לי דרור ב־HBO: רשתות הסטרימינג רוצות כמה שיותר אנימציה שמתכתבת עם אנימה ויפן

יובל: הי לי, בוקר טוב. מה שלומך בימים המורכבים והלא פשוטים? איך את עוברת אותם?

לי: הי יובל, אני בסדר. אני מניחה שכמו כולם, אבל מנסה לשמור על תקווה

יובל: כן, ואני מניח שיום כמו זה שקיבלת בו את ההודעה שמזל דגים יוקרן ב־HBO עוזר לזה…

לי: וואו ממש. זה קרה ביוני במהלך טירוף המתקפה האיראנית, בעודי בממ״ד. עמית גיצלטר, המפיק שלי מסטודיו דה הייב, שלח לי הודעה ש־HBO רכשו את מזל דגים לסטרימינג באירופה. זה הרגיש בלתי נתפש.

עומר חמאוי ארנסט (התסריטאית) ואני היינו בשוק, פשוט צרחתי מאושר אבל גם ממש קיוויתי שלא יורידו לי את הבניין. סיטואציה הזויה ברמות

יובל: הזויה באנדרסטייטמנט. הם אומרים למה, מה הם מצאו בו מעניין, או שזה פשוט כן או לא?

לי: את האמת שהם לא ממש נתנו פרטים, רק כן מובהק, שזה כמובן ממש מחמיא, בייחוד לסרט קצר. אני יכולה רק לתת השערה אישית.

יש עניין גדול לרשתות סטרימינג בעולם לקבל כמה שיותר תכני אנימציה שמתכתבים בצורה כזאת או אחרת עם תרבות יפן או אנימה (למרות שהסרט אינו אנימה, אבל בהחלט מתרחש ביפן ודובר עברית ויפנית). אני לא יודעת כמה אתה רואה את זה, כי זה תלוי צפיה, אבל יש המון סדרות וסרטי אנימציה מיפן בסטרימינג מ־2020 וזה רק עולה

יובל: כן, שמתי לב. ואחרי שסיפרנו את החדשות הגדולות, בואי נלך אחורה: איך קרה שיתוף הפעולה עם עומר חמאוי ארנסט, איך הכל התחיל?

הפחד שלי שלעולם לא אצליח ליצור קשר חזק הניעה אותי. לפני כמעט 15 שנה טיילתי לבד ביפן, חוויה מעצבת בפני עצמה. וכבר אז שמעתי על זה שיש שם בני משפחה להשכרה. זה היה נראה לי חייזרי ומוזר ומעניין

לי: בין 2018 ל־2019 המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים פרסם קול קורא לחממה לפיתוח סרטי אנימציה קצרים בירושלים. החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לפתח ולעבד נושא שהעסיק אותי מאוד – קשרים בין אחים. 

אני לא ירושלמית וביקשתי מחברה טובה שלי טל נוימן שלמדה קולנוע אם היא מכירה תסריטאית ירושלמית. היא חיברה ביני ובין עומר, שממש התעניינה ואהבה את החיבור הלא שגרתי, כי היא תמיד כתבה ללייב אקשן. החיבור הזה היה מבורך, היא יכלה לנטוע מילים היכן שדרוש כדי שאני אוכל לאייר מתי ששתיקה נחוצה. 

התקבלנו לחממה עם רעיון מאוד בוסרי, ובעזרתן של תמי ברנשטיין, אוסי ולד ונעה ברמן הרצברג הצלחנו להגיע לפיתוח אחרי כחצי שנה. ובעיקר למדתי איך להציג את הרעיון אלי אל מול קהל (שלאנימטורים זה ממש קריטי, רובינו ביישנים מאוד).

בסיום החממה גם קיבלנו מענק פיתוח מכובד שנתן לנו בוסט רציני, עמית שהכיר אותי לפני רצה שנעבוד על זה ביחד, ומשם יצאנו לדרך. לאחר מכן קיבלנו מענק ממפעל הפיס וקרן מקור שעזרנו לנו להשלים את ההפקה

יובל: על איזו שנה אנחנו מדברים מבחינת יציאה לדרך?

לי: זהו, אנימציה זה תהליך ארוך, אז המשכנו לעבוד על התסריט והסטוריבורד תוך כדי ב־2020. ואז היתה קורונה בכלל וסגרים! הייתי צריכה לטוס לעשות פיץ׳ לחיפוש מפיק נוסף לקו־פרודוקציה בפסטיבל אנסי, אבל זה בוטל בשניה שנכנס הסגר הראשון. 

יצא לי להיות שם שנה אחרי בפסטיבל, ממש צ׳יל, ולפגוש מפיקה צרפתית מקסימה בשם דלפין ניקולי (הסנוניות של קאבול). היא מפיקת פיצ’רים והיא נתנה לנו כמה טיפים טובים לקראת ההפקה ואיך להיות מסודרת – זה עזר לי אחר כך בשלבים מתקדמים כשניהלתי גם צוותים מרחוק. הרבה מהפקות אנימציה בנויות על התקשורת של צוותים מרחוק (ותודה לזום).

בסופו של דבר הצלחנו לקבל מספיק תקציב ישראלי, אבל אני מודה שעכשיו יותר מתמיד כדאי ורצוי שיהיו שותפים נוספים שהם אינם רק ישראל. קצת קשוח עם הפסטיבלים בחו״ל

יובל: כן, קשוח באנדרסטייטמנט. איך אם כך הסתדרת עם העבודה מרחוק?

לי: את ההקלטות של הדיבוב ביפנית ועברית הייתי צריכה לעשות עם הנחיה מרחוק, זה היה ממש לא פשוט וגם הלחיץ אותי, לפני כן לא התעסקתי עם בימוי קול, וגם הנטייה היא ליצור סרטים ללא דיאלוג, אבל סרט כזה שחלק מהתמה שלו בנויה על נתק בתקשורת, החמצה ומשפחה. זה היה נחוץ. 

בשלב מסויים במהלך ההקלטות ביפנית הבנתי שהמדובבים מצליחים לקלוט את המקצב של השפה בעברית ואת האינטונציה שאני מחפשת, ואיכשהו להגיד להם את המשפטים בעברית והם דיברו אותם ביפנית אבל עם אותה הכוונה, עבד. וזה היה מהמם. 

את רונה דובבה עינת קופר, מתרגמת ספרות מיפנית לעברית, שהצליחה להעביר את הסאבטקסט בתסריט גם בתרגום ליפנית

יובל: נייס. אני פותח רגע טאב ועוד נחזור לתהליך – מה עניין אותך (ואת עומר) בנתק בתקשורת,בהחמצה, במשפחה? אני יכול להניח שלכל אחד מאיתנו יש בזה עניין ובכל זאת, מה את רוצה לספר על ההבט הזה. ואולי גם תגידי מה קורה בסרט כי לא אמרנו עד עכשיו

לי: הסרט מספר על רונה, ישראלית שהחליטה לנתק קשר עם המשפחה שלה ולעבור ליפן, שם היא מתפקדת כבת משפחה להשכרה, עד שיום אחד היא מקבלת שיחת טלפון מישראל שמודיעה לה שאחותה נהרגה. משם אנחנו עוקבים אחרי 24 השעות שעוברות עליה, עם הרבה מטענים רגשיים.

החיבור שלי לסרט והיחסים בין אחים הגיעו ממקום אישי שלי – מערכת היחסים המאוד פושרת ביני ובין אחי הקטן. לחברות הקרובות שלי יש קשר חזק וטעון עם האחיות שלהן, מהצד זה עורר אצלי המון קנאה, כי לפחות יש קשר כלשהו. אני ראיתי מקרוב איך זה שאחיות מנתקות קשר וכמה זה קשה לאחות אותו (סכסוכים משפחתיים יש בכל מקום). 

הפחד שלי שלעולם לא אצליח ליצור קשר חזק הניעה אותי. לפני כמעט 15 שנה טיילתי לבד ביפן, חוויה מעצבת בפני עצמה. וכבר אז שמעתי על זה שיש שם בני משפחה להשכרה. זה היה נראה לי חייזרי ומוזר ומעניין, וביחד עם עומר היא הצליחה לחבר בין שני האלמנטים האלו

יובל: והשפה האמנותית, הדמויות, הצבעוניות, התנועה – מה את יכולה לספר על זה? כמה זה היה צריך להיות ״יפני״, מה שזה לא אומר?

