ראש חדש לשנה החדשה // 2025

לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. לומר שזו היתה שנה קשה זו אולי כבר קלישאה, אבל זו האמת; ואת הקושי הזה אנחנו ממשיכים ומרגישים כמעט בכל תחום של חיינו.

ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי גופי תרבות – ינסו לנתב את הקושי, וגם את ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות שקורות במקביל – כדי לאפשר יצירה משמעותית שתהפוך את המקום הזה שאנחנו חיים בו לקצת יותר טוב.

אורית בולגרו, ארז בכר, גל וינשטיין, הילה כהן־שניידרמן, יוני ניב, יוסף קריספל, מיכל קסטיאל, נטע כהן, נירה פרג, עדי דהן, עדי כתרי, ענת שוורץ, עתר גבע, רחל גץ סלומון, רני בלייר, שנית אדם, תמר גיספאן־גרינברג ותמרה אברמוביץ׳ – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.

---

לאחר השנתיים הקשות מנשוא שעברו על כולנו בעוטף, אני נכנס במוטיבציה רבה כשלנגד עיני ייצוב בית הספר; בחינה מחודשת של מטרותיו, חזונו והמבנה שלו; והתחדשות בתחום הטכנולוגי־אמנותי כמו שימוש בכלים של AI וחידושים נוספים

רני בלייר

בן 63, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך, מכללת ספיר

מה עשיתי קודם

אני יוצר סדרות דרמה בטלוויזיה, במאי ותסריטאי. יצרתי וביימתי את הסדרות ״שבתות וחגים״, ״פרשת השבוע״, ״אדמה״, ״שביתה״ ו״תיבת נח. זכיתי בשלושה פרסי אופיר על בימוי ויצירה. כמו כן, שימשתי כראש המחלקה לתואר ראשון בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במשך שבע שנים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה סיימתי לכתוב את ספר הביכורים שלי, ״עלעלים – סיפורים אוטוגיאוגרפיים״ – מפה נפשית של חיים, של מקום ושל זמן. הספר נכתב במשך כשלוש שנים והוא מאגד כ־50 סיפורים קצרים, הגיגים ושירים, הנעים בין זיכרון לבדיון, בין ביוגרפיה לפנטזיה.

הסיפורים כתובים בגוף ראשון ומסופרים מנקודת מבטו של ילד, נער ואיש בוגר – שנולד בעיר שדה בדרום, לאם ממוצא מרוקאי ולאב ששרד את שואת הונגריה. הילדות והנעורים עברו עליו במושב ישע שבנגב המערבי, קרוב לגבול עזה. בהמשך שירת כטנקיסט במלחמת לבנון הראשונה. הספר עובר בתחנות חייו של המספר, מהחיים במושב ועד אירועי השבעה באוקטובר, כולם נארגים לכרוניקת חיים ישראלית אישית וקולקטיבית.  

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לאחר השנתיים הקשות מנשוא שעברו על כולנו בעוטף, אני נכנס במוטיבציה רבה כשלנגד עיני ייצוב בית הספר; בחינה מחודשת של מטרותיו, חזונו והמבנה שלו; והתחדשות בתחום הטכנולוגי־אמנותי כמו שימוש בכלים של AI וחידושים נוספים.

אני רואה בתפקידי כראש בית הספר, וכבן העוטף ממושב ישע שבמועצה האיזורית אשכול, שליחות בכל הקשור להעצמת האזור, חיזוק והעצמת התרבות ההתיישבות והחקלאות. כמי שאמון על הצד התרבותי – אתרום ואקדם תהליכים ופרויקטים הקשורים לכך בבית הספר עצמו ובעוטף כולו.

---

כחלק מהתפיסה שתפקיד האקדמיה היא להוביל יצירה באמצעות דיאלוגים ליברליים, רב־תחומיים ושוויונים – אני מוביל, מעודד ומייצר מפגשים ורבי שיח בתוך המחלקה ומחוץ לה

ארז בכר 

בן 59, ראש המחלקה לתקשורת חזותית ועיצוב ניו מדיה, מכון טכנולוגי חולון

מה עשיתי קודם

מעצב, מנהל קריאייטיב וארט דירקטור. בעלים של goodco, חברה לעיצוב מהלכי תוכן, שירות ומוצר מורכבים בארץ ובעולם כבר 20 שנה. מייסד שותף של EatWith.com. כותב הספר How 2 How – מתודולוגיה לעיצוב למעצבים (אמזון). 22 שנות עבודה אקדמית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

סדרת הטלוויזיה ״שחר אדום״ (One day in October) שמבוססת על סיפורי ניצולים, שבה הייתי שותף לעבודה עם הבמאי עודד דוידוף, המפיק דניאל פינקלשטיין וחברת ההפקה זואה פילמס. הסדרה, ששודרה ב־Yes ונקנתה על ידי פוקס, כוללת ארבעה פרקים שצולמו בזמן מלחמה ועלו למסך ביום השנה לאסון אוקטובר. כעת מצלמים שלושה פרקים נוספים. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מאז כניסתי לתפקיד אני בונה ומפתח עם סגל המחלקה מודל ניהול תוכן ומנהל אקדמי סדור, שמאפשר למרצים להיות שותפים ומעורבים בבניית התוכן הנלמד וניהולו – במטרה לשפר את איכות הלימוד וחווית הלימוד בקרב הסטודנטים והמרצים. כחלק מהתפיסה שתפקיד האקדמיה היא להוביל יצירה באמצעות דיאלוגים ליברליים, רב־תחומיים ושוויונים – אני מוביל, מעודד ומייצר מפגשים ורבי שיח בתוך המחלקה ומחוץ לה.

