מעבדת JAR: חדשנות בזק ליפו העתיקה
קבוצת מעצבים מתחומים שונים נפגשה בחודש שעבר במשך סופשבוע אחד, במטרה לפתח קונספט והצעות קונקרטיות שיחברו בין העסקים למבקרים בסמטאות יפו העתיקה; ״לייצר התערבויות עדינות אך חכמות, שיתחברו לאופי הייחודי של המקום בלי לאבד אותו״
פורטפוליו בשיתוף החברה לפיתוח יפו העתיקה
ביפו העתיקה, על רקע נופיה העתיקים והים התיכון, יצאה לדרך מעבדת יצירתיות ניסיונית מבית JAR Jaffa Artist Residency. המעבדה איגדה אדריכלים, אמני חומר, מעצבי מוצר, אמני ניו־מדיה ואוצרים, שחברו יחד למסע משותף: לחקור את המרקם הייחודי של יפו ולייצר רעיונות לחיזוק המרחב הציבורי והקהילה המקומית.
במשך מספר ימים, המשתתפים שוטטו בסמטאות, נפגשו עם בעלי עסקים ותושבים, והעלו שלל רעיונות להתערבויות עדינות במרקם האורבני. כעת הם ממשיכים לעבוד על פיתוח הכיוונים הללו, במטרה לגבש בסופו של תהליך הצעה רשמית שתוגש לגורמים הרלוונטיים בעירייה. זו יריית הפתיחה לתהליך עבודה משמעותי, המבקש לתת קול חדש למקום עתיק ומרגש.
ענת ספרן
מנחת הפרויקט | יוצרת מרחבים חדשים דרך חיבורים בין אנשים, סיפורים ורעיונות שלא בהכרח היו נפגשים
יפו העתיקה מעלה בי בעיקר זכרונות ילדות. אני זוכרת אירועים שוקקים עם הרבה אנשים, מוסיקה וריחות מהדוכנים של האוכל. היא נראתה לי מסתורית, מושכת ומרוחקת בו זמנית. אף פעם לא לגמרי הבנתי אותה – אי בודד על גבעה, בקצה קו החוף של תל אביב. ופתאום עכשיו, דווקא בתוך התקופה המטלטלת הזאת, גיליתי אותה מחדש.
הדבר הראשון שהרגשתי היה הקצב: יש לה קצב אחר – איטי, שקט. אין תנועת מכוניות ואוטובוסים או משאיות זבל רעשניות. יש בה גם שקט ויזואלי – בלי פרסומות צעקניות או מגדלי בטון. יש ים. יש בתי אבן. יש סמטאות צרות המחייבות הליכה אחרת – כזאת ששמה את הדגש על הדרך ולא רק על היעד.
ואז, אחרי שהדופק יורד והנשימה מתארכת, מתחיל הגילוי האנושי: ארכיאולוג ארוך ראסטות מלא תשוקה לשתף בידע העצום שלו; מעצב שחשף בפנינו אוצרות של היסטוריה ויזואלית ישראלית, שעיצב לפני שנים; זוג מעצבים צעירים שבחלל היפה שלהם יוצרים אוביקטים על הציר שבין אמנות ועיצוב; בעלים של בר, עטור קעקועים, שהוא גם מקצוען של בירות מיוחדות וגם מילואימניק; מעצב שעונים שהוא גם נגן כלי נשיפה; שף שמבשל ומשלב בין הרוחני לגשמי; אוצרת אמנות בגלריה עוצרת נשימה לאמנות עכשווית…
לרגע, יחד עם כל האנשים האלה, אפשר היה להתנחם בחיבוק של זרועות חומות העיר העתיקה, זאת שנמצאת כאן אלפי שנים וראתה דבר או שניים, ואפילו בקצה הסמטה אפשר היה לראות את האופק. עכשיו היא רק צריכה קצת תשומת לב – לארגן, לתכנן ולסדר, להקשיב ולחדש בעדינות ובעיקר לתקשר ולשתף ולהזמין אליה את כל מי שצריך לנשום לרגע.
