ניצן כהן // לקסיקון הפנטומים של רובע 9

הפרטים הטכניים

״לקסיקון הפנטומים של רובע 9״, שבעה סרטים קצרים על מבנים ואתרים בשכונות מזרח תל־אביב – יד אליהו, תל חיים, שכונת התקווה, כפר שלם, עזרא־הארגזים.

מי אני

יוצר סרטים, במקור מחזאי ובמאי. ניהלתי אמנותית את תיאטרון תמונע ולפני מספר שנים עברתי מתיאטרון לקולנוע. מרכז העיסוק שלי היום הוא עשיית סרטים שמחוברת לעבודות מחקריות. במקביל רננה רז ואני יצרנו ביחד את המופע VHS ד״ש מהעבר, שמציג בהיכל התרבות ועוסק בזיכרון אישי וקולקטיבי באמצעות זכרונות מתועדים. 

העבודה

״לקסיקון הפנטומים של רבע 9״ היא תערוכה שמוצגת בבית ליבלינג (נעילה: 18.10), שכוללת שבעה סרטים שנולדו מתוך מחקר שהוזמן על ידי מחלקת השימור של עיריית תל־אביב-יפו. המטרה שלי היתה לצאת אל השטח ולמצוא את הסיפור של מזרח תל־אביב, החלק הפחות מתועד ומסופר של העיר. 

יצאתי למשימה חמוש במצלמת וידאו והרבה סקרנות. אני מכיר את מזרח העיר, חייתי בה לא מעט שנים, ופתאום הגעתי אליה מכיוון אחר, חדש. שוטטתי וראיינתי אנשים, בלי לדעת לאן אני מכוון מלבד לנסות להבין משהו חדש על ״רוח המקום״. 

הראיונות האלו הולידו את ההבנה שיש מקומות, מבנים, אתרים שנשמרים בזיכרון של תושבי השכונות מתוקף סיפור חזק שקשור אליהם, נגיעה רגשית עמוקה. כמו כאבי פנטום, כשאיבר בגוף של אדם נגדע והוא עדיין ממשיך להרגיש במקום את הכאב, ככה גם המקומות האלו; חלקם לא קיימים או נמצאים לפני היעלמות, אבל הם, העבר שלהם, מורגשים בגוף השכונתי עד היום וממשיכים להדהד. 

ככה גיליתי שחניון שאני עובר על ידו במשך שנים בדרך לשוק, היה פעם קולנוע בשכונת התקווה שהקרין בעיקר סרטים פרסיים והודים; שהדרך שאני נוסע בה באופניים מדי שבוע, היתה דרך שבה הביאו פלסטינים מכפר שלם סחורה לשוק התקווה; שלה גווארדיה שהיתה עבורי ציר תנועה פקוק, היא רעיון אדריכלי תכנוני מבריק שעומד להשתנות מהיסוד; ועוד. 

הסרטים האלו, והמחקר על הפנטומים, הם קצה שיש מאחוריו פוטנציאל של גילויים מרגשים. ההבנה שאנחנו חיים בתוך מפה מלאה בפנטומים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם הביאה ליצירה שהיא מבחינתי מחקרית־חוייתית

הסרטים האלו, והמחקר על הפנטומים, הם קצה שיש מאחוריו פוטנציאל של גילויים מרגשים. ההבנה שאנחנו חיים בתוך מפה מלאה בפנטומים שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם הביאה ליצירה שהיא מבחינתי מחקרית־חוייתית. 

הרבה שנים הייתי בתיאטרון, עסקתי בכתיבה, דרמטורגיה, בימוי, ניהול אמנותי. בדקתי כל הזמן דרך מה שעשיתי שאלות יסוד על הכלי הסיפורי והמהות שלו. כשנכנסתי לצוות המחקר, לא ממש הבנתי את הקשר שלי לאירוע. 

בהדרגה, מתוך השיחות נולדה בי התבוננות חדשה על המרחב העירוני, ובייחוד על השכונות של מזרח תל־אביב. איתה הגיעה גם ההבנה שהכל בסוף תמיד חוזר לסיפור: לסיפור יש כוח להישאר במרחב הרבה זמן ולהשפיע. 

הסיפור של תל־אביב-יפו היה עד היום ברובו סיפורה של העיר הלבנה. מזרח העיר לא נכלל בסיפור הזה. הוא מביא סיפור לגמרי אחר; והסיפור הזה מחכה כבר הרבה זמן להיות מושמע ומסופר. 

 תעבירו את זה הלאה

החלום שלי הוא להציג את הסרטים האלו באחד מהפנטומים שיצרתי סביבו סרט, כמו בית הקולנוע הישן של שכונת התקווה שהיום משמש כחניון סמוך לשוק. אני אוהב מאוד את המבנה הזה וזה יהיה המקום הכי נכון להציג בו את הסרטים. 

פלוס אחד

בשנה וחצי האחרונות אני מתמקד בפלטפורמה שיצרתי שנקראת ״דוקו ווייס״ והיא חלק מעמותת ״פוטו ישראל״. זו פלטפורמה של סרטים שעוסקים בנרטיבים קהילתיים בעוטף אחרי ה־7 באוקטובר ואני מחבר שם בין עבודה דוקומנטרית לפסיכולוגיה, עבודה סוציאלית וחוסן קהילתי. סיפור ונרטיב של קהילות וקבוצות, וההתמודדות שלהן עם משברים, הם הדבר שהכי מסקרן ומרגש אותי לעסוק בו היום.  

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו