שדות הזיכרון: החיבור לאדמה בגלריה לאמנות אלקסום

יובל: הי רז, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו בתקופה כאוטית כמו זו?

רז: אצלי ״הבסדר החדש״… שזה אומר שהמציאות בלתי נסבלת כבר יותר מדי זמן, אבל אני בהחלט מנסה למצוא את המקומות שמחזקים תקווה בזמנים האלו. מה שלומך?

יובל: גם. חותם על התשובה הזו. ובתוך כל זה מאוד שימח אותי המייל ממך שמספר על התערוכה החדשה בגלריה לאמנות אלקסום שלא ידעתי שהיא קיימת, עם שלושה אמנים מרכזיים מהחברה הערבית־בדואית בנגב. אז אני תוהה מאיפה נתחיל – מהתערוכה? מהגלריה? אולי ממך, איך אתה התגלגלת לתוך כל זה?

רז: אלו בהחלט חדשות משמחות! אחרי הרבה עבודה מאומצת, תודה רבה על ההזמנה.

בקצרה על עצמי – אני אמן, אוצר ופעיל חברתי. פועל בעיקר במרחבי חפיפה שבין אמנות ושינוי חברתי. התחלתי בעולם המחול ואחרי כמה שנים בגרמניה (שם חלק מהמשפחה שלי חיה) הגעתי למצפה רמון, אחרי הרבה שנים של אהבה עזה למדבר. העליתי יצירות לבמה שבהן עיבדתי את הניסיון שלי כלוחם בעזה, ובלבנון ונכנסתי לעולם האוצרות אחרי לימודי תואר שני במגמת אוצרות באוניברסיטת בן גוריון. 

בעשור האחרון אני פועל בעיקר בדרום – במצפה רמון, בנגב המערבי, ועם החברה הערבית־בדואית בנגב – מתוך רצון לחבר בין אמנות גבוהה לבין מקומיות ורב־תרבותיות. מאז 7.10 יצא לי לעבוד הרבה בהנגשה של מזון וציוד חסר בכפרים הערבים־בדואים בנגב, וככה יצא לי להכיר את שאדיה קדח־חמאמדה, מנהלת המרכז הקהילתי במועצה האזורית אלקסום, שהקימה את הגלריה והזמינה אותי לקדם תכנית אוצרותית ותערוכות במקום

״שדות הזיכרון״. צילומים: סיוון אברג׳יל,

שאהר (ג׳אסר) אבו רביעה, ״אמא אדמה״

שאהר (ג׳אסר) אבו רביעה, אברהם אבינו

יובל: ספר בכמה מילים על המועצה? יש לי תחושה שרבים מהקוראות והקוראים שלנו לא יודעים איפה נמצאת אלקסום, כמה תושבים גרים בה וכן הלאה

רז: המועצה האיזורית אלקסום (שם הפרח המדברי ״אכילאה״ בערבית) כוללת כיום שבעה כפרים מוכרים, ממזרח וממערב לבאר שבע. מבחינת רשויות המדינה אוכלוסיית המועצה כוללת כ־20,000 א.נשים, אבל בפועל חיים בה כ־45,000 א.נשים ביישובים שאינם מוכרים רשמית (נכון ל־2023).

רוב שטחי המועצה אינם ממוגנים ועל אף שיש בהם אזעקות – רוב הטילים הנורים לשטחי המועצה אינם מיורטים, כיוון שהם נתפסים כשטחים ׳׳פתוחים׳׳. המלחמה החמירה לרעה את אפשרויות השילוב החברתי, התרבותי והתעסוקתי, וההשפעות שלה רחבות־הקף על האוכלוסייה הערבית־בדואית בנגב בכלל, ובאזורים הכפריים בפרט.

למרות מחסור במשאבים, המרכז הקהילתי, והגלריה שפועלת במסגרתו, מצליח לחבר באמצעות פעולות אמנות ותרבות בין אנשים, לרפא ולהוות מנוע לשינוי חיובי. האירועים הקשים של השנה האחרונה העצימו את הצורך במוקדים יצירתיים וחברתיים שיאפשרו ביטוי אישי, העצמה קהילתית וחיזוק תחושת־שייכות

למרות מחסור במשאבים, המרכז הקהילתי, והגלריה שפועלת במסגרתו, מצליח לחבר באמצעות פעולות אמנות ותרבות בין אנשים, לרפא ולהוות מנוע לשינוי חיובי

יובל: איך ניגשים בכלל לאצור תערוכה במקום כזה, שאתה לא באמת חלק ממנו. איך אתה נמנע מליפול לבור של האוצר שמגיע מבחוץ ומחליט מה טוב ומה לא? אני יודע שאלה שאלות שרק עליהן אפשר לדבר יום שלם אז בכל זאת תראה איך אתה עונה במגבלות הפורמט 🫣

רז: אני חושב שתיארת במדוייק את הבעייה של הנגב, ושל אוכלוסיות מוחלשות – שלרוב הסיפור שלהן מסופר מנקודת מבט חיצונית.

