קולות הדור האבוד: האמניות שלא הכרנו, והאוצרים שלא יתנו להן להיעלם

״לפני כשלוש שנים נתקלתי בריאיון עם זינאידה פוזדניאקובה במקומון ירושלמי. נשביתי בקסמם של הציורים שהופיעו בכתבה והסתקרנתי מההחלטה הדרמטית שקיבלה מאז שעלתה לארץ – שלא להציג יותר אמנות. החלטה שבפועל השילה חלק מרכזי מזהותה. פניתי אליה וביקשתי להיפגש איתה, ולקח זמן עד שהצלחתי לשכנע אותה״ – כך מספרת האוצרת יוליה יבלונסקי.

בימים אלה מוצגת בגלריה בנימין בתל אביב התערוכה ״זרה״, שאליה הזמינה יבלונסקי את האמניות אולגה קונדינה ואניה קרופיאקוב – להציג מעין טריאלוג על־זמני עם עבודותיה של פוזדניאקובה, שנפטרה לפני כשנתיים.

במקביל, נפתחה בבית האמנים בירושלים התערוכה ״יקום משלה״ שמוקדשת לאמנית ורה גוטקינה, שנפטרה לפני שלוש שנים. גוטקינה עלתה לישראל ב־1982, עשור לפני משתתפות התערוכה ״זרה״.

היא הייתה אמנית טוטאלית, כפי שמתאר זאת האוצר יניב שפירא, שפיתחה שפה אמנותית יוצאת דופן, שהלמה את אישיותה המיוחדת. ולמרות שכן התקבלה בקרב קהילת האמנים בירושלים – הציגה תערוכות ואף זכתה בפרסים – נותרה תמיד גם מעט אאוטסיידרית ופחות מוכרת בזירה הישראלית.

שתי התערוכות מעלות לתודעה – גם אם באיחור – את מאבקן הכפול של נשים אמניות־מהגרות, שעלו לישראל בתקופת התפוררותו של הגוש הסובייטי. פערי התרבות והשפה בין עולמן הקודם שקרס והעולם החדש שאליו הגיעו, לא הקלו על המסע האמנותי שלהן. שתיהן היו גם אמהות יחידניות ומאבקי הקיום השתלבו והחריפו את הקשיים העומדים ממילא בפני מי שעוסקים באמנות.

סצנות מהפריפריה האקזוטית, מהמקומות שבהם הרגישה שייכת

יבלונסקי: ״התערוכה ׳זרה׳ היא מפגש בין־דורי בין שלוש אמניות: הראשונה היא הציירת המודרניסטית, הפיגורטיבית הנשכחת זינאידה פוזדניאקובה (1940-2023), שנחשבה לממשיכת האסכולה הפוסט־אימפרסיוניסטית. פוזדניאקובה ציירה סצנות מחיי הכפר, מהפריפריה המרוחקת והאקזוטית של ברית המועצות.

״ציוריה מאופיינים ברישום מהיר מהתבוננות, בקו מדויק וחופשי ובגוונים פסטליים; ציורים עדינים ומרהיבים מהמקומות בהם הרגישה בנוח ושייכת. כשעלתה לישראל, בשנת 1991, הייתה אמנית מוכרת ומוערכת וציוריה נמצאים באוספי מוזיאונים במוסקבה, אך לא צלחה את המעבר ולא הציגה בישראל.

״לצידה מציגות בתערוכה אולגה קונדינה (ילידת 1965), שמתכתבת עם פוזדניאקובה באסתטיקה, בנושאים ובטכניקות; והצלמת אניה קרופיאקוב (ילידת 1983), שרכשה את השכלתה האמנותית בישראל, במדרשה ובבצלאל. למרות שהיא שייכת לדור אחר, היא ממשיכה לאסוף שברי זכרונות מהילדות ולשאת אותם כמו הד. כמו פוזניאקובה, גם שתיהן עלו לארץ ב־1991, אך כל אחת מהן חוותה את המעבר ומצאה את מקומה באופן שונה.

