״8 באוקטובר״: מלחמה על נרטיב היא הרסנית לא פחות ממלחמה על שטח

לפני הקרנת ״8 באוקטובר״, שנערכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2025, סיפרה הבמאית ונדי סאקס על הפקת הסרט ועל הקשיים ביצירתו. מהרגעים הראשונים היא ציינה שזה היה uphill battle ושהיא נתקלה בהתנגדויות וחוסר תמיכה מצד גורמי הפקה. גם לאחר שהושלמה, היצירה לא זכתה להתעניינות מצד גופי שידור מרכזיים. התיעוד, שעוסק באקלים הפוליטי בארצות הברית כלפי ישראלים, יהודים וציונים – מבהיר היטב את הסיבה לכך.

״8 באוקטובר״ חושף את מקורות השנאה שהתפרצו לפני שהעולם הספיק לעכל את המתרחש, ונשארו הרבה אחר כך. הוא מנווט בין הצינורות הפוליטיים בארצות הברית – ברחובות, בקמפוסים וברשתות החברתיות – ומראה איך מהרגע הראשון ישראל מותגה בזדון כאחראית לטבח של עצמה. עבור מי שמגיע מהמציאות הישראלית, המהלך הזה צורב במיוחד, אבל גם מספק בהירות לגבי עומק העיוות והטשטוש בתודעה הציבורית האמריקאית.

מהר מתבהרת גם המעורבות של יהודי ארצות הברית, שנשאבו אל תוך נרטיב הפוך שהציג אותם כנאשמים, והדרך שבה השיח האמריקאי התלקח במתקפת שנאה גלויה. הפתיחה לא מותירה מקום לאשליות – זה זעזוע שמכה חזק, עמוק, מיד.

באמצעות קטעי ארכיון וצילומי מדיה, ראיונות עם סטודנטים, פעילים, עיתונאים ופוליטיקאים – סאקס ממחישה את הדינמיקה בין פרופגנדה לבין אקטיביזם, בין עובדות יבשות לבין רגשות בוערים, ובין חופש של ביטוי לבין ביטוי של צביעות חופשית, מהסוג ״שתלוי בקונטקסט״. קל לראות איך הקמפוסים הפכו לזירות אידיאולוגיות טעונות, והדיון האנטישמי חזר להיות לגיטימי בשיח הציבורי. התחושה המלווה את הצפייה היא של חוסר אונים מול שטף של שנאה בלתי נשלטת.

בבחירת האנשים ובשאלות נעשתה עבודה למופת, אבל עולה גם טענה נוספת: איפה מובילי הדעה? איפה הסלבס האמריקאים היהודים במאבק הזה? איפה כל האנשים שזועקים על עוולות ופתאום נעלמים כי זה לא נוח להם?

הבמאית בונה קשת עלילתית שמתחילה ביום הטבח עצמו, עוברת ל״יום שאחרי״ – שבו הפגנות ענק וסטיגמות אנטי־ישראליות צצו במהירות מדאיגה – ומסתיימת באזהרה על התוצאות: הקצנת שיח ברשתות, חוסר הבנה עמוק של הסכסוך, והדה־לגיטימציה של יהדות וציונות בתודעה האמריקאית. זו יכולה הייתה להיות קריאת השכמה, אבל היא מגיעה מאוחר מדי.

בתוך הכאוס הזה, היוצרת בוחרת בקולות ספציפיים שמקנים לתמונה האנושית משקל אמיתי. לאורך התיעוד מופיעים עדויות אותנטיות ומדויקות של סטודנטים כמו טליה חאן מ־MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס), שמספרת על ההתנכלות שחוותה בעקבות תמיכתה הגלויה בישראל; לצד דמויות ציבוריות כמו מייקל רפפורט, נועה תשבי ואחרים, שמספקים פרספקטיבות שונות.

בבחירת האנשים ובשאלות נעשתה עבודה למופת, אבל עולה גם טענה נוספת: איפה מובילי הדעה? איפה הסלבס האמריקאים היהודים במאבק הזה? איפה כל האנשים שזועקים על עוולות ופתאום נעלמים כי זה לא נוח להם? למרבה הצער, הביקורת הזו אינה שמורה רק למפורסמים, אלא גם לארגונים כמו ועדות נשים באו״ם או קבוצות לזכויות מיעוטים, שלפתע נאלמות דום.

במהלך הדרך, נחקר גם הקשר עם ״סטודנטים למען צדק בפלסטין״ (Students for Justice in Palestine) ונטען שהארגון פעל כזרוע אנטי־ציונית שהזינה אנטישמיות בקמפוסים, לצד הדגשת תפקיד הרשתות החברתיות – במיוחד טיקטוק – ביצירת תחושות עוינות בקרב צעירים. האלגוריתם של טיקטוק מתואר ככוח בלתי נראה שמגביר את השנאה כמו אש בשדה קוצים.

