״מאצ׳ מושלם״: הצ׳קליסט לא עובד, ולא באשמת הכוכבים

כבר בתחילת ״מאצ׳ מושלם״ נרקמת שיחה צינית, שמובילה הגיבורה לוסי – שדכנית מודרנית בניו יורק – כשהיא בוחנת שידוכים פוטנציאליים, בקרירות שמזכירה אפליקציות היכרויות: גובה? האם לעשות ניתוח? אם ישיג עוד כמה סנטימטרים – שווה את ההשקעה. התאמה? תלויה בהכנסה, במראה, ואולי טיפה באופי (שולי). צ׳קליסט של כל הפרטים היבשים, אלה שמחליפים רגשות בנתונים. שם הסרט במקור MATERIALIST, הוא משחק מילים על החברה החומרנית ועל רשימת הדרישות שתוביל להתאמה המושלמת.

זו ״לכאורה קומדיה רומנטית״, שמנסה להיות מסמך מפוכח על זוגיות, דייטינג ואהבה, הנחשפים כ… (תראו מופתעים) אשליות של עולם קפיטליסטי קר ומנוכר. סרטה של סלין סונג חושף את האמת העירומה, רק שהוא עושה את זה באיחור של עשור פחות או יותר.

חשוב לדייק: הסרט לא מתיימר להיות קומדיה רומנטית קלאסית. הוא בהגדרה אנטי־רום־קום – התנגדות מודעת לז׳אנר. אבל זה גם מה שהופך את הכישלון שלו לעמוק יותר: הוא לא מנסה להסתיר את הביקורת, ואף על פי כן לא מצליח להיות חכם ממנה. מקרה בוחן של יצירה צינית על הציניות עצמה.

״מאצ׳ מושלם״ עוסק בלוסי (דקוטה ג׳ונסון), המתפרנסת מהתאמת זוגות – או ליתר דיוק, מהתאמת פרופילים. רק שהפעם זה נוגע לה עצמה. היא פוגשת את הארי (פדרו פסקל) רווק עשיר, אלגנטי ו״מתאים״ (על הנייר), ונמשכת לסדר שהוא מציע: ביטחון, יציבות, סטנדרטים. אבל אז חוזר לתמונה ג׳ון (כריס אוונס) – האקס המיתולוגי. רק חבל שהוא שחקן תיאטרון עני ומרושש, וזה בדיוק מה שפירק את מערכת היחסים ביניהם מלכתחילה.

העלילה מלווה את התלבטותה בין השניים, ודוחפת אותה לבחון מחדש את תפיסת האהבה שלה: כעסקה, כהקרבה, או כמשהו שלא ניתן לכימות בכלל. הדילמה הרגשית מתחילה לחלחל גם לתוך תפיסת עולמה המקצועית, כשההתאמות שהיא גאה בהן מתבררות כבעייתיות, לפעמים אפילו הרסניות.

המשולש הרומנטי בנוי היטב, בזכות המשחק של פסקל, אוונס ובעיקר של ג׳ונסון – שחקנית נהדרת שלא יודעת לבחור לעצמה סרטים בתבונה. למרות שאין להם הרבה אופי לעבוד איתו, הם מצליחים לדייק, והכימיה ביניהם עובדת היטב. אבל זה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על ״מאצ׳ מושלם״. שאר האלמנטים? פחות מושלמים. חבילה מעורבת, מעצבנת, אפילו יומרנית.

לוסי, הארי וג׳ון לא מגלמים סיפור אהבה, אלא משוואה מתמטית עם משתנים: אפשר לבחור ברווחה, אפשר לבחור באותנטיות, אפשר לבחור בלב, אפשר בשכל, אבל אי־אפשר באמת לחבר ביניהם בלי לוותר על משהו. ככה זה נראה כשבוחרים בן זוג באמצעות טבלה

מצד אחד, ״מאצ׳ מושלם״ מציע ראייה נכוחה של המציאות והרבה פחות פנטזיה. הוא מדבר בשפה שנונה, עם דיאלוגים חדים שלא מנסים להתחנף. המשולש בין שלושת הגיבורים מציג היטב את הקונפליקט בין שיקולים של עלות־תועלת לבין מאוויי הלב. יש בסרט הזה חוכמה מסוימת. לא חוכמה של תסריט, אלא תבונה של התבוננות. לפחות בתחילתו, הוא לא מהסס להתעמת עם המציאות, בלי להחניף. הוא לא מנסה לספק פנטזיה, אלא מפרק אותה. לא שואף לרגש, לא מתפתה מאסתטיקה רומנטית ואף לא מפתה איתה את הצופה.

מצד שני, מרוב ניסיון להיות אינטלקטואלי ולוותר על פנטזיה, הסרט מרגיש לפעמים יותר כמו שיעור בסוציולוגיה על דייטינג מאשר טייק חי על העולם הזה. הוא בוחן את היחסים בין גברים לנשים, בין כסף לרגש, בין זוגיות למבנה חברתי – אבל עושה זאת מתוך ניתוק רגשי. כאילו הפחד מלהיראות נאיבי דוחף אותו לקרירות תמידית.