לי: חשבתי שסרט שיש בו הרבה מטען יעבוד מעולה עם פלטה סופר מינימלית, וגם רציתי לאתגר את עצמי. ביום־יום אני מאיירת קונספט ארט ורקעים והכל תמיד נורא קונטרסטי וצבעוני.

ידעתי שזה יהיה צבע כחול אבל רציתי לחקור בתוכו והגעתי להדפסי ציאנוטייפ. יש בצבעוניות שלהם תחושת רנטגן – זה ערום, גולמי ובו זמנית קריר ומבודד. כל זה הרגיש כמו האווירה שרציתי להעניק בסרט. 

יש סצנה אחת שהיא צהובה לגמרי, היא גם מייצגת מזג אוויר חם וצורב, אבל במוח שלי פירשתי אותה כמו קינצוגי. הדגשת הפגמים והשבר בצבע זהב, שזה לב העניין בסרט

עשיתי מחקר, גם ללוקיישנים, שעות של יוטיוב ואתרי חיפושי דירות ביפן וגם עזרה מישראלים שחיים ביפן. היה לי חשוב לנסות לעצב את הדמויות באופן שבו יפנים מתלבשים, כי הן צריכות להרגיש כמו דמויות שחיות בעולם

יובל: והדמויות והתנועה שלהן ושל הסרט?

לי: מבחינת הדמויות אכן עשיתי מחקר, גם ללוקיישנים, שעות של יוטיוב ואתרי חיפושי דירות ביפן וגם עזרה מישראלים שחיים ביפן. היה לי חשוב לנסות לעצב את הדמויות באופן שבו יפנים מתלבשים, כי הן צריכות להרגיש כמו דמויות שחיות בעולם.

זה כמובן השפיע על התנועה – צילמתי שחקנים שיתנו רפרנס לאנימטורים (אלה בן יעקב, שליו בן אליה והילה מוטעין) שיזיזו את הדמויות. כל אנימטור קיבל דמות אחרת וידע להזיז אותה. הייתי פתוחה איתם לאפיונים נוספים שהיה להם חשוב להגיש ולהגזים. בסוף זאת אנימציית פריים ביי פריים, קלאסית, היו פה שעות של איורים

יובל: וואו. כל פעם מדהים אותי מחדש כמה זמן לוקח לעשות סרט אנימציה, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה – AI. איפה את ביחס לזה?

לי: אוי לא ידעתי שזה יגיע

יובל: 🤷🏻

לי: יש לי יחסים אמביוולנטים עם AI וגם עברתי את חמשת שלבי האבל שלי עם הנושא.

אני מרגישה באופן אישי שאין לי צורך בזה, מעולם לא ג׳ינרטתי איור או וידאו, ורוב התוצרים שאני רואה הם או ברמת הדאחקה או דברים מאוד בינוניים בעיניי ולא מעניינים אותי באופן אישי, עדיין לא ראיתי משהו שהגניב אותי שנוצר ב־AI, שלחו לי! אולי אשנה את דעתי. 

גם כל השיח לפעמים סביב AI מדבר על ״חיסכון״ בהפקה או על מהירות וזמן, אבל זמן ותהליך הם מרכיב קריטי ביצירה אמנותית. אולי במסחרי זה משהו אחר. אם זה השפיע עלי, זה רק גרם לי לחזור לעבוד ידנית ולהסתקרן בטכניקות ידניות. כנראה שלכל דבר יש מקום 🙂

יובל: מי יודע… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד? תכניות לעתיד? חוזה ב־HBO? 😇

לי: הסרט עבר סיבוב משונה בשנתיים האחרונות, למרות שלפעמים ההפצה יכולה לייאש מאוד אז אני באה לחזק יוצרים אחרים ושלא תאבדו תקווה. אני מפתחת על אש מאוד קטנה כמה רעיונות לעתיד, כי זה לא הסרט האחרון שאני אעשה בחיי ובתקווה ש־HBO יהיו בקטע וירצו לשתף איתי פעולה בעוד דברים.

חשוב לי מאוד להגיד שיצא לי גם לקחת חלק השנה בסרט בשם ״גיאגו״ שמספר את הסיפור של גיא דלאל וחשוב לי שיצפו בו כמה שיותר אנשים, אני חושבת על גיא דלאל כל יום, רק שכל החטופים יחזרו הביתה כבר ושהמלחמה הזאת תיגמר

יובל: אמן