״שעת הנעלמים״: זה לא היה זה – ובדיוק בגלל זה זה עבד

עם סיום ההקרנה של ״שעת הנעלמים״ נותרתי נטוע במושבי; גם משום שהסרט מסתיים בפתאומיות מסוימת, וגם משום שלכל אורכו ישבתי מולו כלא־מאמין, בפה פעור. מסביבי אנשים קמו ונדדו במעברים לעבר היציאה. זוג צעיר שישב לידי ניהל שיחה קצרה על הסרט; הגבר התלונן שהסרט לא היה מפחיד דיו, והאישה ענתה לו: ״היו קטעים מפחידים, אבל זה לא היה זה״.

אבל זה לא היה מה? היצירה החדשה של התסריטאי והבמאי זאק קרוגר, שעוררה ציפיה לפני צאתה לאקרנים (היא הוקדמה בכמה חודשים, ככל שההייפ התגבר), היא לא סרט אימה קלאסי. היא מתחזה לכזה, אך ככל שהסרט מתקדם נוספים בהדרגה ליסודות העלילתיים של המסתורין והאימה קווים ז׳אנריים נוספים, שחלקם לקוחים מעולמות הקומדיה: רגעי סלפסטיק וסצנות מוגזמות־במכוון, שמגיעים עד לקאמפיות מוחלטת; אלו הסצינות שאזכור מהסרט, והן היו מצחיקות מאוד.

החריגה מהתבנית הקלאסית של האימה אינה צפויה מראש. למען האמת, אין דבר צפוי בסרט: לא יכולתי לנחש מה יהיה טיבה של הסצינה הבאה, ומבחינה זו הסרט השאיר אותי דרוך על קצה מושבי. קרוגר מודע לאפקט הזה; בכל רגע שמשהו לא ייאמן מתרחש, הדמות שנמצאת שם קוראת בקול !What the fuck, כמו מדבבת את רחשי הלב של הצופים. אולם ההפתעות הרדיקליות שמנווטות את הסרט אינן מגלמות תמיד אימה טהורה.

אולי זו היה מה שאכזב את הזוג שישב לידי. הטריילר של הסרט מציג חזיון מסתורין מאיים: בעיירה אמריקאית מנומנמת, 17 ילדים שלומדים בכיתה אחת יוצאים מבתיהם בשעה 2:17 בלילה ונעלמים. מצלמות אבטחה מזהות אותם רצים במהירות, איש איש מביתו, בזרועות פשוטות, אל הלא נודע.

החריגה מהתבנית הקלאסית של האימה אינה צפויה מראש. למען האמת, אין דבר צפוי בסרט: לא יכולתי לנחש מה יהיה טיבה של הסצינה הבאה, ומבחינה זו הסרט השאיר אותי דרוך על קצה מושבי

הקדימון הזה, שמוצג כמעט כמות שהוא בדקותיו הראשונות של הסרט, כולל חומרי אימה מבטיחים: ילדים נעלמים, כישוף מסתורי, קהילה בורגנית שמוצאת עצמה באבל ובחרדה. עלילת הסרט אכן מתחקה אחרי התעלומה הזו וגם פותרת אותה.

אולם להבדיל מסרטי אימה שגורים, היא לא מתנהלת בקו ליניארי, עם גיחות לעבר טראומטי שמבהיר את מקורות הרוע. ״שעת הנעלמים״ מתמקד בכל פעם בדמות אחרת בסיפור: המורה בבית הספר שתלמידיה נעלמו, אב מוכה תדהמה ודאגה, שוטר שניהל מערכת יחסים עם המורה, נרקומן שנקלע לרגע הלא־נכון, מנהל בית הספר, וגם ילד קטן – היחיד מהכיתה שלא נעלם.

העלילה מתקדמת דרך סיפוריהן של הדמויות הללו במתכונת רשומון: לעתים קרובות אנחנו נתקלים בסצינה מוקדמת, שמוצגת מחדש מנקודת מבט אחרת. ״שעת הנעלמים״ כולל גם הרמזים אירוניים ישירים למוטיבים איקוניים ותמות הלקוחות מעולמות האימה: בין השאר, אפשר לזהות בנקל את סצינת חדר האמבטיה המפורסמת מ״הניצוץ״, את הליצן השטני של It, התייחסויות מפורשות למסורת סרטי הילדים השטניים (ובראשם ״כפר הארורים״), וגם שימוש במסורות החזותיות של סרטי הזומבים.