לצד כל זאת, מהפיכת הבינה המלאכותית מחייבת אותנו לבחון לעומק את השימוש והשותפות עם כלי ה־AI בתהליכי היצירה והעיצוב. האתגר העומד לפתחנו הוא אופן השימוש בטכנולוגיות גנריות ליצירת פרויקטים מקוריים בעלי משמעות, תוכן ומסר, הממחישים את מותר המעצב מהפרומט, מהמכונה, מהעדר. מתוך כך, השנה יותר מתמיד – קורסים במחלקה יתמקדו בפיתוח חשיבה סקרנית, ביקורתית ואותנטית ביכולות ניסוח והבנה חזותית וקונספטואלית, ובבדיקת גבולות של מיומנויות ויכולות בשילוב בין אדם ומכונה.

---

בית ספר לאמנות אינו יכול להיות מגדל שן מנותק מהחיים החברתיים, האקלימיים והמדיניים. תכנית הלימודים חייבת לעודד הצטיינות בפרקטיקה לצד יציאה למרחב הציבורי והתמודדות עם סוגיות בוערות

נירה פרג

בת 56, ראש בית הספר לאמנות רב־תחומית, שנקר

מה עשיתי קודם

ב־25 השנים האחרונות פעלתי כאמנית ומרצה. חתרתי להראות פרספקטיבות שונות על עמדות מוכרות, לשבור מוסכמות, ולהגדיר מחדש את מושג ה״אירוע״ עוד לפני שהמילה השתלטה על השיח. עסקתי בחקירת פרוטוקולים רשמיים כמהלך התנהגותי וכוריאוגרפי, וניסיתי להגדירם מחדש כטקס הנצחה.

במקביל פיתחתי קריירה אקדמית בארץ ובחו״ל, מלמדת פרקטיקה של אמנות עכשווית וחשיבה עצמאית, בדגש על הדרך שבה האמנות מערערת על מבני ידע, יחסי כוחות ו״טעם טוב״.

ציון דרך מהשנה האחרונה

את תפקידי כראשת בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר התחלתי השנה, בתקופה טראגית ומקוממת. רציתי לפעול ולתת חזרה, ובניתי תוכנית לימודים מרחיבת גבולות הבודקת את הקשר בין אמנות למציאות החברתית. המטרה: ליצור דור אמנים שלא נרתעים מדבר, ומתמודדים עם אחריותם החברתית.

התקנתי את עבודת הקבע הראשונה שלי, ״MWE | אניחנו״, ברצפת גימנסיה הרצליה במסגרת הביאנלה האוטונומית. שאלות של זהות אישית וקולקטיבית, הפועלות במקביל ובסתירה, ממשיכות להעסיק אותי. זכיתי בפרס רפפורט כהכרה בעבודתי, בתקופה של מלחמה ואובדנים כבדים, ואני שבורה מכל אלו שלא שורדים – משני צידי המתרס.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חזוני פשוט ומורכב: לשזור את האקדמיה עמוק יותר בחברה ואת האמנות בעולם. בית ספר לאמנות אינו יכול להיות מגדל שן מנותק מהחיים החברתיים, האקלימיים והמדיניים. תכנית הלימודים חייבת לעודד הצטיינות בפרקטיקה לצד יציאה למרחב הציבורי, התמודדות עם סוגיות בוערות, שילוב תיאוריה ביקורתית עם פרקטיקה, ועבודה קולקטיבית לצד קול אישי.

אמנות איננה רק אובססיה או אסתטיקה אלא פעולה חברתית ופוליטית. מרסל דושאן לימד אותנו שפעולת האמנות אינה מסתיימת ביוצר.ת, אלא ממשיכה בקהל, בחברה ובארכיון ההיסטורי.

---

בעידן שבו העיצוב נעשה דינמי, היפר־טכנולוגי, מותאם ופרסונלי, נשאף להעניק למעצבי העתיד כלים לפיתוח סקרנות, לחקור שפות חדשות וליצור יחד עיצוב אינטרדיסיפלינרי ומשמעותי מבלי לשכוח את המחוייבות שלנו לחברה

מיכל קסטיאל

בת 54, דיקנית בית הספר לעיצוב וחדשנות, המסלול האקדמי המכללה למינהל

מה עשיתי קודם

מעצבת, אוצרת ומרצה. מזה שבע שנים אני עומדת בראש המחלקה לתקשורת חזותית במרחב. שלושה עשורים של פעילות באקדמיה שזורים בעשייה המקצועית כמעצבת בעלת סטודיו לעיצוב ומיתוג; וגם כיהנתי כאוצרת הראשית של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה ייסדתי בבית הספר את ״האינקובטור״, קליניקה חברתית לעיצוב מכליל, שמטרתה יצירת ערך חברתי באמצעות עיצוב. הפרויקט הראשון התקיים בשיתוף פעולה עם ד״ר אלה שראל־מחלב מהפקולטה למדעי האדם והחברה, ועסק בעיצוב חזותי נגיש ומדויק לפרוטוקול למניעת אובדנות ולתוכנית ביטחון עבור מתבגרים על אוטיסטים, אנשי טיפול ובני המשפחה.

הקליניקה פועלת בגישה עיצובית אוניברסלית, הרותמת לתהליך העיצוב צרכים ומאפיינים שונים ומורכבים של אוכלוסיות קצה. בדרך זו היא יוצרת תהליך מחקרי עמוק ורב־שכבתי, המרחיב את נקודות המבט ומחדד את הפתרונות המוצעים. העבודה נעשית בשיתוף פעיל עם קהל היעד, מתוך ההבנה שעיצוב הוא כלי לשינוי חברתי משמעותי עמוק ומשמעותי וזו חובתנו כאקדמיה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חזון עבורי הוא מסע מתהווה, מטרה באופק שמתבהרת תוך כדי תנועה אל מול המציאות העכשווית המציבה בפנינו אתגרים אתיים, חברתיים וטכנולוגיים, המחייבים התמודדות ותגובה מהירים ומשמעותיים. 

בית הספר, שחוגג השנה 30 להיווסדו, הוא מוסד עתיר הישגים אך גם מורכב ומאתגר, בכוונתי להעצים את התמהיל הייחודי שלו ולטפח חיבור מעמיק בין עיצוב, חשיבה אתית וחשיבה ביקורתית. בעידן שבו העיצוב נעשה דינמי, היפר־טכנולוגי, מותאם ופרסונלי, נשאף להעניק למעצבי העתיד כלים לפיתוח סקרנות, לחקור שפות חדשות וליצור יחד עיצוב אינטרדיסיפלינרי ומשמעותי מבלי לשכוח את המחוייבות שלנו לחברה כמעצבים ואת חשיבות תפיסת האדם במרכז.

---

מתוך נסיוני כסטודנט לאמנות, אמן ומרצה, אשאף לבניית סביבה לימודית שבה הסטודנטים יפתחו את דרכם מתוך סקרנות, חריצות, מודעות, צניעות ותמימות, בדגש על פיתוח עצמאות מחשבתית

גל וינשטיין

בן 55, ראש התכנית לתואר שני באמנות רב־תחומית, שנקר

מה עשיתי קודם

סיימתי את לימודי ב־1997, ומאז עבדתי בסטודיו ובמקביל הצגתי תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. בשנת 2002 ייצגתי את ישראל בביאנלה בסאן פאולו וב־2017 ייצגתי את ישראל בביאנלה בוונציה. משנת 2008 אני מלמד במחלקה לאמנות רב־תחומית בשנקר. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת היחיד ״איכול״ בגלריה גורדון, תל אביב, שבה הוצגו עבודות שהשתקעתי בהן בשנתיים האחרונות. תהליך העבודה לקראת התערוכה פתח בפני אפשרויות חומריות חדשות, והאיר היבטים ביוגרפים מסוימים שהיו עמומים יותר בעבודות עבר.

חזון ותוכניות לשנה החדשה

בתי ספר לאמנות פועלים במציאות מורכבת: עולם האמנות דינמי ומשתנה, מדיומים חדשים וטכנולוגיות מתווספים ללא הרף, וקטגוריות של איכות הופכות נזילות וחמקמקות. הנחות יסוד מוסכמות כבסיס לדיון תרבותי הופכות במהרה להיסטוריה. מצב זה עלול להחוות כחסר יציבות, אבל הוא פותח גם אפשרות לחופש ולבדיקה מתמדת של דרכי ההוראה. 

מתוך נסיוני כסטודנט לאמנות, אמן ומרצה, אשאף לבניית סביבה לימודית שבה הסטודנטים יפתחו את דרכם מתוך סקרנות, חריצות, מודעות, צניעות ותמימות, בדגש על פיתוח עצמאות מחשבתית. במהלך לימודיהם ארצה לחזק בקרבם את תחושת האחריות וההשתקעות בתהליך עבודתם ובעבודות חבריהם לכיתה. כפועל יוצא, לטפח אמנים צעירים המחוברים לעצמם ולשדה האמנות, היכולים לפעול בו בביטחון ובחופש.

---

אני שואפת להוביל מחלקה דינמית, קשובה ורספונסיבית, מקום של מפגש, לימוד והשראה לסטודנטים ולמרצים, וסביבה תומכת ופורה למחקר ולעיצוב מקורי, איכותי, חדשני ומרתק

​​שנית אלקיים אדם

בת 54, ראש המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

מה עשיתי קודם

משנת 2010 אני מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ומובילה את תחום העיצוב בחומרים רכים. עם סיום לימודי התואר השני באופנה ב־Royal College of Art בלונדון, וההתמחות בעיצוב נעליים ואביזרים, עיצבתי ויצרתי פריטים בשיתופי פעולה עם מעצבי אופנה אחרים מרחבי אירופה, מתוך סטודיו במתחם יוצרים ב־Clerkenwell. זה היה מודל עבודה ויצירה שהקסים והעצים אותי, ונתן השראה להקמת הסטודיו שלי בארץ, בתוך קואופרטיב עיצוב ירושלמי, שאותו הקמתי יחד עם קבוצת יוצרים מגוונת כעסק חברתי, שהיה בית לארבעים יוצרים.

בסטודיו אני ממשיכה לעצב אביזרי אופנה ואביזרי טקסטיל לבית, שבבסיסם עקרונות עיצוב וייצור לוקאליים של מוצרים ארוכי חיים, לצד פעילות לקידום יוזמות ופרויקטים בתחום העיצוב בעיר, ובהם תערוכות, אירועי תרבות ותוכניות מנטורינג לקבוצות יוצרים ממגוון אוכלוסיות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה הייתי שותפה להקמת מעבדת העיצוב והמחקר SOFT בבצלאל, מעבדת עיצוב רב־תחומית, פרי שיתוף פעולה של המחלקה לעיצוב תעשייתי ובית הספר לארכיטקטורה ביוזמתם של ארכיטקטים אלון שריג ולירן מסר. המעבדה הוקמה במטרה לאתגר את הגבולות המקובלים של אדריכלות, קיימות, צרכנות ואופנה ולחזק את הקשרים בין עיצוב חדשנות וחברה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנחנו מצויים בתקופה מאתגרת ומורכבת. האקדמיה נמצאת בליבה של החברה, והיא מרחב בטוח לחופש ביטוי יצירתי, יצירה ושימור של תרבות רב קולית. אני שואפת להוביל מחלקה דינמית, קשובה ורספונסיבית, מקום של מפגש, לימוד והשראה לסטודנטים ולמרצים, וסביבה תומכת ופורה למחקר ולעיצוב מקורי, איכותי, חדשני ומרתק; מחלקה הפתוחה למגוון תרבותי רחב שתשמש בית לסטודנטים.ות בעלי רצונות ויכולות מגוונים, אל מול עולם משתנה בצרכיו ובמשאביו, מקומיים וגלובליים כאחד.