״תוך כדי המחווה של קונדינה וקרופיאקוב ליצירות של פוזדניאקובה, הן לשות את הביוגרפיה הפרטית שלהן. יחד הן משרטטות קווי מתאר לחוויית האמנית המהגרת הסובייטית בישראל, ומבצעות תיקון מאוחר לפוזדניאקובה, שפוגשת את מרחב האמנות הישראלי לראשונה, לאחר מותה״.

מה קרה עם עלייתה לארץ?

״פוזדניאקובה עלתה לישראל בגיל 51. היא סיפרה שבאותה השנה הגישה את תיק העבודות שלה למוסד אמנות כלשהו בירושלים, ונדחתה. לדבריה – אמרו לה שהיא לא מתאימה, אך היא חשדה שאיש לא טרח להתבונן בציורים שמסרה. ככל הנראה היו גם ניסיונות נוספים. תחושת הזרוּת והנחיתוּת (מחסום השפה, בין היתר) הכריעו.

״אין ספק שהיא חוותה פגיעה וחשה מושפלת מהיחס כלפיה כאל ׳אחרת׳, וכך גזרה על עצמה שתיקה אמנותית. היא החליטה שלא תציג בישראל ואפילו הפסיקה לצייר למשך עשר שנים, שבהן התכנסה בביתה בקטמונים, גידלה את בנה כאם יחידנית ולימדה אמנות בבתי ספר בירושלים״.

לדעתך היא נציגה של ״דור אבוד״ של אמנים שעלו מברית המועצות וסבלו בישראל מ״דלות החומר״ – נתקלו בחברה שרוחשת הרבה פחות כבוד לתרבות ולאמנות?

״לגמרי דור אבוד. שנות התשעים בישראל המשיכו להתאפיין בדלות החומר ובחקירה של החומריות המקומית ושל הישראליות המשתנה. לא היה מקום למראות ולסגנון הזרים, ודאי לא לצד האמנות הקונספטואלית והאמנות הרב תחומית שהלכה והתפתחה בארץ.

״במובן מסוים קבוצת הברביזון החדש, שאולגה קונדינה נמנית על המייסדות שלה, פילסה את הדרך לחזרתו בשנים האחרונות של המודרניזם הפיגורטיבי לשדה האמנות הישראלי.

יוליה יבלונסקי: ״התערוכה ׳זרה׳ היא גם סיפור על החמצה, חוסר מימוש והמחיר של גדיעת שורשים וניסיון לנטוע אותם מחדש. עבורי, ברגע הקשה הזה, זאת תזכורת שצריך לעשות הכול כדי שלא נצטרך להיות דור נוסף להגירה וזרות״

״נדמה שקונדינה חיה את החיים שאותם היא ציירה, וכך, באמצעות פרקטיקת הציור מהתבוננות, היא התחברה למושאי ציוריה וגם לחברה הישראלית. קונדינה עברה תהליך הפוך מפוזדניאקובה, שהרגישה לא שייכת, לא נטועה בישראל והלכה והסתגרה בביתה״.

איך נולדה התערוכה, ולמה עכשיו?

״כבר במפגשים הראשונים שלי עם פוזדניאקובה, הציורים שלה הזכירו לי את הציורים של קונדינה. בהמשך גיליתי שלמרות שיותר מ־20 שנה מפרידות ביניהן, הן למדו באותו מוסד אמנות במוסקבה, היו חלק מאותו מילייה ועלו באותה השנה. עניין אותי המשחק השונה שעשו בקלפים הדומים.

״זינאידה פוזדניאקובה נפטרה בתחילת המלחמה – באוקטובר 2023 – ולקח לנו זמן להבין איך אנחנו ממשיכות לעבוד על התערוכה בלעדיה. לבסוף החלטנו לדבוק בתכנית ולחשוף לעולם את הציורים המרהיבים שלה, ששכבו בתיקיות בארון למעלה מ־30 שנה. במעשה זה אנחנו מבקשות לעשות תיקון מאוחר ולהחזיר אותה למקומה כאמנית וציירת מוכרת, גם בישראל.