טליא ינובר
אדריכלית, מעצבת רב־תחומית ואוצרת
יפו, שנחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם, היא מרחב ייחודי ושונה מאוד מתל אביב השכנה. הרב־שכבתיות ההיסטורית שלה מספקת הצצה מרתקת אל המורכבות של הקיום בארץ ישראל לאורך הדורות.
אם לא היו שום מגבלות – לא תקציב, לא בירוקרטיה – הייתי הופכת אותה ממושבת אמנים מנומנמת למעבדת יצירתיות עכשווית ובועטת: מרחב אורבני חי ונושם שהוא לונה פארק של עיצוב ואמנות. הייתי מתחילה בשדרוג המרחב הציבורי – הצללות, מים ומקומות שהייה נעימים בכיכר קדומים, גן המדרון וחללי הביניים. משם, קול קורא רחב והקצאת כל חלל נטוש בחינם לשנה לפחות לקבוצות יוצרים נבחרות.
הסמטאות היו מתמלאות באירועי תרבות רב־תחומיים בגדלים משתנים – מוזיקה חיה, אמנות אינטראקטיבית, סרטים, מחול, אוכל, משחק, מפגשים ושיחות לתוך הלילה. אני מאמינה בכוח של מפגש בלתי אמצעי ליצור שינוי. במציאות של שסע עמוק, מלחמה עקובה מדם וצורך בריפוי שייקח שנים – יפו יכולה להיות נקודת התחלה. מרחב לפעולה משותפת, לא כפתרון כולל אלא כצעד קטן ומוחשי.
לילך שטיאט
אדריכלית ואמנית רב תחומית, מעצבת ויוצרת
ביפו, הזמן שונה מזמן תל אביב, כמו גם האופן שבו האור נשבר וצובע אותה. היא משתנה לאורך היום ובכל שעה מגלה חלק אחר של היופי שלה. דווקא בזכות התרוקנות העיר העתיקה מתיירים, היה אפשר להתבונן בה שוב בעיניים מקומיות. השיטוט בה גילה טיפולוגיה מיוחדת שלא ראיתי באף עיר עתיקה, משהו בחיבור בין פני השטח, הנוף, האדריכלות, הפרופורציות שלה והזיכרון של מה שהיה שם.
יפו היא מארג של ״איים״ יחודיים: אזור גן הפסגה עם הנוף עוצר הנשימה לתל אביב ולאופק, אזור כיכר קדומים שמבחוץ שטופת שמש, אבל גילינו שמתחת לרחבת האבן שוכנת עיר עתיקה מאוד, עמוסה אוצרות ארכיאולוגיים, אזור גשר המזלות ואזור שכונת הסמטאות הקסומה. כל השכבות הללו, הזמן והאדריכלות, הסיפורים, הפוליטיקה, האמנות והאנשים לא דומה לשום עיר עתיקה בעולם.
אני מדמיינת אותה מתמלאת ביצירה, ברוח תרבותית על כל תחומיה. קהילה יוצרת חוקרת שיתופית. ממש כמו שחווינו בכמה ימים ברזידנסי, אנשים שחולמים ויוצרים יחד ממלאים אותה בעסקים מקומיים על כל תחומי התרבות הישראלית: גלריות, קראפט, אופנה ומוסיקה מקומית, חנויות ספרים, צילום, מכוני מחקר, מרכזים אקדמיים, וכמובן המון מקומות קטנים של אוכל – מוזיאון חי של תושבים שיוצרים תרבות מקומית.
תמרה אפרת
חוקרת, מעצבת רב־תחומית
אני תושבת יפו, גרה 5 דקות מיפו העתיקה, ולא ידעתי כמעט על שום דבר שקורה שם. מידי פעם אנחנו הולכים לראות שקיעה בגן הפסגה, יושבים מדי פעם בקפה, ובקלמטה. מעבר לזה לא הכרתי שום דבר.