---

הצלחת התכנית היא בביסוס מעמדם של אמנים ואמניות צעירים ומובילים מהזירה המקומית והבינלאומית, הנמצאים בראשית דרכם והשואפים להדק את זהותם האמנותית והמושגית ואת עתידם המקצועי

יוסף קריספל

בן 51, ראש התכנית לתואר השני באמנויות, בצלאל

מה עשיתי קודם

אני מנהל את המחלקה לאמנות בבצלאל בשש השנים האחרונות, יוצר ועובד בסטודיו על כמה פרויקטים ועורך את סדרת ״מחברת הזהב״ של המחלקה שעד כה התפרסמו שני כרכים שלה. הכרך השלישי עומד לצאת לאור בתחילת שנת הלימודים הקרובה. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

לפני כחצי שנה הצגתי את התערוכה ״ענפים מרים״ בגלריה גורדון, ומאז אני עובד על תערוכה שתפתח בקרוב בגלריה סמינר הקיבוצים באוצרותה של דרורית גור אריה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הצלחת התכנית היא בביסוס מעמדם של אמנים ואמניות צעירים ומובילים מהזירה המקומית והבינלאומית, הנמצאים בראשית דרכם והשואפים להדק את זהותם האמנותית והמושגית ואת עתידם המקצועי. הקהילה המובחרת והמתרחבת הזו של אמנים ויוצרים מתחומים מגוונים הפועלים יחד, יוצרת שותפות ועתיד הבנוי על שיח ודיון ביקורתי – שהן אבני היסוד של התרבות.

התכנית נמצאת בשינוי ובפיתוח תמידי ובהתאמה למציאות המקומית רוויית הקשיים והאתגרים. אמנים צעירים הפועלים בישראל כיום מתמודדים עם מורכבויות מוחשיות של שדה תרבותי פצוע, נטול הילה וחסר הובלה ממסדית. זו מציאות של חרמות הולכים ומתרחבים ומסומנים בה גבולות בחופש הפעולה, הביטוי והשיח. על האמנים לאתר איכויות ואידיאולוגיות ייחודיות ביחס לזמן בו הם פועלים וביחס להיסטוריה שנדמה שראתה כבר הכל. 

עתיד היצירה המקומית מצוי בידיים של אמנים ואמניות אלה. והתפקיד שלנו הוא לאפשר להם את המרחב המחשבתי והיצירתי לצמיחה ולזיהוי איכויות מקוריות, ולדחוף אותם לפעולה אחראית המבינה את מורכבות המצב.

---

אני מתכוון להקשיב, ללמוד ולהתחבר לעשיה הזאת ולאיכות האנושית שיוצרת אותה, תוך שימת דגש על יציאה לשטח, על הקשר שבין יצירה אמנותית לבין מרחב חברתי־ציבורי, על שילוב בין למידה מעשית לעיונית ופעילות רב־תחומית

עתר גבע

בן 50, ראש בית הספר לאמנות, סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם 

ריכזתי את מגמת האמנות בתיכון גימנסיה הרצליה בתל אביב במשך עשר שנים; מעל עשור שאני מנהל אמנותי ואוצר ראשי של פסטיבל האמנות ״מתחת לפנס״. בשנים האחרונות עסקתי גם בתיאום פרוייקטי תשתית ובינוי, חוויה שהייתה עבורי בית ספר להבנת החשיבות שבהנחת תשתית מוצקה לכל רעיון. הצגתי בתערוכות רבות ויזמתי פרויקטים רבים ומגוונים. עבדתי בשותפות עם אמניות.ים ואוצרות.ים מעולות שמהם למדתי איך לעבוד, להישאר נאמן לדרך שלי ולתת מקום, להקשיב, להתבונן ולהיות נדיב.

ציון דרך מהשנה האחרונה 

אצרתי ארבע תערוכות קצרות בגבעת חביבה בחורף האחרון. באחרונה שבהם הצגתי עבודות של דב הלר ז״ל לצד עבודות של אביב אצילי שנרצח ב־7.10 בניר עוז. לפתיחה הגיעו תושבי הקיבוצים והמושבים. לראות אותם, כולל את גדי מוזס שחזר מהשבי, לשאוב מהם השראה ותקווה ולקבל מהם שיעור באהבת הארץ וערבות הדדית – היתה חווייה שלא תימחה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה 

אני מתכוון להקשיב, ללמוד ולהתחבר לעשיה הזאת ולאיכות האנושית שיוצרת אותה, תוך שימת דגש על יציאה לשטח, על הקשר שבין יצירה אמנותית לבין מרחב חברתי־ציבורי, על שילוב בין למידה מעשית לעיונית, פעילות רב־תחומית ושיתוף פעולה עם עיריית תל־אביב-יפו. וגם, להפוך את הקמפוס לבית פתוח וחי לקהלים מגוונים ולתושבי העיר. הרעיונות והעשייה חייבים לצאת החוצה ולהשפיע. 

---

התוכנית לאוריינות חזותית ניצבת בצומת ייחודי: היא מכשירה לא רק אמניות, אלא אמניות־מחנכות, שתפקידן לפתח בדור הבא את היכולת לחשוב וליצור באופן עצמאי וביקורתי

יוני ניב

בן 49, ראש התכנית לתואר שני באוריינות חזותית, סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם 

אני מלחין, אמן רב־תחומי וחוקר, יוצר במנעד שבין מוסיקה ניסיונית ומדיה חדשה. חייתי מספר שנים בניו יורק, שם פעלתי כמוזיקאי ואמן והשלמתי דוקטורט בקומפוזיציה ותיאוריה ב־NYU – תקופה מעצבת מבחינתי – אמנותית ואינטלקטואלית. במשך כעשור כיהנתי כמנהל אמנותי־שותף באנסמבל מוסיקה נובה, ובשנת 2014 ייסדתי עם שותפים את התוכנית למחקר אמנותי במוסררה, שבראשה עמדתי בשנים האחרונות. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה אצרתי תערוכה שתיפתח במוסררה באוקטובר, העוסקת בפרטיטורות גרפיות, כתב תנועה ושירה קונקרטית – בתפר שבין סאונד, תנועה, רישום ושפה. קשה להפריד את השנה החולפת מהמציאות הפוליטית בישראל, שמלווה בתחושות של צער, תסכול, אשמה ובושה. בתוך הדיסוננס הזה אני בוחן מחדש את תפקידה של הפעולה האמנותית. אני מקווה שהאמנות וההוראה הן מרחבים שבהם אפשר לייצר הקשבה אחרת, ומרחב נשימה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מצוי בתהליך לימוד והיכרות מעמיקים עם התוכנית והפקולטה, ורואה בה יצירה משותפת עם סגל המרצות והמרצים. אני מאמין שבעת הזו השאלה מה יכולה להיות אמנות ומהו תפקידו של החינוך לאמנות הופכת דחופה מתמיד. 