הגעתי עם הרבה הקשבה (גם כי אני מבין וקורא ערבית… אבל לא כל כך מדבר). יש לי הרבה הערכה לידע ולייחודיות של האמנית ושני האמנים שיציגו בתערוכה – זינב ג׳ריביע, בשיר אבו־רביע וג׳אסר (שאהר) אבו־רביעה. הקשבתי להם הרבה, התעקשתי לשאול לא מעט שאלות והתייעצתי לאורך כל הדרך עם צוות המרכז הקהילתי, ועם קולגות וחברים מהחברה הבדואית

יובל: ספר אם כך על האמנות. מה קורה בתערוכה

בשיר אבו רביע, נשר ברזל

זינב ג׳ריביע, שבח

מימין לשמאל: שאהר (ג׳אסר) אבו רביעה, עונות השנה בנגב; בשיר אבו רביע, סוס חופשי; זינב ג׳ריביע, זריחה

בשיר אבו רביע, סוס חופשי

זינב ג׳ריביע, שורשים

שאהר (ג׳אסר) אבו רביעה, אמא אדמה

רז: התערוכה מציגה מכלול עבודות חזותיות של שני האמנים והאמנית – חלקן נוצרו במיוחד לתערוכה מתוך השיח שהתפתח בינינו, וחלקן מלפני עשר, עשרים או שלושים שנה. 

 החיבור לאדמה מופיע בעבודות, באופן כזה או אחר: ״אדמה״ כרכיב זהותי אישי/קהילתי נוסטלגי שמשמש בסיס להשראה, אבל גם חיבור ל״אדמה״ כתפיסה של שורשים אקס־טריטוריאליים של אמן

יובל: והאמנים?

רז: בשיר אבו רביע הוא אמן הבדואי הראשון בישראל. נולד ב־1951, אמן חזותי ואיש קולנוע. בציורים שלו נופי הנגב מופיעים לא כתיאור ישיר אלא דרך תנועה וצבע – מופשטים ועזים. אחד הדימויים שחוזר שוב ושוב בעבודותיו הוא הסוס – כסמל לחופש, למרד, אולי גם להיסטוריה שהולכת ונעלמת.

בתערוכה הוא מציג שלוש עבודות חדשות שנעשו במיוחד לתערוכה, לצד סדרה של פרשים ממוסגרים, שבהם מתוארת הדרמה שבניסיון לרסן את התנועה של החיה הפראית. אצלו, הזיכרון אף פעם לא רק געגוע – הוא פעולה, התנגדות, חופש.

החיבור לאדמה מופיע בעבודות, באופן כזה או אחר: ״אדמה״ כרכיב זהותי אישי/קהילתי נוסטלגי שמשמש בסיס להשראה, אבל גם חיבור ל״אדמה״ כתפיסה של שורשים אקס־טריטוריאליים של אמן

שאהר (ג׳אסר) אבו רביעה, יליד 1963 מכסייפה, אמן ומורה. היצירה שלו נובעת מהתבוננות עדינה ומדוייקת. הוא חוקר את הקשר העמוק שיש לאדם עם האדמה שלו – דרך מיצבי אבן, רישומים, וכתיבה.

בתערוכה מצגת סדרת רישומים עדינה בדיו שיצר בסוף שנות ה־80 ״אמא אדמה״, שמכילה רגעי שגרה שכבר נעלמו עם תהליך העיור – דברים פשוטים, כמו נשיאת מים, או איך מניחים כלי על אדמת המדבר. בעבודה חדשה שלו שמוצגת הוא מעבד באמצעים טיפוגרפיים את היחסים בין שלוש הדתות האברהמיות, ובוחן את תפיסת הקיום והאמונה שנובעת מהן.

זינב ג׳ריביע, ילידת 1972 משגב שלום, היא אמנית קרמית שפיתחה שפה אישית וייחודית מאוד, שבה היא רוקמת ואורגת תבניות מסורתיות בדואיות על כלי חימר בעבודת יד. הרקמה, במקום להישאר בעולם הבד – הופכת לגוף חומר. זה לא שימור נוסטלגי, אלא פעולה יצירתית שמביאה את המסורת למרחב חדש. תרבות הסיבים המדברית – שהועברה מדור לדור בעל פה – הופכת פתאום לגוף פיזי, עכשווי

רז גלוזמן. צילום: סיוון אברג׳יל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

יובל: יפה. ולקראת סיום אני יודע שזו שאלה שאני צריך להפנות אליהם.ן, אבל בכל זאת אשאל אותך – מה הם מספרים על האפשרות לעשות אמנות ולהציג בתקופה הנוראית הזו. במקום שבו הם נמצאים. ברגע הזה

רז: זו שאלה שעברנו איתה הרבה גלגולים. המלחמה הולכת ומחריפה, טילים וחלקי מיירטים פוגעים בשטחי הכפרים, ופינוי האוכלוסייה מהכפרים, והריסות הבתים בהם, רק הולך ומתגבר לאחרונה.

בדקתי עם האמנית והאמנים, לאורך חודשי ההכנה הרבים, איזו אמירה פוליטית ירצו להוביל, והבנתי מהם שהדבר הכי משמעותי והכי ״פוליטי״ שנוכל לעשות הוא להקים חלל תצוגה אמנותית – שהוא מקצועי ואיכותי ולא נופל מאף מקום אחר. כזה שיוכל להציע לקהל (מתוך החברה הבדואית ומחוצה לה) ערוצי היכרות שחסרים עם חוויות החיים, התפיסות וההתלבטויות

יובל: הלוואי. מה עוד? משהו נוסף חשוב שלא אמרת לפני שנפרדים?

רז: הייתי מאחל לדרום לייצג את עצמו בעצמו יותר – ואולי להצליח להיחלץ קצת מההגדרה הכובלת ״פריפריה״. ולפני הכל – שיחזרו כבר החטופים ותסתיים המלחמה, ושנוכל כולנו להתחיל לבנות, לשקם ולחלום, ולא רק לשרוד

שדות הזיכרון
אוצר: רז גלוזמן
בהשתתפות: זינב ג׳ריביע, בשיר אבו־רביע וג׳אסר (שאהר) אבו־רביעה
גלריה לאמנות אלקסום