לצלם את שולי סאן: בין השקט היפני להפרעה הישראלית

יונתן: הי לאל, ברכות על ההצלחה המסחררת של ״לשחרר את שולי סאן״. ציפית שזה יגיע לרמה כזו?

לאל: אני אוהב להיות מופתע לטובה, לא ציפיתי להצלחה בסדר גודל שכזה. בזכות ההצלחה של הסרט הראשון שיערתי שהקהל יבוא, אבל באמת שלא תיארתי לעצמי שזה יעקוף את ההצלחה הראשונית, וזה מרגש ומשמח

יונתן: נציג אותך, לטובת הקוראים: לאל אוטניק, צלם קולנוע מבוקש, עם ניסיון של יותר מ־15 שנה, נחשף לעולם הקולנוע כבר בילדותו כשהשתתף בסרט אך הבין שהקסם האמיתי מתרחש מאחורי המצלמה. למד במגמת הקולנוע של עירוני א׳ בתל־אביב, שירת ביחידת הסרטה של חיל האוויר ומאז צילם מאות פרסומות, סדרות וסרטים, שיתף פעולה עם אלק בולדווין, סלין דיון וסטיבן טיילר, והיה שותף לפרויקט EVA.STORIES. כיום ממשיך לשלב בין הפקות ישראליות ובינלאומיות, ביניהן צילום שני הסרטים המצליחים ״לשחרר את שולי״ ו״לשחרר את שולי סאן״.

עד כמה אתה חושב שהשפה הוויזואלית תרמה לאופן שבו הקהל קיבל את הסרט?

לאל: אני מקווה ורוצה להאמין שאנשים מעריכים את הוויזואליות של הסרט, הייתה פה המון השקעה, חשיבה, תכנון וביצוע מוקפדים. כמו שאומרים שהאוכל יותר טעים כשהוא נראה טוב, אז אני דוגל בגישה שככל שהוויזואליות תרשים ותרגש את הצופה ככה הקסם של הסרט יעבור אליו, והחוויה תהיה עוצמתית יותר.

יונתן: אתה עובד המון – מצלם סרטים, סדרות, קומדיה, דרמה, קליפים, פרסומות – בארץ ובחו״ל. כשזה מגיע לקומדיה, מה תפקידה של המצלמה בעיניך? והאם אתה ניגש אליה בגישה שונה לעומת פרויקטים אחרים?

לראות את שלישיית ״מה קשור״ בסצנת קרב יפנית, שצולמה כמו סצנת אקשן לכל דבר, זה מה שתורם לסצנה להיות ביזארית, מפתיעה וקורעת מצחוק. הקסם מבחינתי הוא לעטוף את הסיטואציה הקומית בעטיפה קולנועית מושקעת ומדויקת

לאל: אני מתייחס בשיא הרצינות לכל פרויקט שאני מצלם. במיוחד כשזו קומדיה, דווקא בגלל המורכבות שבה. מצד אחד, חשוב לתת לסיטואציה ולפרפורמנס של הדמויות את המקום להתקיים בפריים בלי להפריע להן יותר מדי – לתת לקומדיה לנשום, להתגלגל בטבעיות. מצד שני, יש אחריות לבנות סטוריטלינג ויזואלי שתומך בסרט, כזה שלוקח את התסריט עוד צעד קדימה.

אני כל הזמן מחפש את הדרך להכניס את הצופה לחוויה קולנועית מלאה. לרגש, להצחיק, להפתיע. זה נשמע פשוט, אבל בפועל זו משימה מאוד מורכבת. כי גם אם הפריים יפהפה, התאורה מוקפדת ותנועת המצלמה מדויקת, אם המשחק לא מדויק, אם התזמון לא יושב, הקומדיה פשוט לא תעבוד.

עם ״מה קשור״ – שזו שלישייה שהיא פשוט עילוי – הקומדיה חיה כל הזמן על הסט, גם כשהמצלמה לא מצלמת. הם מסוגלים בטייק אחד, בסנכרון מושלם, להביא שואו מדויק ברמת מיקרו. בן בכר, הבמאי, הבין את זה מהרגע הראשון ואמר שהם ״מפלצת עם שלושה ראשים״. לכן חשוב לצלם אותם כמה שיותר ביחד (טרישוט), לתת לקומדיה שלהם להתקיים בפריים אחד, בלי לחתוך יותר מידי לשוטים נפרדים. זה אולי נשמע כמו החלטה פשוטה, אבל זו הבנה עמוקה של הדינמיקה והכימיה ביניהם.