מבחינה זו ניצבת התוכנית לאוריינות חזותית בצומת ייחודי: היא מכשירה לא רק אמניות, אלא אמניות־מחנכות, שתפקידן לפתח בדור הבא את היכולת לחשוב וליצור באופן עצמאי וביקורתי. מיקומה לצד תחומי האומנויות השונים בפקולטה מאפשר שיתופי פעולה רב־תחומיים, ומיקומו של הקמפוס בלב תל אביב מהווה מצע לפעולה רדיקלית שבו הרחוב הופך למרחב של התנסות ולמידה. 

---

נכנסתי למקום מופלא שנבנה והתבסס במהלך חמישים השנים האחרונות. סדנת ההדפס ייחודית במובנים רבים, אך נדמה שלא מספיק מכירים בייחודיות שהיא מציעה

תמר גיספאן־גרינברג

בת 48, מנהלת ואוצרת ראשית, סדנת ההדפס ירושלים

מה עשיתי קודם

בתשע השנים האחרונות ניהלתי את הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי, מרכז עירוני של המחלקה לאמנות חזותית של עיריית ירושלים. כאוצרת הראשית של הגלריה אצרתי את מרב התערוכות שהתקיימו בה. במהלך שנים אלו יזמתי פרויקטים מגוונים, בין היתר כאלו שיועדו לאמנים צעירים תושבי העיר, ואחרים שהתמקדו בפיתוח ההתנהלות העצמאית של אמנים ישראלים בשדה המקומי והבינלאומי. תקופת עבודתי בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי הייתה עבורי תקופה של למידה, צמיחה והתפתחות אישית משמעותית. 

השנה סיימתי את עבודת הדוקטורט שכתבתי בהנאה רבה במהלך שש השנים האחרונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. המחקר התמקד בהשפעת ציורי ילדים על התפתחות הציור החלוצי של האמנים אריה ארוך ולאה ניקל, ובחן גם את הזיקה של שדה האמנות המקומית לציורי ילדים בעשור הראשון למדינה. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

במאי האחרון התחלתי לנהל את סדנת ההדפס ירושלים. נכנסתי למקום מופלא שנבנה והתבסס במהלך חמישים השנים האחרונות. סדנת ההדפס ייחודית במובנים רבים, אך נדמה שלא מספיק מכירים בייחודיות שהיא מציעה – החל באווירה המיוחדת של המקום, דרך אפשרויות היצירה המגוונות וכלה באוסף ההדפסים הישראלי המקיף ביותר שברשותה. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מיד עם כניסתי לתפקיד, וביתר שאת בשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה (אני מייחלת), אפעל לפתוח את שערי סדנת ההדפס ירושלים למגוון קהלים רחב יותר ולהעמיק את ההכרות עם העשייה הנהדרת שמתקיימת במקום. בין השאר באמצעות קיום אירועים, שיתופי פעולה עם מוסדות תרבות נוספים, המשך מסורת הזמנת אמנים ללמוד וליצור בהדפס וקיום קורסי הדפס.

---

אי אפשר להתעלם מהאיתותים שמקצוע העיצוב עלול לשנות את פניו, לאור היכולות משנות המציאות שנובעות חדשות לבקרים

עדי כתרי

בן 48, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון

מה עשיתי קודם

מעצב תעשייתי, בוגר המחלקה במכון, מרצה לעיצוב. מספק שירותי עיצוב לחברות מובילות במשק. צברתי ניסיון במגוון תחומים – בשנים האחרונות בדגש על עיצוב של מכשור רפואי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בפן המקצועי אני מסיים תהליך פיתוח של מערכת רפואית מורכבת יחד עם חברת פיתוח שאיתה אני משתף פעולה בשנים האחרונות. בפן האקדמי ריכזתי את לימודי שנה ג׳ במחלקה. מתוקף התפקיד ליוויתי את הסטודנטים.ות ששירתו במילואים, וריכזתי את לימודי ההשלמה שלהם במחלקה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

התקופה הסוערת בכל היבט אנושי, אישי וציבורי, מחייבת לתפישתי תוכנית פעולה גמישה שתדע להגיב ביעילות לתמורות הקיצוניות שעלולות לבוא לפתחנו – הגלובליות והמקומיות. אי אפשר להתעלם מהאיתותים שמקצוע העיצוב עלול לשנות את פניו לאור היכולות משנות המציאות שנובעות חדשות לבקרים. אנו צריכים להיות צנועים מספיק בבואנו לשאול האם מה שנתחיל ללמד היום יהיה רלוונטי בסיום התואר. 

לצד זאת, אני מאמין שהתכונות המתבקשות מדמות המעצב, ימשיכו להיות רלוונטיות, ומכאן אנסה להוביל לחיזוק כישורים אנושיים לתיעול היצירתיות למחוזות מועילים – אחריות, סקרנות ואמפטיה. הסגל והסטודנטים.ות הם נשמת אפה של המחלקה, מערכת המזינה עצמה. הסטודנטים.ות מאמצים כלים ושיטות עבודה ב־AI באופן טבעי, בעוד שאנחנו, המרצים הוותיקים, צריכים להתאמץ יותר. 

ארצה לשמור את סגל המחלקה מעודכן ועדכני אל מול יכולות ה־AI ולנסות ולנסח אתיקה בהירה שתגשר על הפער הבין־דורי והטכנולוגי שמתהווה.

