דוד טרטקובר, 1944-2025

״הבעיה המרכזית של החיים שלנו בארץ היא הכיבוש, פעולה לא חוקית בעליל. אנחנו מקיימים משטר כיבוש על שני מיליון איש, המדינה המערבית היחידה בעולם שקיים אצלה מצב כזה. וכל עוד יימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי״.

הציטוט הזה לקוח מראיון שערכתי עם דוד טרטקובר, שמת אתמול בגיל 81, למוסף גלריה של עיתון הארץ. הראיון התקיים לרגל צאת ספרו עב הכרס שיצא לאור לפני 15 שנה בהוצאת עם עובד ונשא את שמו. 

מותו של טרטקובר מתרחש באחד מרגעי השפל של מדינת ישראל, בימים של הרג והרעבה בלתי מרוסנים בעזה, ו־50 חטופים שעדיין נמצאים בשבי 662 ימים. ימים שבהם הציבור הישראלי מסרב להפנים את המשמעות של מעשי הממשלה והצבא. וכשהתחלתי לכתוב את טקסט ההספד לטרטקובר, וחזרתי אל השיחות שקיימנו לאורך השנים, הדבר שבלט יותר מכל עד כמה העבודה – והמילים שלו – היו כל כך נבואיות.

הספר ״טרטקובר״ מונה 500 עמודים, מתוכם 400 עמודים שכוללים עבודות שיצר במשך 40 שנה ו־100 עמודים שמספרים את הסיפור מאחוריהן. ביניהן הכרזה המפורסמת שיצר שנתיים לאחר רצח יצחק רבין ובה דמויותיהם של רבין ושל נתניהו והכותרת ״לא נשכח ולא נסלח״; או צילום העיתונות של נתניהו בחופשה משפחתית בסנטרל פארק בניו יורק מוקף במאבטחים, שאליו הצמיד כיתוב בדמות הלוגו הירוק של בנטון, United Colors of Netanyahu.

לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף בתערוכה שנקראה ״עיצוב טעון״. זה בעיני השם הכי אידיוטי שיש: לא העיצוב טעון, המציאות היא טעונה. וזה מה שעובר בספר, אני לא ממציא שום דבר. העבודה שלי משקפת את המציאות ואת הסביבה שבה אני חי

כבר בדפדוף הראשון בספר, עבודה אחרי עבודה, קשה היה שלא להיכנס לדכדוך – שלא לומר דכאון – מהתמונה שהצטיירה בו. מה שמתחיל באופוריה של ביקור סדאת והשלום עם מצרים הופך מהר מאד לעבודות שעוסקות במלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, ונגמר בחייל החטוף גלעד שליט. 

יש בספר גם עטיפות של תקליטים ועבודות נוספות שקשורות לתרבות, אבל הליבה של הספר היא העבודות הפוליטיות. ניסיתי לחשוב איזה עבודות טרטקובר היה יוצר בשנים האחרונות אם הוא לא היה חולה במחלת הפרקינסון. מה היה לו להגיד. מה עוד היה להגיד אם אלו המילים שאמר לפני 15 שנה.

שכשקראתי את הספר, אמרתי לו אז, הייתי די מדוכא. ״אתה לא הראשון שאומר לי את זה״, הוא ענה. ״הוא באמת נגמר קשה. לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף בתערוכה שנקראה ׳עיצוב טעון׳. זה בעיני השם הכי אידיוטי שיש: לא העיצוב טעון, המציאות היא טעונה. וזה מה שעובר בספר, אני לא ממציא שום דבר. העבודה שלי משקפת את המציאות ואת הסביבה שבה אני חי. 

״אנשים יכולים להגיד ׳הוא רואה לא נכון׳, אבל אני מציג את נקודת המבט שלי. אני שייך לדור מאוכזב, שציפה שיהיה אחרת. כשהלכתי לצבא בשנות ה־60 ולאחר מכן בששת הימים וב־73׳, חשבנו שיהיה כאן אחרת. האמנו״.

אתה אופטימי? שאלתי.

״לא״, הוא ענה. ״אני פסימי. היו בעבר רגעים של אופטימיות: היה אוסלו, היה יצחק רבין, ימים של הרמת ראש. אבל הימים האלה כבר אינם״.

עיצוב זה יופי אבל זה לא מעניין

״טרטקית אינה שפה רשמית בישראל, ובכל זאת, מעטים כיום הם הישראלים שאינם דוברים אותה ברמה כזו או אחרת. את הטרטקית לא לומדים באולפן. היא מחלחלת לתודעה במשך שנים דרך כרזות, ספרים, סיכות, מדבקות ומודעות״.

כך כתב בספר עורך הדין מיכאל ספרד, על התרומה התרבותית של טרטקובר – טרטה בפי חבריו. לא בכדי מדבר ספרד על שפה טרטקית, שכן שמו של טרטקובר נהפך עם השנים למותג בפני עצמו, בישראל ובחו״ל.

״טרטקובר הוא מי שאנחנו״, אמר המעצב להב הלוי, שדבריו אלה מופיעים על חזית הספר. ״עבודתו היא מראה המשקפת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה ב־40 השנים האחרונות. את מראה פנינו. לעתים כמו שהיינו רוצים להיראות, ופעמים אחרות כמו שאנחנו נראים באמת״.

בשנת 2002 זכה טרטקובר בפרס ישראל לעיצוב לשנת תשס״ב. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו השופטים, כי הוא ״מהבולטים במעצבים בישראל. עבודתו הייחודית יוצרת סינתזה בין תוצרי התרבות הפופולרית ובין התרבות הגבוהה, בין הטקסט המילולי ובין הדימוי החזותי המצוי, ובין האמירה האישית ובין ייצוגם הקולקטיבי של ערכי תרבות מקומית.

״במשך יותר מ־30 שנות פעילותו כיוצר, כמחנך וכחבר פעיל בקהילה, השפיע על שפת העיצוב החזותי בארץ. טרטקובר העמיד דורות של תלמידים, שהשכילו להתבונן ברחוב הישראלי ובתוצרי התקשורת והתרבות המקומיים״.

הבעיה המרכזית של החיים שלנו בארץ היא הכיבוש, פעולה לא חוקית בעליל. אנחנו מקיימים משטר כיבוש על שני מיליון איש, המדינה המערבית היחידה בעולם שקיים אצלה מצב כזה. וכל עוד יימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי

אבל אף שמדובר בספר שיצר חתן פרס ישראל לעיצוב, על הספר שהוציא אמר טרטקובר ש״זה לא ספר על עיצוב. עיצוב זה יופי אבל זה לא מעניין. עושים ספר ועושים מיתוג, אותי זה לא מעניין.

״יש לספר קו די ברור: הוא מתחיל בתרבות ובתקומה ונגמר בקטסטרופה, מצב שאנחנו נמצאים בו כבר הרבה זמן. רוב העבודות בו נעשו בשנות ה־80. ולמה שנות ה־80? הן האביב האחרון של החברה הישראלית, של חמש דקות מכפר סבא, של המסה הגדולה של ההתנחלויות, לפני ההכרה בנצחיות של הכיבוש. אז החליטו שזה מה שיהיה כאן וזה משליך על החיים בארץ״.

בשנת 2016 נערכה לטרטקובר תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. התערוכה איפשרה להתרשם מהקף היצירה המרשים שלו, ומהיכולת שלו לזקק אמירה פוליטית או חברתית לדימוי אחד. זו הייתה תערוכה יוצאת דופן, שהפגינה קודם כל את השליטה המושלמת של טרטקובר בתקשורת חזותית, לא משנה אם הוא מעצב כרזה או חושב על חלל תערוכה.

הדבר בא לידי ביטוי בכל הבט: החל מהלייבלים, שהדבר הכי בולט בהם היה ציון השנה (מה שנתן את ההקשר הרלוונטי לעבודה), ועד לפיזור העבודות בחלל: החל מהעבודה בכניסה שנתנה את הטון – ״ישראל זה לא אמריקה״ – ועד הבחירה לתלות את כרזת ״שלום עכשיו״ מעל כרזת ״לא נשכח ולא נסלח״, הרחק מגובה העין, כאידיאל שאי אפשר להשיגו.