ציפיתי שאכיר את כל המקומות שיקחו אותנו אליהם במהלך הרזידנסי אבל הופתעתי בטירוף לגלות עולם חדש שלא הכרתי, מלא מקומות מקסימים ומגוונים, החל מחנויות בוטיק קטנות ועד למקומות בילוי ואירוח מיוחדים וקסומים. יש אווירה ממש מיוחדת בסמטאות, והמון דברים לעשות, אפשר בכיף לבלות שם יום שלם מלא אטרקציות.
עדן אוחנא
מעצב מוצר וארט דיירקטור
בשנים האחרונות אני נע בין עולמות של עיצוב, קולנוע, טלוויזיה ואמנות – תמיד מחפש את הדרך לספר סיפור דרך חפץ, חלל או חומר. לו היו נותנים לי תקציב בלתי מוגבל, בלי ועדות, בלי אישורים – פשוט מפתחות ביד ואומרים לך על זה – הייתי הופך את יפו העתיקה ל״יוניברסל סטודיוז״ של ישראל. למה? כי אין עוד מקום כזה.
בתוך תל אביב ההיפר־עכשווית מסתתר לו מרחב שהוא חלום לכל יוצר, היסטוריון או סתם חולם – פיסת היסטוריה חיה ונושמת. סמטאות שמסתלסלות בלי היגיון מודרני – וכל אחת מהן מסתירה סיפור, נוף, דמות מהעבר או מבנה עם שכבות של זמן.
יפו העתיקה עבורי היא מקום שמעורר את כל החושים. החזון שלי הוא ליצור חוויה טוטאלית של מסע בזמן, מבלי לפגוע באף אבן. שילוב של שימור מחמיר עם טכנולוגיה פורצת דרך. תערוכות אינטראקטיביות, מופעים חיים, עיצוב סצנות מתוך התקופות השונות, חוויות סאונד ומיצגים חזותיים – שיכניסו את המבקר לא רק אל ההיסטוריה של המקום, אלא לתוך ההיסטוריה עצמה. לא כמוזיאון, אלא כחוויה קולנועית־רגשית שגורמת לך להבין שאתה דורך באחד המקומות השורשיים ביותר בארץ הזו.
זה לא רק סיפור של עבר – זו הזדמנות לגעת בזהות שלנו, ולהפוך את יפו העתיקה למוקד תרבותי בינלאומי, בלי לאבד את הפשטות, הרוח, והאותנטיות שמאפיינת אותה כל כך.
רחלי שרפשטיין
מעצבת ואמנית חומר, בעלת סטודיו REISH
המפגשים עם היוצרים ביפו העתיקה הפתיעו אותי מאוד, וגרמו לי להבין עד כמה המרקם היצירתי שמתקיים בתוך ה״בועה״ שבין החומות הוא עשיר, מגוון ומרובד. חשבתי שאני מכירה את המקום ואת העשייה של חלק מהאנשים הפועלים בו, נחשפתי לגיוון מרתק: פערי גילאים, תחומי יצירה שונים, פינות נסתרות, שבילים סודיים ופינות קסומות שלא הכרתי – כל אלה פתחו בפניי עולם חדש ומעורר סקרנות.
כתושבת תל אביב כיום ויפו בעבר, שעדיין מבלה באזור לא מעט, הופתעתי לגלות כמה עוד יש לרחובות הקסומים של יפו להציע. דווקא בתוך אזור קטן כל כך, מתקיים תמהיל הטרוגני עוצמתי – שמעניק לאזור אופי שאין שני לו. אני בטוחה שהחוויות וההכרות המחודשת עם המרקם האנושי יכתיבו וישפיעו ישירות על התוצרים שלנו. המרכיב האנושי הוא ללא ספק אחד הנרטיבים היפים והמרגשים במקום המופלא הזה.