---

אני מצפה מאוד להכיר את הסטודנטים והסטודנטיות, במיוחד בזמן ובמקום הזה, כשקולות המלחמה מהדהדים ברקע. מבחינתי, יש כאן אתגר והזדמנות ליצור מתוך שיחה מתמשכת, שמחויבת לחשוב על אמנות מתוך החיים עצמם

אורית בולגרו

בת 47, ראש בית הספר לאמנות, ספיר

מה עשיתי קודם

אוצרת עצמאית וחוקרת. מרצה לתרבות חזותית ותיאוריה של האמנות בבצלאל, מכון טכנולוגי חולון, והמכללה ע״ש סמי שמעון. במקביל אני אוצרת עצמאית במסגרות שונות. בעבר עבדתי כאוצרת במוזיאונים ומוסדות שונים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה יצא לאור ספרי ״שתי פנורמות״. הספר מתמקד בשני פרויקטים אמנותיים – ״אטלס מנמוזינה״ של אבי וארבורג והאטלס של ריכטר. המחקר עוסק בזיכרון התרבותי הקולקטיבי, שנע בין שני קטבים אנושיים: הרציונלי והמאגי או הדמוני, המודע ושאינו מודע, הבנאלי והנשגב. שני האטלסים נוצרו על רקע מלחמות עולם ובתגובה אליהן, ובאופן אקטואלי מאוד, הם חפשו עוגנים מוסריים וחזותיים להיאחז בהם.

צורה אחרת של המחקר תתגשם בסוף פברואר השנה, בתערוכת ״פנורמה״, תערוכה קבוצתית במוזיאון בת ים שאני אוצרת, שתציג מקבץ מלוחות אטלס מנמוזינה, לצד לאמנים ישראלים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש לשנה החדשה

אני נכנסת לתפקיד ראש המחלקה לאמנות במכללה האקדמית ספיר מלאת מוטיבציה והתרגשות גדולה. אני מצפה מאוד להכיר את הסטודנטים והסטודנטיות, המחזור הראשון של המחלקה האקדמית לאמנות בספיר – במיוחד בזמן ובמקום הזה, כשקולות המלחמה מהדהדים ברקע. מבחינתי, יש כאן אתגר והזדמנות ליצור מתוך שיחה מתמשכת, שמחויבת לחשוב על אמנות מתוך החיים עצמם.

---

אני רוצה שבית הספר יהיה מרחב יצירה מרכזי, מקום שמגדל יוצרות ויוצרים אמיצים, סקרנים ובעלי תודעה חברתית, שמבינים שהסיפור האישי שלהם יכול להניע שינוי במציאות

ענת שוורץ

בת 47, ראשת בית הספר לקולנוע ותקשורת, סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם

אני במאית קולנוע ויוצרת דוקומנטרית, בוגרת סם שפיגל ו־La Fémis בפאריז. ב־20 השנים האחרונות כתבתי, ביימתי והפקתי סרטים וסדרות תיעודיים שהוקרנו בפסטיבלים ברחבי העולם וזכו בפרסים. במקביל עסקתי בהוראה ובהדרכה, באקדמיה ובמערכת החינוך. בשנה שעברה הצטרפתי ככתבת תחקירים לניו יורק טיימס, שם עסקתי בתיעוד עדויות על אלימות מינית ופשעים מגדריים בטבח ובשבי חמאס. זו הייתה חוויה עיתונאית ואנושית מטלטלת, שהבהירה לי מחדש את עוצמתו של סיפור ואת האחריות שיש למי שמספר אותו.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה העזתי לעשות דבר שמעולם לא עשיתי – אני כותבת ספר. מתוך העבודה העיתונאית נולד ממואר אישי, שבו הפכתי את המבט פנימה והתבוננתי בעצמי כעדה, כיוצרת, כמתעדת. הכתיבה אפשרה לי לעבד את מה שעברתי, להבין מה חשוב לי כמתעדת ויוצרת ולימדה אותי על הערך המרפא של סיפור אישי שמסופר בכלים אמנותיים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מאמינה שבית הספר לקולנוע ותקשורת הוא זירה שבה יצירה פוגשת אחריות חברתית. מטרתי היא להעמיק את הלימודים בשני המסלולים – קולנוע ותקשורת – ולפתח עבור כל אחד מהם מודל ייחודי, שמחבר בין פרקטיקה אמנותית, חשיבה ביקורתית וחיבור לקהילה. 

במציאות הנוכחית, אני רואה חשיבות עצומה בלגדל את הדור הבא של אנשים שיספרו את הסיפור של המקום הזה. אני רוצה שבית הספר יהיה מרחב יצירה מרכזי, מקום שמגדל יוצרות ויוצרים אמיצים, סקרנים ובעלי תודעה חברתית, שמבינים שהסיפור האישי שלהם יכול להניע שינוי במציאות.

---

לשמור על לוח תערוכות מעולה של אמנים מקומיים ובינלאומיים, ויחד עם זאת להעמיק ולהרחיב את התכניות בתחום האמנות החיה; ליזום ולארח קבוצות למידה ומחשבה, שחוקרות, מנסחות ויוצרות אמנות שצומחת מהמקום הזה

הילה כהן־שניידרמן

בת 45, מנהלת ואוצרת ראשית CCA, המרכז לאמנות עכשווית, תל־אביב-יפו

מה עשיתי קודם

הייתי האוצרת הראשית של מובי: מוזיאוני בת ים במשך שש שנים, ובין בת ים לתל אביב, אצרתי את הגלריה החיה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שעכשיו נמצאת בעיצומה של עונתה השנייה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

לקום כל בוקר למלחמה הארורה הזאת ולהמשיך להאמין במשמעות, בערך, בחשיבות שיש למעשה האמנות. לנוכח המלחמה, אל מול אובדן הצלם ומעשי הזוועה, לחפש את מה שמקיים בנו רגישות, פגיעות, מגע חי עם כאב. מתוך השאלות הקשות האלה שפוקדות אותנו ללא הרף בשנים האחרונות, באופן גובר והולך, התחלתי עוד במוזיאון בת ים לנסות ולברר איך אפשר לקיים חיים בתוך האמנות – בתוך חלל האמנות ובתוך האמנות עצמה. שאלה שהובילה את הקו האוצרותי שלי בגלריה החיה של בית הספר לתיאטרון חזותי, ושבכוונתי להוסיף ולפתח במרכז לאמנות עכשווית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

הלוגו המקורי של המרכז לאמנות עכשווית היה שמש קטנה, על פי רוב בצבע ורוד זוהר, ובתוכה בצהוב ניאון ראשי התיבות CCA. מבחינתי זהו התפקיד וזהו החזון – להיות מחולל בשדה. להיות בית לאמנים, מקום של חילופי ידע, שמתבשלים בו רעיונות ומהלכים אמנותיים לכדי צורות שונות של מימוש.