״התערוכה ׳זרה׳ היא גם סיפור על החמצה, חוסר מימוש והמחיר של גדיעת שורשים וניסיון לנטוע אותם מחדש. עבורי, ברגע הקשה הזה – החטופים שלא חוזרים, המלחמה שמתגברת, הדברים האיומים והנוראים שקורים בעזה – זאת תזכורת לסיבות שבגללן אנחנו נאבקות על דמותה של המדינה. תזכורת לכך שצריך לעשות הכול כדי שלא נצטרך להיות דור נוסף להגירה וזרות״.

ציור עבורי הוא כמו יצור חי, חלון לחופש

״ציור עבורי הוא כמו יצור חי, וחלון שדרכו אני שואפת לבטא תחושת חופש״ – את הציטוט מדבריה של ורה גוטקינה (1953-2022) מזכיר האוצר יניב שפירא, כשהוא מספר על היכרותו המאוחרת עם עבודתה, ודרכה עם דמותה של גוטקינה.

היא נולדה במוסקבה למשפחה של מדענים – אבא פיזיקאי, אמא מהנדסת ואח מתמטיקאי ולמרות שכבר כילדה קטנה החליטה להיות אמנית, הלכה בעקבות דרישת משפחתה ולמדה הנדסת אור באוניברסיטה. אך ביום שסיימה את הלימודים הכניסה את התעודה למגירה ופנתה לעסוק באמנות – אהבתה הבלתי מתפשרת. היא למדה ציור אצל האמן ולדימיר שטראניך והושפעה עמוקות מהציור של רוברט פאלק.

בשנת 1982 עלתה גוטקינה לבדה לישראל והתיישבה בירושלים. היא גידלה שתי בנות כאם יחידנית, והצליחה בדרכה ליצור קשרים בעולם האמנות הישראלי, גם אם מעולם לא הגיעה להכרה רחבה בציבור. ״היא נהגה לומר ששפת האם שלה היא לא רוסית, אלא אמנות״, אומר שפירא, אך השוני העמוק בתרבות, השפה, והוויית היומיום, ניכרו בדרך חייה.

בנותיה של גוטקינה, הקולנוענית תמר רצ׳קובסקי ואחותה אביבה רוט, פעלו לשימור מורשתה, בסיוע חבר המשפחה שלדון הווארד. הם דאגו לרישום, צילום וקטלוג קפדניים, וכעת הגיע תורה של חשיפת יצירתה לקהל הרחב.

לצד הציורים בתערוכה מוצג גם סרטה של רצ׳קובסקי ״פרצוף רוסי״. בסרט התחקתה אחר עולמה של אמה, עימתה אותה בשאלות לגבי הורות ואמנות, התלוותה אליה לעיר הולדתה מוסקבה, וחשפה את המימד של ספרות ושירה בעולמה.

יניב שפירא: ״למרות שיש נטייה לכרוך אותם יחד, כל אחד מהם מצא נתיב ושפה ייחודית משלה/ו. האמנות הרוסית, שנהוג לחשוב עליה כאקדמית ונוקשה, מתגלה דרך האמנים העולים כרב־גונית ועשירה, ויש להם תרומה חשובה לפסיפס האמנות הישראלית״

איך נולדה התערוכה, ולמה עכשיו?

שפירא: ״תמר פנתה אליי, ואני זוכר את הביקור הראשון בביתה של גוטקינה, בית רב חדרים שהוא גם סטודיו, שבכל פינה פנויה נמצא מקום לאכסון של עבודות. זו הייתה עבורי חוויה של גילוי, מסוג המתנות שאוצר זוכה לקבל לעתים: לפגוש אמנית טוטאלית, שמהמחויבות שלה אפשר ללמוד לא רק על האמנות אלא גם על נפש האדם. עם השנים גיליתי שמכל אמני למדתי.

״גוטקינה הייתה אינדיווידואלית, גם בחיים וגם באמנות. ביצירתה עסקה בזהות, בזרות ובבדידות, שהיא בוחנת דרך חומר, צבע, ושאלות פילוסופיות. ככל שהתבוננתי בעבודותיה, יכולתי לראות את השינוי שחל בהן במהלך השנים, בסגנון ובתוכן.

