״שפה זרה״: הבריחה מהשגרה אל המקריות

עבר יותר מעשור מאז ש״איה״, סרט קצר של עודד בן נון ומיכל ברזיס, הותיר צופים וצופות – כמו כותב שורות אלו – עם טעם של עוד ועם השאלה: מה הייתה המשמעות של המפגש בין שני הזרים במרכז העלילה? ב־2025 הם חוזרים עם תשובה, או אולי עם רצף חדש של שאלות, שמתכנסות לחוויה קולנועית פילוסופית, מסתורית ומרגשת. סרטם החדש, ״שפה זרה״ עשוי היראות כפיתוח עלילתי של ״איה״, שאף זכה בזמנו למועמדות באוסקר. בפועל, זהו מהלך קולנועי רחב, עמוק יותר, ומערער בדרכו החמקמקה.

ההתחלה של שני הסרטים דומה: שני זרים נפגשים במקרה בנמל התעופה. הסיבה היא טעות, אבל כזו שאיה, הגיבורה, כמעט מייחלת לה. הזר שמגיע בטוח שהיא הנהגת שנשלחה אליו, והיא בוחרת לשתף פעולה ולהצטרף, במבוכה, אל תוך האשליה.

ב״איה״, כשהמפגש המיוחד הזה מסתיים והיא חוזרת הביתה בסוף הנסיעה, המסך מחשיך. אבל כאן הסיפור רק מתחיל: ״שפה זרה״ צולל לעומק נפשה של הגיבורה, חושף את המניעים לאותה שגיאה, ומוביל לשרשרת נוספת של מפגשים והתמודדויות שהיא מנהלת ושומרת בסוד מפני בעלה, שיחסיהם ממילא על קרקע רועדת.

את התפקידים מגלמים שוב שרה אדלר ואולריך תומסן, ואליהם מצטרף יחזקאל לזרוב בתפקיד בעלה של איה, אביעד. הזוגיות ביניהם קפואה: מונוגמיה יבשה, שגרה אטומה, הכול מתנהל כי כך מצופה. הוא מרוכז בעצמו ובספר שכתב; היא עובדת במשרד, מוקפת צעירים שמזכירים לה שלבים אחרים בחיים, מה שמוביל לתחושת סגירות הולכת ומכרסמת, ורצון עיקש לפרוץ החוצה.

הזוגיות המונוגמית והסטטוס הרגשי של איה מתלכדים לכדי שרשרת של טעויות כמעט בודהיסטיות באופיין, שנדמות כחסרות היגיון, ההולכות על הקו הדק שבין אבסורד לבין בחירות מוסריות מפוקפקות. כל החלטה וכל מעשה נראים בתחילה כהזויים או מוזרים, אך מתגלים בהדרגה כבחינה פסיכולוגית של חוסר, של כמיהה להתפתחות אישית ולחיים מלאים יותר.

השאלה שנותרת מהדהדת: מה קורה כשהחיים ה״נכונים״ על הנייר אינם מצליחים לענות על מה שבאמת חסר?

יש שפות זרות במהלך הסרט, אבל ״השפה הזרה״ באמת היא שפת התת־מודע – שפת הפנטזיה הלא ממומשת. זהו לא סיפור על מפגש מקרי, אלא על האפשרות לחרוג מגבולות השפה המקובלת, לבנות זהות אחרת

מהנקודה הזו הסרט נפרש כמעין מסע רגשי, פילוסופי ואניגמטי, רב שכבות. הוא נע בין הרצוי למצוי, בין עבר לעתיד, בין אשליה למציאות. מסע שבו כל טעות היא גם בחירה, וכל בחירה מולידה מבט, שמוליד אפשרות נוספת וחוזר חלילה.

מילולית אמנם יש שפות זרות במהלך הסרט, אבל ״השפה הזרה״ באמת היא שפת התת־מודע – שפת הפנטזיה הלא ממומשת. זהו לא סיפור על מפגש מקרי, אלא על האפשרות לחרוג מגבולות השפה המקובלת, כשזו כבר אינה מצליחה לתת תשובה מספקת. השפה הזרה הזו מאפשרת לבנות זהות אחרת, מבט אחר, אולי אפילו אהבה אחרת – ללא תוצאה, ללא השלכה, אך גם ללא מימוש.

יש בדברים יסוד של מחשבה לקאניאנית. בכל פעם שנדמה שפנטזיה אחת מגיעה לסיפוקה, מתעוררת מיד אחרת. הרגע היחיד שבו הפנטזיה באמת חיה הוא הרגע שבו היא נותרת בלתי מושגת, תלויה באוויר, במרחק נגיעה. לא מתממשת, לא נפתרת, רק כמעט.

מרחבים לימינליים

לא במקרה, חלק גדול מהעלילה מתקיים במרחבי מעבר: טרמינל, נסיעות, חדר מלון. מרחבים כאלה מטשטשים את הגבול בין התחלה לסיום, בין החלטה לדחייה. כמו בטקס מעבר, שבו הזהות הישנה כבר לא תקפה והחדשה טרם התגבשה, כך גם הגיבורה נלכדת בין האפשרות לשהות ברגע לבין הרצון להמשיך ולבנות מזה סיפור. הסרט מבקש להשהות את הצופה בדיוק באותו מצב תודעתי: מושך, מסקרן, לא ברור לגמרי. במילים אחרות, לא רק שהעלילה מתרחשת במרחבים לימינליים – גם הסרט עצמו מתפקד כמרחב שכזה.

מצויה גם התבוננות מפוכחת (ואכזרית מעט) על חיי הזוגיות. לא טרגדיה, וגם לא בדיוק בגידה. זו פשוט שגרה שוחקת ומתאיינת. הרצון לחיות שוב והתשוקה להשתוקקות מגיעים לא ממקום רציונלי, אלא מתוך הדחף עצמו. השפה ביניהם מתוסרטת, חזרתית; הגוף כבה, הזמן נמרח. ודווקא מתוך המוות האיטי הזה של היומיום מתעורר הצורך באירוע אחר, שיא, סוד.

ברזיס ובן נון בוחרים לבטא את המצב הנפשי הזה לא רק דרך מילים, אלא גם דרך שפה קולנועית מאופקת, אובייקטיבית, שתופסת את מקומה כמעין ״מבוגר אחראי״ מול העלילה: רגישה, אך לא סנטימנטלית; מדויקת, אך לא מתערבת; נוכחת, אך לא משתלטת. המצלמה של גיא סחף נעה בחלל כמו אורח שנקלע לסיטואציה ואינו מסוגל להסיר ממנה את מבטו.

זה לא סרט שצריך להבין את דמויותיו או להסכים איתן. זה גם לא סרט שראוי לשפוט דרך עדשות של אתיקה או נאמנות זוגית. די לזהות את המצב הרגשי שהוא מעורר, להרגיש בו אי נוחות, ולהישאר שם, ולו לרגע.

זו שפה זרה, אבל מוכרת. רחוקה, אבל קרובה. סרט שלא מספק תשובות, אלא מנסח מחדש את השאלות, ומעניק חוויית צפייה רגשית, גולמית ומתעתעת. כמו להקיץ מחלום ערפילי שקשה לפענח, אך רוצים לחזור אליו. והסיום, שלא נגלה כאן, פשוט נהדר.

---

שפה זרה
בימוי: מיכל ברזיס, עודד בן נון
ישראל, צ׳כיה ופולין, 2025, 110 דקות
4 כוכבים