לשמור על לוח תערוכות מעולה של אמנים מקומיים ובינלאומיים, ויחד עם זאת להעמיק ולהרחיב את התכניות בתחום האמנות החיה; ליזום ולארח קבוצות למידה ומחשבה, שחוקרות, מנסחות ויוצרות אמנות שצומחת מהמקום הזה; להחיות את ארכיון הווידאו שלנו ולהפוך אותו למשאב לתערוכות, אירועים ומחקר. לתת מקום לרוח הניסיונית וההרפתקנית של ה־CCA שאפיינה אותו מאז הקמתו. להיות מקום שמנסה ואף מצליח ללכוד את הרוח החמקמקה של העכשווי.

---

כמי שמגיעה מעולמות העיצוב, ומשמשת כראש חוג באוניברסיטה, אני רואה בחיבור שבין עולמות האמנות והעיצוב והמחקר הזדמנות מסקרנת וייחודית, ועובדת היותנו אוניברסיטה מפגישה אותנו עם הזדמנויות ייחודיות

רחל גץ סלומון

בת 43, אוצרת אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

אני בוגרת תואר ראשון באופנה בבצלאל, בעלת תואר שני בלימודי תרבות, בעלת דוקטורט במסלול לעיצוב, הפקולטה לארכיטקטורה, בטכניון. מרצה לאופנה, תרבות ומגדר וחוקרת את הקשר שבין אופנה, זיכרון וזהות. בשלוש השנים האחרונות שימשתי, ועדיין משמשת, כראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אצרתי את התערוכה ״בפריים ובחיים. מרוקו: אופנה, לבוש וזהות״, במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע. זאת הייתה עבודת אוצרות מעניינת במיוחד ששילבה בתוכה שתי תצוגות – תצוגת צילומים שהוצגה בתערוכה ב־mahJ בפריז, שאותה אצרתי באוצרות משותפת איתם; ותצוגה של מערכות לבוש שנוצרו על ידי מעצבות אופנה ישראליות, בהשפעת מחקר עכשווי על מרוקו.

במאי האחרון נסעתי עם סטודנטיות מהחוג לעיצוב אופנה לתחרות בינלאומית באבו דאבי שעסקה בדו־קיום באקדמיה, וזכינו במקום הראשון.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

תפקיד אוצר אוניברסיטה הוא תפקיד מאתגר במיוחד. עליי לדאוג שיוצגו תערוכות שהן פרי מחקר, למידה, יצירה והוראה של הפקולטות, החוגים ובתי הספר השונים באוניברסיטה, לנהל את אוסף האמנות של האוניברסיטה, ולאצור בעצמי תערוכות שישקפו את החזון שלי בתוך הקשר אוניברסיטאי מובהק.

כמי שמגיעה מעולמות העיצוב, ומשמשת כראש חוג באוניברסיטה, אני רואה בחיבור שבין עולמות האמנות והעיצוב והמחקר הזדמנות מסקרנת וייחודית, ועובדת היותנו אוניברסיטה מפגישה אותנו עם הזדמנויות ייחודיות. כעת מונחים על שולחני פרויקטים מרגשים הכוללים עבודה עם בכירי האמנים בארץ, לצד הצעות של סטודנטים, מרצים וחוקרים, פניות לתרומות אוספים מיוחדים, ועבודה עם פניות בינלאומיות לצורך שיתופי פעולה מעניינים. 

---

החזון לטווח הארוך הוא פתיחתו מחדש של בית ריבק. חשיפת האוצר של אוסף ריבק, חיבורו לסיפור המקור, לבית שלום אש ולמוזיאון בת ים לאמנות – הוא מבחינתי גשר בין עבר להווה ולעתיד האפשרי במקום הזה

​​עדי דהן

בת 39, מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאוני בת ים

מה עשיתי קודם

עבדתי במוזיאון תל אביב לאמנות במחלקה לאמנות ישראלית, שם אצרתי בין היתר את התערוכה ״בלה בריזל: בין מים למים״, תערוכת הנושא הקבוצתית ״פה פעור״ (בהשתתפות ליאור ווטרמן, שאיה חזן וחביב קפצון), ותערוכות יחיד לאמנים ערן נוה וגיל יפמן. בנוסף עבדתי כעוזרת אוצרת עם האוצרים אלן גינתון, דלית מתתיהו, דורון רבינא ואורי דרומר. כל אחד ואחת מהן השפיעץה בדרכה על האמנות והתרבות הישראלית, בצורה שבה יהיה קשה לדמיין אותה בלעדיהם. 

ציון דרך מהשנה האחרונה 

פתיחת מוזיאון בת ים לאמנות אחרי שבעה חודשים שבהם היה סגור עם התערוכות ״מעלה עזבון״ ו״רן הררי: מחוללמלחמה״ באוצרות ערן נווה ונעמה ערד, והתערוכה ״הושענא״ של אסתר שניידר באוצרות הילה כהן־שניידרמן. התנעת הפעילות השוטפת, הרכבת לוח תערוכות עתידיות ובניית צוות מקצועי חדש.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

את השנה הקרובה נפתח בתערוכת יחיד לאמנית ליהי תורג׳מן שאותה אני אוצרת יחד עם קודמתי בתפקיד, הילה כהן־שניידרמן. תערוכה שהיא כמו מד דופק לתקופתנו – עוסקת בעיי חורבות, במלחמה ואימהות, וממוקמת בנוף מדבר תנכ״י. סדרת התערוכות המתוכננות להמשך הדרך באוצרותי יצללו כל אחת לארכיטיפ אדריכלי שונה.

