דרך אגב // הבחור מטיקטוק שהפך לתינוקת

לאן נעלמו כל האנשים שהכריזו על עצמם לפני כמה שנים בלינקדאין כ״מספרי סיפורים״ (storytellers), והיו מסבירים בחשיבות עצמית שכל התרבות האנושית סובבת סביב נרטיבים שטופחו בקפידה? רוב הסיכויים שבהתאם לטרנד הם מגדירים את עצמם היום כ״מומחי AI״, אבל באופן מוזר, נדמה שיחד איתם, גם הסיפורים עצמם – מה שהוגדר כתשתית של התרבות האנושית – מתחילים להיעלם. או לפחות להשתנות באופן דרמטי.

במקום סיפורים שמצריכים אורך רוח מסוים, מפתחים ציפיות ואז מפריכים או מאשרים אותן, נדמה שנשארנו היום בעיקר עם ״סטוריז״ באינסטגרם ובטיקטוק. במקום הדרמות הארוכות שעד לפני כמה שנים נהגנו לשאוף בבינג׳ים ארוכים, היום אנחנו מוצפים בשברי עלילות, או מיקרו־נראטיבים, שלא צריך לתת להם להבשיל ולהתפתח. מבינים אותם במבט אחד. 

למי יש סבלנות היום לסיפורים ארוכים? עצם הרעיון של בינג׳ נשמע כמו עינוי. מחקרים מראים שאורך השוט הממוצע בסרטים התקצר מ־12 שניות כשהיינו ילדים לפחות מ־2.5 שניות היום. פלא שקשה לנו מאוד להושיב את עצמנו מול סדרה כמו ״מד מן״ ולצפות בסבלותיו של איש פרסום במשך עשרות שעות מייגעות? גם אם תנסו, סביר להניח שמהר מאוד תמצאו את עצמכם עם הטלפון ביד, גוללים את הפיד. 

עיני עגל מתוקות

התוכן שאנחנו צורכים היום מזכיר יותר את הסרטונים של קוקומלון – ערוץ הילדים הכי פופולרי ביוטיוב – שמהונדסים לשבות את תשומת לבו של הפעוט ולא להרפות ממנה. הם עושים זאת לא בעזרת עלילה, אלא עם צבעים בוהקים, צורות עגלגלות, וצלילים שמפעילים במוח שלנו דפוסים עתיקים מהג׳ונגל שגורמים לנו להידרך. 

בכתבה בניו יורק טיימס תיארו לפני כמה שנים את הניסוי שקוקומלון עורכים לפני שהם מפרסמים סרטון חדש: הם מושיבים פעוט מול שני מסכים שבאחד מוקרן הסרטון החדש, ובמסך גדול יותר מאחוריו מוקרנת התרחשות ביתית יומיומית – לדוגמה, בחור חטוב שוטף כלים. בכל פעם שהפעוט מזיז את עיניו מהסרטון המהפנט של קוקומלון ומביט בסרטון ה״משעמם״ של הבחור, היוצרים מבינים שהם צריכים לשנות את הסרטון שלהם – לעשות אותו אפילו יותר מבריק, יותר מפתיע, יותר מושך, למנוע מהפעוט להתיק ממנו את עיניו אפילו פעם אחת. 

למי יש סבלנות היום לסיפורים ארוכים? עצם הרעיון של בינג׳ נשמע כמו עינוי. מחקרים מראים שאורך השוט הממוצע בסרטים התקצר מ־12 שניות כשהיינו ילדים לפחות מ־2.5 שניות היום. פלא שקשה לנו מאוד להושיב את עצמנו מול סדרה כמו ״מד מן״

אבל התפיסה הזאת לא מוגבלת היום רק לפעוטות. הכלים שיוצרי תוכן ואנשי שיווק משתמשים בהם ממש מביכים בפשטותם, אבל מצליחים לרתק אותנו אליהם בלי קשר לדבר המיושן הזה שפעם קראו לו ״עלילה״. הם אפילו לא צריכים מעבדה מרושעת כמו בקוקומלון: יש אינסוף מדריכים ברשת שמסבירים כיצד לתפוס את הצופים של היום – לא עם רעיונות מורכבים, אלא עם תנועה וצבע. מספיק להראות ידיים זזות במהירות, או משהו נכנס למשהו אחר, כדי לרתק אותנו לכמה שניות. העצה בגדול? תגידו פחות דברים. 

התוצאה היא סרטונים שתובעים מאיתנו הרבה פחות. הבחור המדהים הזה, למשל, מייצר סרטונים שהם אך ורק קליק־בייט. הם תמיד נפתחים בהוק מסקרן כמו ״יש סרטים ש״, אבל אז הוא פשוט משתתק ומביט בעיני עגל תינוקיות במצלמה, נותן לפילטר לעוות את פניו הגדולות והמתוקות למשך כמה שניות. וזה פופולרי בטירוף. במילים אחרות, הוא הבין שמה שנחשב פעם המנה העיקרית – התוכן, העלילה – הפך למיותר. 

טיקטוק, לפי התפיסה הזאת, הוא המקבילה הדיגיטלית של מובייל שתלוי מעל לול תינוקות.

@maxipadawan

Not trying to be brave

♬ original sound – Maxipadawan

האסתטיקה של הווידיאו האנכי

אבל העניין הוא שזה לא נשאר רק ברשתות החברתיות, אלא חודר לכל מקום. מחקר שבוצע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק מראה שכיום, בממוצע, אנחנו לא מסוגלים להישאר מרוכזים יותר מ־47 שניות כשאנחנו מול מחשב או טלפון. בשנת 2000 הנתון הזה עמד על 2.5 דקות.

אפילו הפוליטיקה כבר נשלטת על ידי האסתטיקה של ״הווידיאו האנכי״ והמגבלות שלו – העובדה שהוא לא מזמין מחשבה מורכבת או דיון, אלא נוטה לסכם הכל לפאנץ׳ ליין רגשי, שאמור להצית בנו זעם, כעס, אימה, או אופטימיות, שאינם מבוססים על עובדות או קשורים למציאות. הם רק מייצרים תחושה. תחשבו על זה בפעם הבאה שתראו את עמית סגל ועקיבא נוביק מפיצים שקרים שקופים ודיסאינפורמציה שטנית.

ובהקשר הזה, אולי זה זמן טוב לחזור לספרו של ניל פוסטמן, ״אובדן הילדות״, שהתפרסם בשנות ה־80. על רקע הדומיננטיות של הטלוויזיה באותן שנים, פוסטמן ניסה לדמיין איך ייראה עולם שבו התקשורת תתבסס על דימויים ויזואליים במקום על טקסטים כתובים – וניבא בדיוק מפחיד את מה שקורה עכשיו בעולם: מחיקת ההבדל בין מבוגרים לילדים. 

כדי לקרוא ולכתוב ברמה גבוהה, הסביר פוסטמן, צריך לעבור שנים של אימון ותרגול. דימויים, לעומת זאת, כל תינוק יכול להבין. כך, ברגע שהעולם יתחיל להישען יותר על דימויים ויזואליים מעל טקסטים, הכוח שהיה בידי המבוגרים ייעלם: לא יהיו להם כלים עדיפים לפיענוח המציאות לעומת ילדים. 

אבל פוסטמן, שהיה מזועזע מהמיניות הבוטה שילדים התחילו לאמץ באותה תקופה, חשב שהתוצאה תהיה שהילדות תימחק. הוא לא דמיין שיקרה משהו הפוך לחלוטין: שרובנו פשוט נהפוך לתינוקות.