יונתן: מעניין

לאל: אני מאמין שדווקא כשמתייחסים לז׳אנר הקומי בכבוד קולנועי מלא, ומצלמים אותו כמו דרמה או אקשן, התוצאה מצחיקה עוד יותר. לראות את שלישיית ״מה קשור״ בסצנת קרב יפנית, שצולמה כמו סצנת אקשן לכל דבר, זה מה שתורם לסצנה להיות ביזארית, מפתיעה וקורעת מצחוק. הקסם מבחינתי הוא לעטוף את הסיטואציה הקומית בעטיפה קולנועית מושקעת ומדויקת: צילום, סאונד, עיצוב, פסקול. ככה האבסורד צף יותר חזק, והקומדיה מרגישה לא רק מצחיקה, אלא גם חכמה, חדה וייחודית

יונתן: ״לשחרר את שולי״, הסרט הראשון, צולם בקולומביה. ומשם עברתם לסרט שמתרחש ביפן. איך שינוי כזה, של מקום, תרבות ונוף משפיע על החלטות שקשורות לצילום?

לאל: בקולומביה רצינו – בן בכר ואני – לעשות סרט שירגיש קולומביאני אותנטי, וביפן סרט יפני לכל דבר. ה״הפרעה״ מתמקדת בשלוש הדמויות של ״מה קשור״, שנכנסות לעולם זר. ולכן כל מדינה שצילמנו בה השפיעה מאוד על הטון והסגנון של הסרט. העולם המקומי נשאר נאמן לעצמו, ורק הדמויות מבחוץ משנות את הטון. ההפרעה הישראלית היא המפתח – היא לא רק קומדיה, אלא מנגנון שדרכו הצופה מבין את התרבויות. כך הסרטים מצליחים להרגיש גם קולומביאניים, גם יפניים וגם ישראליים בעת ובעונה אחת.

בקולומביה בחרנו בסגנון ריאליסטי. לקחת את הנופים הפראיים של הפאבלות במדיין, את חיי היום־יום הקשוחים, וליצוק לתוכם את ההפרעה התרבותית של הישראלים – דמויות מוטרפות, משוחררות, שיוצרות ניגודיות מעניינת בין המציאות הקשה של הקולומביאנים לבין האנרגיה הפרועה הישראלית. לפעמים זה הרגיש כאילו אנחנו מצלמים שני סרטים שונים, ושמנו על זה דגש – סצנות שהיו בהם רק קולומביאנים צולמו בצורה מאוד אותנטית, מצלמת כתף, תאורה טבעית. איפה שהופיעו״ מה קשור״ האנרגיה שלהם שינתה את הסגנון הוויזואלי לציורי ומופרע יותר.

יונתן: וביפן?

לאל: ביפן, היחס הוא הפוך. התרבות היפנית היא עולם כל כך שונה לעין, צבעוני, ביזארי, עשיר בפרטים וטקסטורות בצורה משגעת, סוחפת ויוצאת דופן. הסיור לוקיישנים הראשוני היה חקר־תרבות לכל דבר. רציתי להבין איפה אני נמצא בכלל לפני שאני יכול לספר את הסיפור של המקום. אסף נאווי, המפיק של הסרט, שיש לו נסיון עשיר, עשה לנו המון שיחות הכנה שיפן שזה שוני שעוד לא חווינו – וכמה שהוא צדק.

המזל שלנו שהייתה איתנו סיוון נקמורה – המפיקה הישראלית־יפנית, שנתנה לסרט שירותי הפקה ביפן, היא הנגישה לנו את יפן, ולא פחות חשוב הנגישה אותנו ליפנים – דבר שבלעדיו כל הסרט הזה לא היה יכול להתקיים – כי קלאש תרבותי בהחלט היה שם.

לאל: את יפן אפשר לספר באלפי אם לא מיליוני דרכים ואפשרויות, כדי לעניין ולגרות את הצופה המערבי. אבל בגלל שאנחנו מצלמים את הסרטים האלו במהירות לא הגיונית ( 15 ימי צילום בקולומביה ו־17 ימי צילום ביפן) הבנתי שאני חייב למצוא דרך יעילה ומהירה להביא את יפן לכל פריים. ידעתי שלא יהיה זמן לשוטים מורכבים מדי, ורציתי לתת לצופים מקסימום, באמצעות התאורה והצבעים, שנותנים את הטון והלוק של המקום.

יונתן: הצבעים והתאורה בהחלט בולטים ומרשימים בסרט. עליי זה עבד 😊

לאל: צבע זה רגש, וזה אחד מכלי העבודה המיוחדים והקריטיים שאפשר לעבוד איתם. יפן זה צבעים, ורציתי להביא את זה לכל פריים בסרט, שהצופה יחווה את המסע הזה. כבר בסיור לוקיישן חיפשתי בכל מקום איך מכבים את כל האורות, כדי לשלוט בתאורה ובצבע שיתקבלו באופן מוחלט.