שאול כהן
מעצב תעשייתי ואמן מיניאטורות
לפני המעבדה הכרתי את יפו בעיקר דרך טיולים משפחתיים, שיטוטים בשוק הפשפשים, וגם דרך העבודה שלי כמעצב שמחפש השראות מהמרחב העירוני. האתגר הוא לא ״להמציא״ את יפו העתיקה מחדש, אלא להאיר מחדש את מה שכבר קיים בה; להחזיר את האנשים לשוטט בסמטאות, לגלות את הפינות הנסתרות, וליצור עניין גם למי שכבר ״חושב שהוא מכיר״ את יפו. זו הזדמנות ליצור התערבויות עדינות אך חכמות, שיתחברו לאופי הייחודי של המקום בלי לאבד אותו.
העבודה בקבוצה לגמרי הוציאה אותי משגרת היצירה האישית שלי. במעבדה נאלצתי לשחרר, להקשיב לרעיונות של אחרים, ולראות איך פרויקט יכול להתעצב מתוך דיאלוג ולא רק מתוך החלטות שלי. זה לימד אותי על כוחו של שיתוף פעולה – איך חיבור בין עולמות שונים, סגנונות וחוויות יכול לייצר תוצאה עשירה יותר, שגם מפתיעה אותי כיוצר.
בשבילי המעבדה הייתה כמו לפתוח חלון קטן ליפו העתיקה ולגלות עולם שלם מאחוריו. זה היה סוף שבוע מרוכז שבו הכל הרגיש חי – הרחובות, הסמטאות, האנשים, וגם הרעיונות שעלו בינינו. זה חידד לי עד כמה כוח יש למפגש פיזי במקום ספציפי, ואיך עבודה יצירתית משותפת יכולה להפוך רעיונות תיאורטיים למשהו מוחשי. יצאתי עם תחושה של השראה, חיבור, ורצון לחזור לכאן שוב כדי להמשיך את מה שהתחלנו.
יפו העתיקה נמצאת ברגע עדין: דווקא עכשיו, בזמן שבו היא פחות מוצפת תיירות והמולת מסחר, זו הזדמנות נדירה להתבונן בה מחדש ולפעול בזהירות כדי להחזיר לה חיים. מעבדה כזו מאפשרת לא רק ליזום פרויקטים יצירתיים, אלא גם ליצור חיבור אמיתי בין המקום לאנשים, ולוודא שכל צעד שנעשה כאן שומר על הרוח הייחודית שלה.
אלון שטיאט
מעצב ואמן ניו מדיה שחי בצומת בין עיצוב לטכנולוגיה
אני מאמין שהסימפטום העיקרי הוא ההבנה שתיירות החוץ, שעליה התבססו העסקים שביפו העתיקה, לא צפויה להתאושש מהמלחמה בשנים הקרובות. ליפו העתיקה יש כל כך הרבה מה להציע, בשכבתיות שמושרשת בה, לקהל מקומי שחובב תרבות ואמנות.
מה ימשוך חזרה את אותו הקהל, כיצד לחזק את הקהילה היוצרת המקומית שחיה ופועלת ביפו, מהי נקודת המפגש הקהילתית וכיצד ניתן לעצב אותה בצורה שתזמין אליה חיים? המקום של יפו, כעיר דו־לאומית בצל מלחמה מביא איתו אתגר חדש. איך מצליחים לבנות מרחב מכיל ליהודים וערבים שמצליח לראות דרך כל השכבות ההיסטוריות של העיר?
יודפת טנא (בן דוד)
מנכ״לית החברה לפיתוח יפו העתיקה
יפו העתיקה היא העיר העתיקה של העיר הגדולה, תל־אביב-יפו, והיא בין הערים העתיקות ביותר בעולם בכלל. היא מקום קסום – מקום אחר – בתוך המרקם העירוני של העיר הגדולה, והאתגרים בה רבים ומגוונים. דווקא במקום שמכיל כל כך הרבה היסטוריה, תרבות, אמנות וידע – היה חשוב לשים משקפיים אחרות, חדשניות, שונות, באמצעות תהליך ניסיוני ומיוחד, שהתוצאות שלו יכולות להיות גיים־צ׳יינג׳ר עבור יפו העתיקה.