החזון לטווח הארוך הוא פתיחתו מחדש של בית ריבק כמוזיאון פעיל המוקדש ליצירתו של האמן יששכר בר ריבק. חשיפת האוצר של אוסף ריבק לציבור הרחב, חיבורו לסיפור המקור, לבית שלום אש ולמוזיאון בת ים לאמנות – הוא מבחינתי גשר בין עבר להווה ולעתיד האפשרי במקום הזה. 

---

הכניסה לתפקיד הייתה עבורי ציון דרך משמעותי בשנה מורכבת כל כך, שבה קשה להפריד בין העשייה המקצועית לבין מציאות של מלחמה, כאב ואובדן. דווקא מתוך התקופה הזו, אני מוקירה במיוחד את שיתוף הפעולה עם סגל יוצא דופן של מרצות ומרצים

נטע כהן

בת 38, ראש המחלקה לאנימציה, מנשר

מה עשיתי קודם

אני מאיירת, מעצבת ובמאית אנימציה, בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת חזותית בבצלאל. בשנים האחרונות אני עוסקת בעיקר בהוראה ומשמשת כמרצה לעיצוב ואנימציה בבית הספר לתקשורת חזותית בשנקר ובמכללת מנשר. לפני שנכנסתי לתפקיד עבדתי כשכירה ועצמאית בתחום העיצוב, ויצרתי פרויקטים שונים עבור HBO, אם.טי.וי, Yes, כאן 11 ועוד. 

ציון דרך מהשנה האחרונה

הכניסה לתפקיד הייתה עבורי ציון דרך משמעותי בשנה מורכבת כל כך, שבה קשה להפריד בין העשייה המקצועית לבין מציאות של מלחמה, כאב ואובדן. דווקא מתוך התקופה הזו, אני מוקירה במיוחד את שיתוף הפעולה עם סגל יוצא דופן של מרצות ומרצים – אנשים חושבים, מרגישים, יוצרים – שמלווים אותי בשאלות עמוקות על תפקידה של היצירה כאן ועכשיו. 

הם מביאים איתם לא רק ידע וניסיון, אלא גם מבט אנושי, חמלה, ויכולת לראות את הטוב בתוך הסדק. דרכם.ן אני לומדת שוב ושוב שהיצירה, במיוחד בזמן כזה, יכולה להיות מקום של תקווה, של הקשבה ושל חיבור. 

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בשנה הקרובה אני שואפת להמשיך ולפתח את המחלקה כמוקד של יצירה, חשיבה וחדשנות בתחום האנימציה. בין יעדיי המרכזיים הם חיזוק הקשר עם בוגרות ובוגרים, פיתוח קורסים שמגיבים להתפתחויות ולשינויים בתחום, העמקת שיתופי הפעולה עם התעשייה, והמשך עיצוב גישה פדגוגית שמחברת בין יצירה, מקומיות ורלוונטיות חברתית ותרבותית.

---

יש לבנות תכנית תערוכות שתחזק את נוכחות הצילום – לא רק בהיקף ובקנה המידה, אלא גם באיזון: בין היסטורי לעכשווי (ובכלל זה הווידאו שאני רואה אותו כבלתי נפרד), ובין צילום בינלאומי לבמה ראויה לצילום מקומי

תמרה אברמוביץ׳

בת 37, אוצרת הצילום, מוזיאון תל אביב

מה עשיתי קודם 

עבדתי במשך 15 שנים במוזיאון ישראל, והתפקיד האחרון שלי היה אוצרת משנה לצילום. במקביל השלמתי דוקטורט, ואני מלמדת באוניברסיטה העברית, בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ובשנקר. 

ציון דרך מהשנה האחרונה 

אצרתי עם גלעד רייך את התערוכה ״שדה״ של גסטון צבי איצקוביץ. בתהליך העבודה התקבלה ההחלטה לשלב ביצירת הווידיאו חומרים שצילם רועי עידן, צלם ynet שנרצח ב־7 באוקטובר, שהיה בקשר עם גסטון. התוצאה הייתה עוצמתית, ונוצר בתערוכה מרחב שבו הקהל רוצה לדבר, להגיב, לעבור תהליך כמעט טיפולי.

באופן אישי, התערוכה הביאה התמודדות מורכבת עם השאלה על מקומה של המציאות בתוך המרחב המוזיאלי, ועל אוצרות בתוך משבר מוסרי מתמשך. אני לא בטוחה שמצאתי את התשובות, אבל זו לא בהכרח המטרה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה 

ההתרגשות מהכניסה לתפקיד מלווה בתחושת אחריות במציאות הקשה. בתוך החושך השורר כאן, ובתרבות רוויית דימויים, הצילום נוכח בכל; והעיסוק התיאורטי בכוחו של המדיום הופך מוחשי. זה הרגע של המחלקה לצילום במוזיאון תל אביב לבסס מחדש את תפקידה המרכזי, ולהוביל את השיח. 

במובן המעשי, יש לבנות תכנית תערוכות שתחזק את נוכחות הצילום – לא רק בהיקף ובקנה המידה, אלא גם באיזון: בין היסטורי לעכשווי (ובכלל זה הווידאו שאני רואה אותו כבלתי נפרד), ובין צילום בינלאומי לבמה ראויה לצילום מקומי. בגלל האיכות והעושר של קהילת הצילום כאן, היא מבחינתי שותפה ישירה ועקיפה לעשייה. 

במהלך ביקור במוזיאון, גיליתי ספר תצלומים של אן אטקינס, צלמת מהמאה ה־19 שיצרה ציאנוטייפים מרהיבים. זאת חתיכת הפתעה, והיא קצה הקרחון של אוסף מרשים ומטופח שנגישותו לציבור היא מבחינתי בראש סדר העדיפויות. השקעה בדיגיטציה, בניית חדר עיון גדול והקמת תשתית מחקר מתמשכת – אלה רק חלק מתכנית ״ההוצאה לאור״ של האוסף.