להרמזים הללו יש סיבה. שמו של הסרט באנגלית מיתרגם מילולית ל״כלי נשק״, ואכן הסרט מתאר את האופן שבו כלי הנשק שבהם אדם משתמש יופנו בסופו של דבר כנגדו. אבל שתי סצנות קצרות ושוליות מבהירות את מבנה העומק הרעיוני והאסתטי של הסרט. בסצנה אחת המורה מלמדת את ילדי הכיתה שעתידים להיעלם; היא מלמדת אותם ביולוגיה, וליתר דיוק על טפילים. באחרת, מנהל בית הספר ובן זוגו צופים בתוכנית טלוויזיה, לפני שהפורענות חודרת לביתם. התכנית היא סרט טבע, שבו מתוארת פטריה טפילית שגדלה בגופה של נמלה.

האישיות הטפילית, שניזונה מכוח החיות של אחרים, עומדת במרכז פתרון התעלומה המרכזית (והיא מגולמת באופן כה גרוטסקי ומשעשע, שאי אפשר שלא להיכבש בקסמיה המרושעים); אבל הטפילות עוברת כחוט השני בעיצובן של כל הדמויות המרכזיות. מורת בית הספר (ג׳וליה גרנר) לדוגמה, מטרידה בהודעות אובססיביות גבר שנמצא במערכת יחסים, ואף לא שומרת על גבולות ביחס לילדים שהיא מלמדת – היא מתייחסת אליהם כהורה, ולא כמורה, וננזפת על כך. בבדידותה, היא נצמדת כעלוקה למערכות יחסים אחרות ויונקת מהן את הצרכים הרגשיים שלה.

האב המודאג (ג׳וש ברולין) נדבק לקצין משטרה ללא הרף, תובע תשובות ולא מרפה ממנו; השוטר הוא אלכהוליסט, שנצמד לבקבוק כדי לממש את הבוגדנות שלו ולהצדיק אותה; הנרקומן מגדיר את תכלית חייו ואת בחירותיו המוסריות באמצעות השגת הכסף לסם. אפילו הילד היחיד שמוצג לנו מבין הנעלמים, הוא בריון ששואב את הכוח החברתי שלו מהתעללות בילד אחר. כולם טפילים.

הטפילות היא העיקרון המארגן של תפיסת הרוע, בוודאי בסרטי אימה. רוח הרפאים נצמדת תמיד למשפחה מאושרת ותקנית; הווירוס הרצחני תוקף קהילה מתפקדת וחיונית; השדים שקבורים מתחת לפני השטח זקוקים לנוכחותו של אדם שוחר טוב, שישחרר אותם בשגגה. מבחינה זו, ״שעת הנעלמים״ הוא בעצמו סרט טפילי: הוא נצמד למוסכמה של ז׳אנר האימה, על פיה הרוע הוא טפיל על הטוב. אבל ב״שעת הנעלמים״, הטפילות משתברת ומועתקת: הטפיל יונק מהטפיל.

ההערה שאמרה האישה שישבה לידי, ״זה לא היה זה״, הייתה מוצדקת: הטפיל הקולנועי שנצמד למוסכמות של ז׳אנר האימה אינו בדיוק אימה, כשם שהפטריה שמשתלטת על הנמלה אינה נמלה בעצמה, על אף שהוא מתגשמת בגופה וניזונה ממנה.

״שעת הנעלמים״ יונק מהקורפוס של האימה, וגם משתמש בה. אבל הוא עושה זאת כדי להעיר על הפוטנציאל היצירתי של חוסר טוהר ז׳אנרי: האימה מאפשרת לדרמה אנושית מורכבת וגם לקומדיה פרועה להיות מוזנים ממנה, כדי לברוא יצור כלאיים חדש, מרענן ומבדר להחריד.

---

שעת הנעלמים
בימוי: זאק קרגר
ארצות הברית, 2025, 128 דקות
4.5 כוכבים