אני שמחה וגאה להוביל בשם עיריית תל־אביב-יפו, באמצעות קבוצת אתרים והחברה לפיתוח יפו העתיקה, את ההקמה והתפעול של תכנית הרזידנסי לאמנים ויוצרים. מפעל אמנות מיוחד וייחודי בלב יפו העתיקה. מעבדת המעצבים היא פרק מרגש במיוחד בתוך הסיפור הזה.
כל מי שמסתובב ברחבי יפו העתיקה רואה בה – ומרגיש בה – משהו אחר, ומאוד מעניין לראות איך היא תיראה בעיני מעצבים שמגיעים מדיסציפלינות שונות, מה הפתרונות שכל אחד מהמעצבים האלה יציע לסוגיות ולאתגרים השונים שמלווים אותנו שנים רבות.
במסגרת המעבדה חוברו המשתתפים לקהילה המתגוררת והעובדת ביפו העתיקה – אמנים ובעלי עסקים כאחד, גם כדי להכיר את הנפשות הפועלים במרחב הזה וגם כדי להבין את האתגרים והקשיים עמם הם מתמודדים יום־יום. במסגרת סיורים ושוטטות למדו המשתתפים להכיר את המקום עצמו – גילו מחדש את היופי שבו, את מרחב השוטטות הגדול, את המגוון הנופי ונקודות העניין שבו, ועוד.
פז גלינסקי
מנהלת הרזידנסי | עוסקת בניהול תרבות והפקה
זו לא סדנה, ולא סימולציה. המעבדה מתקיימת בתוך החיים עצמם – בתוך רחוב שיש בו רעש, ריח, שכנים, פערים, אמיתות סותרות. כשמתבוננים משם – מתוך השטח – נוצרת הבנה עמוקה יותר של מה זה לפעול במקום. זה הופך את השאלות לפחות תיאורטיות, ואת התשובות ליותר צנועות ואפקטיביות.
הקבוצה הייתה מעוררת השראה – כל אחת ואחד הגיעו עם שפה, עולם ותשוקה מאוד ברורה, אבל עם פתיחות נדירה להקשיב, להניח לרגע את האג׳נדה, להיות בתוך הלא־נודע. זה חידד לי עד כמה התנאים שאנחנו יוצרים ברזידנסי באמת מאפשרים שדה פתוח, בטוח, שבו אנשים יכולים לעבור תהליך משמעותי גם אם הוא לא־ליניארי.
סהר עזימי
מנהל אמנותי של הרזידנסי | כוריאוגרף ואמן רב־תחומי
מתוך מה שקרה כאן אני מקווה שתישאר ותלך איתי הלאה תחושת האפשרות, שהעיר יכולה להיות מקום של חקירה, לא רק של תשתיות; שמרחב אינו רק פונקציונלי – אלא רגשי, תרבותי, סיפורי; שהמקום שבו אנחנו נמצאים יכול לשאול אותנו שאלות, אם רק נסכים להקשיב.
אני רוצה לזכור את האופן שבו זרים הפכו למרקם. לא דרך הכרות עמוקה בהכרח, אלא דרך קשב משותף. ראיתי איך תהליך יכול לייצר שייכות – גם אם הוא זמני, גם אם הוא לא נחתם בתוצאה ברורה. היה בזה משהו מרפא, מין תזכורת לכך ששום דבר לא קורה לבד, אבל גם לא בכוח.
אני מקווה לקחת איתי את האמון בזה ששהות אמיתית בתוך מציאות מורכבת – לא כצופים מבחוץ, אלא כשותפים – יכולה ליצור שינוי. לא שינוי של סיסמאות, אלא של הסטת מבט. כשהשאלות לא מנוסחות מראש, גם התשובות שמופיעות נוגעות יותר עמוק. ולבסוף – הרגשתי, אולי לראשונה מזה זמן, שגם אם שום דבר לא ברור, הנוכחות עצמה היא כבר פעולה ושזה מספיק כדי להתחיל.
