היה אפילו לוקיישן שביקשנו אישור מיוחד מכל הבתים על שפת האגם כדי להאיר לכיוונם בחשכה. ברחובות ביקשתי שיחסמו את הפנסים ועיצבנו מחדש את הרחוב בעזרת התאורה שלנו. הייתה לי פלטת צבעים שהכנתי מראש של שילובי צבעים ובכל מקום בחרתי את השילוב שהכי התאים, אם זה בגלל הדמות שמצטלמת או כדי לייצר הפרדת צבעים בין סצנות עוקבות. הכול מתוכנן ומדויק.

כצלם אני תמיד חושב על עצמי כצופה – אם זה היה מעניין אותי, ומחפש את הפריים הכי לא שגרתי שאפשר. יש רגעים שאני מצלם ומסתכל במוניטור ומרגיש שזה הרגע הנכון – וכמעט תמיד הרגעים האלו מוצאים את עצמם בתוך בסרט.

יונתן: איך נבחרו פלטות הצבעים?

לאל: הצבעוניות עוזרת ליצירת קונטרסט ועומק בפריים, וגם לייצר רגש לסצנה. חשבתי שיהיה נחמד שלדמויות וללוקיישנים יהיו את הצבעים שלהם. לבת שבע/נו מן תמיד יהיה אדום סביבה. הווילה של קירישימה בטורקיז, המטבח במסעדה ששולי עובד והבית שלו ירקרק כחלחל, הצבעים על רובוקו ורודים. השמיים בסצנה של הריקוד ורודים גם כן (נצבעו בפוסט)

יונתן: הייתה השראה משפת צילום מקומית?

לאל: בן הביא כמה רפרנסים ״מזכרונותיה של גיישה״ שזה בפועל אמריקאי, אבל הם עשו שם עבודה מדהימה. אני מאוד אוהב את הסרטים של טקאשי קיטנו וחקוק לי בזכרון סצנות לילה עם תאורה צבעונית עמוקה, ומאוד רציתי לשמר את הזיכרון הזה. אבל לרוב אני לא אוהב רפרנסים, אני אוהב להרגיש את המקום, לבחור את הדרך שבה יוצרים ואז הכול נבנה בצורה אורגנית. הרפרנסים קיימים אצלנו כל הזמן, מה שמעניין זה איך אנחנו זוכרים אותם, איך הם השפיעו עלינו ואיך אנחנו מעבדים אותך ומוציאים אותם מאיתנו בצורה שתתחבר למה שאנחנו עושים ברגע זה, במודע או כאינסטינקט

יונתן: אתה רואה את עצמך ממשיך עם הסדרה הזו לסרט שלישי? יש כבר תוכניות או מחשבות להפוך את ״לשחרר את שולי״ לטרילוגיה?

לאל: לפני שהסרט השני יצא נשמעו משפטים כמו ״יש לנו עוד מלא דמויות שאפשר לעשות מהם סרט״ וזה נכון. עכשיו, אחרי שהסרט יצא ומיליון צופים בחודש אחד שעטו לבתי הקולנוע, זה משהו שקשה להתעלם ממנו, ״לשחרר את שולי״ זה כבר קונצנזוס בישראל, ומרגיש שהקהל רוצה עוד. אז אני סקרן כמו כולם אם זה ימשיך לעוד אחד, אם כן אני כמובן אשמח מאוד

יונתן: נראה לי שהרבה אנשים (מיליון לפחות) ממש ישמחו. על מה אתה עובד היום (אם מותר לגלות)?

לאל: אני בהכנות לסרט קולנוע של ״קופה ראשית״ שאמור להצטלם בחודשים הקרובים. לקראת סוף השנה הולך לצאת לקולנוע בארצות הברית סרט אמריקאי שצילמתי בכיכובו של ג׳רמי פיבן (ארי גולד מהפמליה) סרט תקופתי שמתקיים בשנות ה־30, ע״פ סיפור של ארתור מילר. רחוק מרחק שנות אור מ״שולי״. וכרגע בתהליך סגירה של עוד סרט ישראלי שאמור להצטלם בחו״ל בתחילת שנה הבאה שעוד מוקדם לספר עליו

יונתן: נשמע טוב! ובינתיים נחכה אולי לשחרר את שולי בחלל 😉)

לאל: אני בטוח שמוחו הקודח של אורי כץ, התסריטאי, יקח אותנו לא רחוק משם… וזו תהיה חוויה בלתי נשכחת