״במיוחד במעבר בין פרק היצירה המוקדם – ברוסיה – שבו בלט ציור מהתבוננות, של נופים ושל דיוקנאות, בנוסח אימפרסיוניסטי של משיכות מכחול צפופות, צבעוניות ואינטנסיביות; לבין זה שהתגבש בישראל, בירושלים, ושניזון גם ממספר ביקורים שלה בפריז, שבוודאי פתחו אותה לנקודות מבט עכשוויות יותר.

״בחרנו להציג את הפרק ׳הישראלי׳, שמאפשר היכרות עם יצירתה המאוחרת. בתערוכה מוצגים שלושה מחזורי ציור, המצויים בליבת עבודתה מתחילת שנות התשעים: מלאכים, נזירים וציפורים. סדרת המלאכים החלה בעת שהות בקריית האמנים הבינלאומית (הסיטה) בפריז, בסוף שנות ה־80. אלה הם דיוקנאות אנוש מכונפים, גופם מוצק ופניהם מישירים מבט. בחלקם משולבים בדי טקסטיל ופריטי לבוש, המשווים להם נופך אישי, לצד השפעות של איקונות נוצריות, של כתבי יד יהודיים ושל מומיות מצריות״.

״גוטקינה נהגה לכנות אותם ׳צבא המלאכים שלי׳, אולי כביטוי לתחושת ההגנה שהיא הרגישה שהם מקנים לה; בד בבד, באופיים האנושי, הם מעידים על האמון שנתנה בבני אדם והם שימשו לה גם כמעין תחליף משפחה וקהילה וכבני שיח. מספר שנים מאוחר יותר החלו מופיעים לצד המלאכים גם ציורי נזירים, לרוב מלווים בציפורים – שהיו חלק בלתי נפרד מעולמה.

״גוטקינה טיפחה ציפורים בביתה, היא לימדה אותן לדבר, דקלמה להן שירה ברוסית, והן הסתובבו בחופשיות בחדרי ביתה. ציפורים, המופיעות בעשרות מציוריה, לעיתים כדיוקן עצמי – כשהן בעצמן מציירות מול כן ציור, אפשרו לה לדמיין עולם טוב יותר של חופש, אחווה ויופי״.

אתה חושב שהיא נציגה של ״דור אבוד״ של אמנים שעלו מברית המועצות?

״גדעון עפרת תיאר אותה בספרו האחרון כמי שהשתייכה לשורה של אמנים משובחים יוצאי ברית המועצות, שלא זכו להכרה ראויה בארץ. במקרה שלה – ורה הציגה בארץ ובעולם גם אחרי עלייתה לארץ, אך לא פרצה לתודעה הישראלית הרחבה. קשיי ההגירה שלה, הטוטאליות שלה כיוצרת, והיותה אם יחידנית לשתי בנות, עיצבו במידה רבה את סיפור חייה כאמנית.

״אפשר למנות לא מעט אמנים שעלו לארץ בשנות ה־80-90, ומעניין שחלק ניכר מהם התיישבו דווקא בירושלים. ביניהם מיכאל גרובמן, סשה אוקון, אנטולי בסין וליאוניד בלקלב, אם למנות רק חלק, שלא הצליחו למצוא את מקומם באמנות המקומית ויצרו מעין גטו יצירתי מקומי.

״למרות שיש נטייה לכרוך אותם יחד, חשוב להצביע על כך שכל אחד מהם מצא נתיב ושפה ייחודית משלה/ו. גם מסורת האמנות הרוסית, שנהוג לחשוב עליה כאקדמית ונוקשה, מתגלה דרך האמנים העולים כרב־גונית ועשירה – מציור מהתבוננות בנוסח אימפרסיוניסטי או ברביזוני, ציור פיגורטיבי, ציור מופשט, אמנות מושגית וביקורתית. אני חושב שבסופו של דבר נודעת להם תרומה חשובה לפסיפס האמנות הישראלית״.

---

זרה | זינאידה פוזדניאקובה, אולגה קונדינה, אניה קרופיאקוב
אוצרת: יוליה יבלונסקי
גלריה בנימין, שביל המרץ 5, תל אביב
נעילה: 4.10