מכונה שמייצרת תודעה

העריכה מהירה וישירה: מהלם החדשות של 7 באוקטובר אל המחאות בקמפוסים. הכל מוצג ברצף צפוף, כמעט חונק, שמבהיר איך הנרטיב התחלף עוד לפני שמישהו הספיק לעכל. שילוב של סרטוני טיקטוק, פריימים מהפגנות ושידורי חדשות – יוצר תחושה של מדיה שממחזרת את עצמה, כמו מכונה שמייצרת תודעה. הקמפוסים מצטיירים פחות כמקום לחשיבה חופשית ויותר כקרקס עם כרזות צבעוניות, סלפי של זעם וסיסמאות שמחפשות לייקים. ראו ערך ״אירוניה״.

סאקס מראה לא רק את הכישלון של ארצות הברית להבין את ה־7 באוקטובר, אלא גם את כישלון המערב לנהל דיון שאינו בינארי. הכול ״בעד״ או ״נגד״, ״קורבן״ או ״מדכא״. האנטישמיות צפה מחדש כי היא משחקת נהדר בתבניות האלה, שכן היהודים יותר מדי ״לבנים״ כדי להיות הקורבן, אבל מספיק ״אחרים״ כדי להיות האשמים.

בעולם ובמדינה שמטפחים ספקטרומים, מסתבר שכשזה נוגע לטבח ה־7 באוקטובר – הבחירה היא בינארית בלבד. כך, יהודים שחורים או לטיניים מספרים שנאמר להם שהם יכולים להיות או שחורים תומכי שחרור, או יהודים כובשים. אמצע? אין חיה כזו.

זהו דיוקן מבעית של אנטישמיות עכשווית, דיגיטלית, שמזכירה ימים חשוכים במסכה של פלטפורמות דיגיטליות, ומאורגנת בתוך קבוצות למען שלום ועזרה. היא נובעת מבורות, מפוליטיקת זהויות ומקבוצות אינטרסים שמציבה כל אדם עם אכפתיות חברתית כמתנגד לישראל כמעט בעל כורחו – גם – ואולי במיוחד – אם הוא לא מכיר ולו שביב של מידע. ולא, לא מדובר בהתנגדות למדיניות הישראלית או למעשיה – שהיא דבר לגיטימי; אלא לכל יהודי, ישראלי או אדם שמאמין שלישראל יש זכות להתקיים.

לצד האפקטיביות הרגשית, היצירה לא חפה ממגרעות. לא בגלל מה שהיא מנסה להגיד, אלא בגלל איך שהיא אומרת את זה. קצת כמו השיח שאותו הוא מבקר, ״8 באוקטובר״ חוטא באימוץ עמדה מוחלטת, נחרצת, כביש חד סטרי וללא מוצא. חסרה בו שכבה נוספת, כמו בחינה עצמית או שאלה מורכבת יותר לגבי תפקידה של ישראל, בעיקר בהקשרים היסטוריים ארוכי טווח, או בהיעדר של ההסברה הישראלית במקומות שבהם נחוצה כל כך.

סאקס ניגשת לנושא עם מטרה ברורה – לחשוף את ההשתקה, את עיוותי הנרטיב ואת התפשטות השיח האנטישמי. עם זאת, היא עושה זאת בגישה שממעטת לשאול שאלות קשות. לעיתים נדמה שהסרט עסוק יותר בהצגת עמדה נחרצת, ושהרגש שבו הוא נוגע בא על חשבון חקירה מעמיקה של התופעה.

ייתכן שזה המחיר שהסרט משלם כדי לשמור על כוחו הרגשי והפוליטי, אבל הוא מותיר תחושה של החמצה – כאילו משהו בשכבות העמוקות יותר של הסיפור נשאר צפון, לא פתור, סגור מדי. התוצאה היא סרט דוקומנטרי אפקטיבי, שנוגע בעצב חשוף, אבל מפספס את המורכבות שהייתה יכולה להפוך אותו לדיון קולנועי משמעותי יותר.

ועדיין, קשה להתעלם מהעוצמה ומהרלוונטיות של הסרט. מדובר במסמך חברתי קשה ומרתק, לא רק על אנטישמיות עכשווית, אלא גם על הכשל המערכתי להבין אותה בזמן אמת; וגם מסמך קולנועי מרתק שמעניק חוויית צפייה מטלטלת ומעוררת מחשבה.

הסרט הוא גם כתב אישום נגד התקשורת, מובילי הדעה והצביעות הפרוגרסיבית האמריקאית, וגם בחינה מרתקת של צמתים של זהות, דורות ובחירה. מעל הכל, זוהי תזכורת חדה לכך שמלחמה על נרטיב היא לא פחות מסוכנת ממלחמה על שטח, ולפעמים היא גם הרבה יותר הרסנית. ועל רקע המצב האקטואלי הנפיץ – זו עדות קולנועית שמכה בבטן הרכה של המציאות.

---

8 באוקטובר
בימוי: ונדי סאקס
100 דקות; ארצות הברית, 2025
4 כוכבים