עשרה פרקים; ארצות הברית, 2025
2.5 כוכבים