איך (והאם) ללמד אמנות ישראלית בימי מלחמה

חודשיים אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קבע הסופר הרמן הסה כי יסודות התרבות האירופית נהרסו בידי המלחמה וחזה שהדבר יוביל לכיליונה של התרבות בעתיד. מלחמות אינן מעודדות את עידון הנפש שדרוש לאמנות, טען הסה, המלחמה הורסת עולם של חשיבה, של חופש פנימי, של מצפון אינטלקטואלי ואת האמונה ביופי החוצה גבולות לאומיים.

לדבריו המלחמה מנוגדת ליסודות ההומניזם, לכן האמנות והתרבות שהן בתשתית ההומניזם ואינן מעודדות לאומנות, הן בסכנת הרס וכליה בימי מלחמה. דברי הסה מהדהדים דרך המאמר של הפילוסוף הבריטי ג׳ונתן דולימור במאמרו מ־2018 כמעין תזכורת למקומם של תרבות ואמנות בחיינו.

כמעט שנתיים אנו עדים למלחמה הרסנית ורצחנית שהחלה בהתקפה הברברית של חמאס על ישובי עוטף עזה ומחנות צהל, שכללה חטיפת אזרחים וחיילים, תינוקות ומבוגרים כש־50 מהם עדין במנהרות חמאס, והמשיכה במסע נקם רצחני והרסני על עזה שהביא לאסון הומניטארי שכולל הרעבה מתמשכת של ילדים ומבוגרים. זהו אסון בממדים בלתי נתפסים.

אבל המלחמה הזאת לא הרסה את עולם התרבות בישראל. הסה טעה. גם בתוך מציאות קשה האמנות ממשיכה להתקיים. יצירות מופת נוצרות בישראל וחלקן נרכשות על ידי ועדות הרכישה של המוזיאונים הגדולים, דברי הגות ורוח עוד נכתבים ונקראים. עדין קיים ציבור עם מצפון אינטלקטואלי והומני ששוחר את כל אלה.

במאמר משנת 1915 על אמנות ומלחמה מבחין קלייב בל בין תפיסת אמנות כמותרות, כמספקת נוחות ונינוחות, כמגשימת תחביב ומסייעת לתחושת סיפוק עצמי, לבין תפיסה של אמנות כצורך קיומי, כדבר בעל חשיבות עליונה אולי החשוב מכל. אלה שאינם יכולים להפסיק ליצור ולצרוך אמנות, אינם יכולים להתנתק מלימודי אמנות. עבורם נטישת האמנות, היצירה והלימוד, בגלל הזוועה שסביב – משמעותה אובדן סוד החיים. בית לאמנות ישראלית קיים בשביל אנשים כאלה ולמענם אנחנו חייבים להמשיך בעבודתנו.

אולי אלה מותרות ויש לסגור את הבית ולהשקיע את כל האנרגיה במאבק להפסקת המלחמה, להחזרת החטופים, ולהפסקת ההרעבה והרצח של חפים מפשע. האם לא נכון יותר בעת הזאת להיות ״אדם לכל עת״ שנלחם נגד הרס הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר ולא להמשיך בשגרה?

לא אתכחש לכך שבמציאות של השנתיים האחרונות התפיסה של אמנות כמותרות מול התפיסה שלה כצורך קיומי, הפכה לא פעם לקונפליקט עבורי כמנהלת בית לאמנות ישראלית. האם במהלך מלחמה יש בכלל מקום ללימודי אמנות?

אולי אלה מותרות ויש לסגור את הבית ולהשקיע את כל האנרגיה במאבק להפסקת המלחמה, להחזרת החטופים, ולהפסקת ההרעבה והרצח של חפים מפשע. האם לא נכון יותר בעת הזאת להיות ״אדם לכל עת״ שנלחם נגד הרס הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר ולא להמשיך בשגרה?

מנגד, קשה לשכוח שגם בזמנים הקשים ביותר קיימו היהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה פעילות תרבותית, תיאטרון, אופרה, ערבי שירה ומוסיקה וציור. ציורי הילדים מטרזין ממשיכים עדיין לטלטל המונים בגלל העוצמה של יצירה בזמן מלחמה ואסונות. אוהבי התרבות בינינו במדינת ישראל, שאמנות עבורם היא מתכון הישרדות, הם סיבה מספקת להמשיך ליצור ולייצר תרבות ואמנות.

יתרה מכך, כמו שטוען אדורנו, בהיותה אקט של אוטונומיות, האמנות מהווה אופוזיציה למצב תכליתי של מלחמה, ניצול ואלימות. הוא אמנם פסימי, אבל מולו אני רוצה לטעון כי שימור האמנות גם במציאות שיש בה זוועה, אינו רק למען הישרדותו של היחיד.

זו שמירה על מרחב אופוזיציוני שאינו רק ״נחמה״ או ״רגעי חסד״ להתרפק עליהם, אלא הכרח חברתי ותרבותי עמוק. כוחה של האמנות שהיא מאפשרת לנו להתבונן בחיים ובעולם באופן רפלקסיבי ובלעדיה נותרים לנו רק המיידי, הקונקרטי, האלים.

עם זאת גם כשקיימת ההכרה בחשיבות האמנות לסוגיה – אמנות פלסטית, תיאטרון, אופרה ומוספי התרבות והספרות ועוד – בצורך שבה ובהבנת כוחה, המלחמה עדיין מערימה דילמות אתיות ומוסריות. האם צריך לעצור פעילות אמנותית מול ההרס של יסודות ההומניזם, או לאזן את החרדה האימה והדיכאון בחיזוק היסודות של אנושיות שעוד נותרו? כמנהלת הבית לאמנות ישראלית זו עבורי דילמה יומיומית.