לוסי, הארי וג׳ון לא מגלמים סיפור אהבה, אלא משוואה מתמטית עם משתנים: אפשר לבחור ברווחה, אפשר לבחור באותנטיות, אפשר לבחור בלב, אפשר בשכל, אבל אי־אפשר באמת לחבר ביניהם בלי לוותר על משהו. ככה זה נראה כשיצירה מאמצת את הקוד הבינארי כמשחק סכום אפס, ומציירת את המציאות בהתאם.

בנוסף, נדחסו לתוך הסרט סוגיות נוספות – חשובות וריאליות – שנסובות סביב המחיר שאנשים משלמים על בחירת בן זוג באמצעות טבלה: אלימות, אכזבה, חוסר ביטחון וחוסר הערכה עצמית. אבל הרוב נמרח בקלילות יחסית, דרך סיפורי הקליינטים המאוכזבים או הפגועים של לוסי.

אבל כאמור, הסרט הזה מגיע באיחור לא אלגנטי. אולי לפני עשר שנים הייתה בזה בשורה, היום יש לו בעיקר תפיסה מצויינת של הברור מאליו. ״מאצ׳ מושלם״ נכתב כאילו אף אחד עוד לא פירק את המיתוס הזה. כאילו ״האמת העירומה״ לא התפשטה כבר מזמן. בפועל, הוא פשוט מתייצב לצד הצופה הממוצע – לא כדי לאתגר אותו, אלא כדי להסכים איתו ולאשש את הבאסה. זה מרגיש קצת כאילו אבא שלך גילה את טינדר ומתעקש לספר לך איך האלגוריתם עובד. ספויילר: זה לא עושה טוב לאף אחד.

גם הצביעות הנונשלנטית של הסרט פועלת לרעתו. כי ״מאצ׳ מושלם״ חובר לאותה תרבות שהוא מתיימר לבקר. הדבר היחיד שהוא עושה לו רומנטיזציה הוא האנטי־רומנטיקה עצמה – הציניות, חוסר האמונה ושיקולי עלות־תועלת. כלומר: לא התנגדות לרומנטיקה, אלא אידאליזציה של היעדרה. נו שוין.

יש חכמים ויש חכמולוגים. והסרט הזה שייך בעיקר לסוג השני. הפוסט־מודרניזם שהפך לפוסט־אירוניה, שהפך לפוסט־פוסט בפייסבוק, שנכתב על ידי צ׳אט־ג׳יפיטי אחרי עוד דייט מאוכזב – זה כבר על גבול הפארסה. במסווה של דקונסטרוקציה של הרום־קום, הסרט מתפרק, נבנה ומתדיין עם עצמו – אך לא מתוך חיפוש אמיתי, אלא מתוך התבוססות בתבונה הקרה שלו.

זו אירוניה בחזקת אירוניה: סרט שמתחפש לקומדיה רומנטית חתרנית, שמתחפשת לדרמה חברתית, שמסירה את המסכה רק כדי לחשוף עוד גרסה גנרית לרעיונות לעוסים. קשה כבר לדעת מתי שמרנות מתחפשת לפרוגרסיביות ומתי פרוגרסיביות לשמרנות.

אבל. פדרו פסקל שם. וכריס אוונס. ודקוטה ג׳ונסון. כי אם אנשים יפים זה כל מה שצריך בשביל קומדיה רומנטית, אז מסתבר שזה גם בדיוק מה שצריך כדי להזכיר שהרומנטיקה מתה. למשל כשלוסי מגיעה להרגיע כלה נסערת בערב כלולותיה, מה יש לה להגיד לכלה? שנישואים זו עסקה והעיקר שזה משתלם לה.

יש יצירות עכשוויות שכבר התמודדו עם שברון הפנטזיה הרומנטית בצורה הרבה יותר חכמה, והרבה יותר חיה: ״פליבאג״, ״האדם הגרוע בעולם״, ואפילו ״רי ליין״ הציעו פירוק כן, רגיש ומטלטל של האהבה כרעיון תרבותי. לעומתן, ״מאצ׳ מושלם״ מצקצק באכזבה מהצד, ומהנהן לעצמו על חוכמתו – מבלי להציע אלטרנטיבה חיה ונושמת. אם הוא אומר משהו, זה ״It is what it is״.

אמנם הוא מעז קצת, מראה דברים שכולם רואים אך מעדיפים להתעלם מהם, ובוחר בנתיבים מעט שונים – בעיקר בהתחלת הסרט. אולם כרענון ז׳אנרי, ביקורת ז׳אנרית או רחמנא ליצלן אמירה קולנועית, הוא מעניק לעצמו כל הנחה אפשרית. ובסופו של דבר, הוא נסוג למוכר, לידוע, לצפוי ולמובן מאליו. זה היה יכול להיות סרט לא רע ואפילו קצת חצוף ב־2012; ב־2025, זה פשוט עוד סוויפ שמאלה.

---

מאצ׳ מושלם
בימוי: סלין סונג
ארצות הברית, 2025, 117 דקות
2 כוכבים