האם להקשיב לקולות המחאה היוצאים נגד קורסים שעוסקים בחלומות ובאסתטיקה, האם יש מקום לפתוח מחזור חדש להכשרת אוצרים ומוזאולוגים בעת הזאת, האם לגיטימי להציע לקהל שוחרי האמנות קורס שכותרתו – ״כתובת החלומות: ונציה באמנות האדריכלות ובהיסטוריה מתור הזהב ועד ימינו״ בזמן שהעולם צופה בג׳נוסייד בעזה, האם מותר לדבר על מרחבים של אי יציבות של העיר תל אביב בקורס של סמדר שפי, כשאנו יודעים איזו קריסה ואי יציבות מתרחשים סמוך למרחב האורבני שלנו.

כיצד מתמודדים עם הדיסוננס בין הכאב לגורל החטופים ובין הצורך לגבש תכנים חדשים של שנת לימודים נוספת ולפרסם ולשווק כדי להגיע לשוחרי האמנות הרבים? האם נכון יהיה להחליט שכל עוד בית לאמנות ישראלית קיים, אין הבדל בין קורס על תולדות האמנות הישראלית, קורס על טקסטיל ורקמת המקום, לקורס על ונציה, והאם באמת כשבית לאמנות ישראלית מפרסם פוסט או מייל על קורס עתיר יופי, אסתטיקה, עושר תרבותי, זה מעיד על עיוורון של מי שמנהלת אותו?

כל עוד יש מקום לאמנות לסוגיה, במציאות שבה נחשפות זוועות בין רגעי התקווה לסיום המלחמה וחזרת החטופים הביתה, אני מאמינה שבית לאמנות ישראלית חייב להמשיך לפעול. עם זאת אסור לנו להתעלם מהזוועה שמסביב ואנחנו חייבים להביע את עמדתנו באומץ, לתמוך במפגינים, להצטרף לשובתים ולדרוש בקול גדול את הפסקת המלחמה.

דווקא בזמן שגם אנו – מורי ומרצי הבית – צופים נחרדים ממהמתרחש בעזה, אנו חייבים להמשיך לקרוא לפרש ולהציף את עולם האמנות בשאלות ובפרשנות מחודשת. זאת אנו חייבים עבור אלה שאינם רואים בתרבות תחביב בלבד אלא צורך קיומי

ב־24 באוקטובר נקיים בבית לאמנות ישראלית יום עיון לפתיחת שנת הלימודים תשפ״ו שכותרתו פנים אל פנים: ציור דיוקן וראיית האחר. זהו יום עיון שמבקש להחזיר את המבט אל הזולת שקרוב אלינו – ולקחת אחריות על גורלו. נעשה זאת באמצעות דיון על ציורי הדיוקן של אורי ריזמן ובהשראת הפילוסופיה ההומניסטית של עמנואל לוינס, שאמר: ״פני הזולת הן ראשית הפילוסופיה״. בהקשר הזה נדון גם בצילומי החטופים שמלווים אותנו לכל מקום ובצילומי הילדים ההרוגים מעזה שהשלטון אוסר עלינו לראותם.

זה יהיה יום עיון לציון תחילת השנה שיציג את העמדה הברורה של בית לאמנות ישראלית להתייחס לאמנות כמרכיב משמעותי במציאות ולא כאסתטיקה בלבד, ולהשמיע התנגדות למלחמה המתמשכת בעזה שמוחקת את האנושיות של החברה הישראלית. זה יהיה המשך ליום העיון שקיימנו לפתיחת שנת תשפ״ה קריאה קריעה, שהציג קריאה חדשה ביצירות אמנות ישראלית ופלסטינית לנוכח המציאות העכשווית של מלחמה, הרס וחורבן משני צדי המתרס.

יום העיון הנוכחי כמו זה הקודם מתמודד עם השאלה כיצד השפיעו האירועים האחרונים על הבנת האמנות הישראלית? כן. אנו חייבים לקרוא אחרת את ההיסטוריה ואת האמנות הישראלית העכשווית.

בזכות המשך ״שגרת״ לימודי אמנות ישראלית, בזכות המשך הכשרת אוצרים ומוזאולוגים, בזכות המשך בניית המסע התרבותי בארצנו דווקא בזמן ״שהעולם צופה בג׳נוסיד בעזה״ כדברי אחת המקטרגות על הקורסים של הבית, הקריאה המחודשת תעשה. דווקא בזמן שגם אנו – מורי ומרצי הבית – צופים נחרדים ממהמתרחש בעזה, אנו חייבים להמשיך לקרוא לפרש ולהציף את עולם האמנות בשאלות ובפרשנות מחודשת.

זאת אנו חייבים עבור אלה שאינם רואים בתרבות תחביב בלבד אלא צורך קיומי; זאת אנו חייבים עבור עתיד התרבות בישראל. האמנות היא מחווה להחזרת האנושיות והיא מיסודות הבית שלנו. להפסיק ולהמית את מפעלי התרבות שבנינו בעמל רב משמעותם לתת למלחמה להשמיד עוד את האנושיות שלנו. מתוך אמונה בכוחה של האמנות ביעודה ובמהותה – ימשיך בית לאמנות ישראלית להשמיע את קולה של האמנות הישראלית למען העבר ההווה, ועתיד ראוי יותר בארצנו.

---

עידית עמיחי היא המנהלת של בית לאמנות ישראלית, המכללה האקדמית ת״א-יפו